תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ח פינחס

שיחה א

רשימת העמודים (11) מצוטט בעמוד אחד חיפוש חדש

160שיחה א

א. "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"

בתחילת הפרשה מצטט רש"י את המלים: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", ומפרש על כך¹: "לפי שהיו השבטים מבזין אותו: הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג² נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

מהו הקושי במלים "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", אשר רש"י מיישבו בפירושו זה? ההסבר לכך בפשטות הוא: מספר פסוקים לפני כן³ נאמר "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – ומדוע צריכה התורה לפרט שוב את ייחוסו⁴? על כך משיב רש"י, שהשבטים ביזו אותו בענין שהוא להיפך מייחוסו, ולכן מדגישה התורה את ייחוסו הרם על ידי חזרה על הפירוט.

אך יש להבין:

א) מכך ש"בא הכתוב ויחסו..." אפשר להסיק שמישהו ביזה אותו, אך אין להבין מכך מי ביזה אותו. ואם כך אפשר היה, לכאורה, לחשוב ביתר פשטות, שרק בני שמעון⁵ לעגו לו, בכעסם על כך שהרג את הנשיא שלהם. אך לגבי השבטים האחרים, יש להניח, שכיון שגם הם הצטערו ביותר על מעשה זמרי, כמסופר בפרשה הקודמת⁶, שכאשר הגיע זמרי עם המדינית "געו כולם בבכיה", הם ודאי הסכימו למעשה פינחס, ובמיוחד לאחר שפעולה זו הביאה לידי "ותעצר המגיפה מעל בני ישראל"⁷. מנין אפוא מסיק רש"י "שהיו השבטים מבזין אותו", שגם השבטים האחרים לעגו לו⁸?

ב) יתרו עבד כל עבודה זרה שבעולם⁹ (ולפי המדרש אף היה כומר לעבודה זרה¹⁰), ולא רק פיטם עגלים 161לעבודה זרה¹⁰), ולא רק פיטם עגלים לעבודה זרה. ואם רצו השבטים לבזות את פינחס, היה באפשרותם לבזותו יותר, באומרם שאבי אמו עבד כל עבודה זרה שבעולם, ואף היה כומר לעבודה זרה, ולא רק "שפיטם עגלים..."?

ג) לעצם הבזיון, שסבו פיטם עגלים לעבודה זרה, אין חשיבות, לכאורה, לפרט אם זהו אבי אמו או אבי אביו. אם כך, רש"י יכול היה לקצר בלשונו ולומר: "זקנו" – מדוע עליו לפרט זאת בשתי מלים^*, ולהיכנס על ידי כך לפרטים שאינם חשובים לעצם הענין, ולומר "אבי אמו", ובמיוחד כאשר אין כאן ספק במי מדובר, שהרי אבי אביו הוא אהרן?

ד) אילו היתה כוונת רש"י כאן להסביר מדוע מפרט הפסוק את ייחוסו של פינחס בשנית, די היה באומרו "לפיכך בא הכתוב ויחסו". מדוע מוסיף רש"י להדגיש אל מי מתכוונת התורה ליחסו – "ויחסו אחר אהרן"?

ושאלה קשה אף יותר: אמנם, בכך שהתורה מוסיפה "בן אהרן הכהן", שפינחס הוא גם נכדו של אהרן הכהן, ולא רק בנו של אלעזר, מודגש יותר ייחוסו הנעלה. אך ברור, שגם הייחוס "בן אלעזר" הוא נעלה כשלעצמו, בהיותו סגן כהן גדול¹¹. ויותר מכך: כאן, במעשה שטים, שהיה לאחר פטירת אהרן, היה אלעזר הכהן הגדול¹². אך מדברי רש"י "ויחסו אחר אהרן", מובן¹³, שייחוסו של פינחס הוא רק בהיותו בן בנו של אהרן?

ה) אם כבר כותב רש"י "אחר אהרן", הוא היה צריך, לכאורה, לומר זאת כלשון הפסוק: "אחר אהרן הכהן"? ועל כן הכרחי לומר, שבכך שרש"י משמיט את המלה "הכהן" בכוונתו להבהיר, שמעלתו של "אהרן", שבגינה מציינת כאן התורה את ייחוסו של פינחס אליו אינה קשורה לכהונתו, אלא למעלותיו האחרות¹⁴.

אך לפי זה אין מובן: הרי בפסוק נאמר במפורש "פינחס... בן אהרן הכהן", ומנין אפוא מסיק רש"י שהענין של "בא הכתוב ויחסו" אינו קשור לכהונתו של אהרן¹⁵?

162ו) בנוסף לכל הדיוקים הללו, יש להבין: מהו הבסיס לטענת השבטים "הראיתם בן פוטי זה..."? אילו סברו הם שאסור היה לפינחס להרוג את זמרי – אם משום שלא ידעו את ההלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו", או משום שסברו שפינחס אינו "קנאי", והוא אינו עושה זאת מפני קנאת ה', אלא ממניעים אחרים – הם היו צריכין לבזותו בעיקר בכך שהוא עצמו עובר על איסור רצח, ולא רק בכך שסבו פיטם עגלים לעבודה זרה. ואילו סברו שאכן היה מותר לו, והוא היה צריך להרוג את זמרי¹⁶, ביודעם את הדין לגבי הבועל ארמית וכו', אין כלל מקום שהם יבזוהו על היותו "בן פוטי..."?

ב. השבטים הגנו על כבוד משה וישראל

ההסבר לכך הוא, שבביזוי פינחס התכוונו השבטים להגן על כבודם של כל שאר בני ישראל ועל כבודו של משה רבינו:

זמרי הביא את המדינית "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל"¹⁷, ומבין כל בני ישראל, רק פינחס היה היחיד אשר קינא את קנאת ה' –

[בזמן שבודאי היו עוד מבני ישראל שהכירו את ההלכה ש"הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"¹⁸, ובודאי משה ידע זאת, כפי שאמר פינחס עצמו למשה: "מקובלני ממך..."¹⁹] –

ואם כך, יש כאן זלזול עצום בכבודם של בני ישראל ובכבודו של משה!

משום כך ביזו השבטים את פינחס וטענו שהריגתו את זמרי לא נבעה רק מפני קנאת ה', אלא היה מעורב בכך²⁰ מניע אחר:

"אבי אמו" פיטם עגלים לעבודה זרה, ובפיטום עגל מתוך מטרה לשוחטו אחר כך טמונה אכזריות קשה ביותר²¹,

כמובן בפשטות²², שבהריגת מישהו 163אין מדה כה רבה של אכזריות כפי שיש במקרה שעושים עמו, כביכול, טובה מיוחדת למען הריגתו, כאשר "מפטמים" אותו, ועם זאת מתכוונים להכינו על ידי כך להריגתו,

וכיון שאבי אמו היה כה אכזרי בטבעו, יש להניח שגם נכדו²³ פינחס²⁴ ירש ממנו תכונה זו. לכן, לטענתם, דוקא פינחס התעורר בקנאות זו להרוג את זמרי, בזמן שכל בני ישראל ואפילו משה רבינו לא עשו זאת, כי טבעו האכזרי דחפו לכך²⁵.

לפיכך אומר רש"י "שהיו השבטים מבזין אותו" – ולא "שהיו בני שמעון מבזין אותו" – כי הם היו "מבזין אותו" לא כדי להגן על כבודו של זמרי, אלא על כבודו של משה רבינו ושל כלל ישראל, ואם כך יש לומר, שאת זאת עשו כל השבטים.

ג. "והרג נשיא" – מדגיש את האכזריות

לכאורה יש לשאול על כך: אילו התכוונו השבטים סתם לבזותו, היה מובן מדוע מדגיש רש"י "והרג נשיא שבט מישראל", כי הריגת נשיא, ובמיוחד כאשר ההורג הוא מייחוס כה נחות, היא בזיון עצום, למרות שלגבי איסור ההריגה עצמו אין חשיבות למהותו של הנהרג. אך כיון שבבזותם אותו "הראיתם בן פוטי..." התכוונו השבטים לציין את תכונת האכזריות שבו, מה מוסיף כאן הפרט, שהוא הרג נשיא – וכי הריגת נשיא אכזרית יותר מאשר הריגת יהודי אחר?

אך לאמיתו של דבר אין זה קושי, כי גם בזיון זה, שבכוונתו להדגיש את האכזריות של פינחס, גדול יותר על ידי ההדגשה שמדובר בהריגת נשיא:

נשיא דואג לכל צרכי שבטו²⁶. וכך 164היה גם במעשה זמרי, אשר עשה זאת כדי להציל את שבטו. כדברי רש"י לפני כן¹⁷, שכאשר "נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם ואמרו לו אנו נידונים במיתה...", דוקא אז – "ויקרב את המדינית", ואף ייתכן שגם הוא הכיר את הדין של "קנאין פוגעין בו", ומסר את נפשו, כדי להציל את שבטו.

לכן הדגישו השבטים "והרג נשיא", כי הדגשת ההבדל בין הרוצח לבין הנרצח, שהרוצח הוא אכזרי, ואילו הנרצח הוא איש חסד, ובמיוחד כאשר המעשה שבגינו נהרג נעשה מתוך כוונת חסד – מגדיל ביותר את הבזיון.

ד. איש חסד מעורר יותר את האכזריות

יש בכך ענין נוסף: אמנם, אדם שהוא אכזרי בטבעו מתייחס לכולם באכזריות^*, אך אכזריותו מתבטאת במיוחד דוקא כלפי איש חסד. כי בגלל עצם העובדה שאיש החסד הוא ההיפך ממנו, אין הוא יכול לשאתו, והוא מתייחס אליו באכזריות יותר מאשר לכל אדם.

ולכן הדגישו השבטים "והרג נשיא...", כי בכך היה, לדעתם, הסבר נוסף מדוע התעוררה אצל פינחס האכזריות: כיון שזמרי היה נשיא, איש החסד אשר מסר נפשו, לדעתם²⁷, עבור שבטו – את זאת לא היה יכול פינחס לסבול, לפי שיטתם, וזה עורר אצלו את מדת האכזריות.

ה. "אבי אמו" – יותר דמיון בתכונות

אך מתעוררת השאלה: גם אהרן, איש החסד (כדלהלן בסעיף ח'), הוא סבו של פינחס, וכיצד יכלו השבטים לטעון, שפינחס כה אכזרי, יותר מכל ישראל, דוקא מצד סבו השני, יתרו²⁸?

את זאת מבהיר רש"י, שהשבטים הדגישו בייחוסו ליתרו, שזהו "אבי אמו"²⁹, ולא "זקנו" סתם: באופן טבעי 165צריך להיות, לטענתם, שהוא ירש את התכונות מאבי אמו יותר מאשר מאבי אביו, כי "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"³⁰, ולכן האדם דומה בטבעו יותר לאמו מאשר לאביו. ואצל אמו, מפני ש"איש מזריע תחלה יולדת נקבה"³⁰, מתבטאות יותר התכונות של אביה יתרו – "אבי אמו", מאשר של אמה, ויותר מהדמיון של אבי פינחס לאביו – אהרן³¹.

ו. חשוב לציין דוקא את הייחוס לאהרן

על כך השיב הקדוש־ברוך־הוא: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", שקנאותו של פינחס אינה נובעת מהיותו "בן פוטי", אלא דוקא מהיותו "בן אהרן": רק מפני שיש בו תכונותיו של אהרן – "רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה"³², לכן הוא התעורר להשכין שלום בין ישראל לקדוש־ברוך־הוא – "השיב את חמתי מעל בני ישראל".

לכן מסיים רש"י בפירושו "בא הכתוב וייחסו אחר אהרן", ובכך הוא מלמדנו שני דברים:

א) המלים "בן אלעזר" באות רק כהקדמה ל"בן אהרן", אך לא מתוך כוונה לייחסו לאלעזר עצמו, כי במענה לטענה "הראיתם בן פוטי..." חשוב לציין בעיקר את ייחוסו לאהרן שהיה "רודף שלום ומטיל אהבה...".

ב) אמנם, בפסוק נאמר "בן אהרן הכהן", אך לצורך "בא הכתוב וייחסו" כתשובה לטענה "הראיתם בן פוטי...", חשוב רק טבעו של אהרן כשלעצמו, היותו רודף שלום וכו', ואין חשיבות³³ דוקא להיותו כהן³⁴.

166ז. "בן אהרן הכהן" – תשובה דוקא לטענה על האכזריות

לכאורה, אפשר לשאול: כיון שבפסוק נאמר "בן אלעזר בן אהרן הכהן", מנין מסיק רש"י שהכרחי להסביר, שכאשר ביזוהו השבטים כ"בן פוטי" הם התכוונו לתכונת האכזריות של יתרו שפיטם עגלים, ולפי זה המלה "הכהן" שבפסוק אינה כה ברורה, והרי אפשר להסבר שהם התכוונו לכך שיתרו עבד כל עבודה זרה,

שהרי גם הנהגה זו של יתרו היתה מסבירה את טענת השבטים: כיון שאבי אמו היה עובד כל עבודה זרה, אין מתקבל על הדעת שיהא אכפת לו האיסור של בועל ארמית (אשר הטעם לאיסור "לא תתחתן בם"³⁵ הוא "כי יסיר... ועבדו אלקים אחרים"³⁶), ובמיוחד – יותר מכל בני ישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב משני הצדדים,

ולפי זה היה מובן מדוע מדגישה התורה את ייחוסו "בן אהרן הכהן", שאדרבה: אצלו קיימות בירושה תכונותיו של אהרן, אשר אינו סתם עובד ה', אלא כהן לה', ולא תכונותיו של יתרו. ועוד: לפי פירוש זה אף המלים "בן אלעזר" הן מעשה לטענת השבטים. ומדוע מסביר רש"י דוקא את הפירוש "שפיטם עגלים..." אשר לפיו אין המלה "הכהן" וכו' דברו רע?

לכך יש שתי תשובות³⁷:

א) עבודה זרה קשורה לעניני "דעות", בשונה מאכזריות הקשורה לתכונות ולאופי, ולכן אין זה דבר העובר בירושה מהורים לילדים. ואם יתרו עצמו הגיע להכרה "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים", ולא נותר בו³⁸ שמץ מעבודה זרה, הרי בודאי אין לומר שענין זה עבר בירושה לילדיו³⁹.

ב) אילו היתה כוונת התורה לשלול 167את הקשר שלו לעבודה זרה על ידי "בא הכתוב וייחסו", היא היתה אומרת רק "בן אלעזר", אשר היה סגן כהן גדול ואחר כך כהן גדול, ולא היתה מוסיפה את המלים "בן אהרן", כי אדרבה: כיון שאהרן היה קשור בקשר כלשהו לעגל, יוצא, שבפרט של שלילת עבודה זרה, אלעזר יותר "מיוחס" מאהרן⁴⁰.

ח. ההוראה: אין לבטל אדם העושה שלא לשמה

פירוש רש"י כולל "יינה של תורה", וההוראה שאפשר ושצריך ללמוד מפירוש רש"י זה מובנת בפשטות:

כאשר רואים אדם העושה מעשה טוב, הרי אף שיש הוכחות רבות לכך שהוא עושה זאת, לכאורה, מפני מניעים אישיים – אסור בכל זאת לשלול את מעשהו הטוב, כי:

א) אף אם נניח שהוא עושה זאת מתוך מניעים אישיים, הרי ההלכה קובעת⁴¹ "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף־על־פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" –

ובמיוחד לפי המשמעות הפנימית של "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהאדם מגיע אחר כך לידי "לשמה", מפני שעכשיו הוא עושה זאת "שלא לשמה" רק בחיצוניות, אך בפנימיות וב"תוך" כוונתו היא לשמה⁴². ולכן "מתוך שלא לשמה" – מה"תוך" והפנימיות שלו בקיום התורה והמצוות "שלא לשמה" הוא "בא לשמה" – שהפנימיות הנסתרת באה לידי גילוי.

ב) כיון שהוא מצווה ללמוד ולקיים מצוות על־פי שולחן ערוך, אסור לפוסלו, כי הוא עלול עקב זאת להפסיק ללמוד תורה וכו'. צריך רק לעוררו שיתחיל ללמוד לשמה, שיגיע מהר ככל האפשר לידי "בא לשמה".

ג) והעיקר: לעולם אין לדעת את הנעשה בלבו של הזולת, כפי שרואים ברור בעניננו, שאפילו השבטים, למרות שהיו בידם הוכחות ברורות, לכאורה, שפינחס עשה זאת שלא לשמה, הרי הקדוש־ברוך־הוא – אשר "ה' יראה ללבב"⁴³ – העיד עליו שעשה זאת רק מפני קנאת ה'.

ט. לעג לזולת אינו נובע מקדושה

ענין נוסף בכך:

מי שמבטל את הזולת העושה מעשה טוב, בטענה שהלה עושה זאת ממניעים אישיים, עלול לטעון שהוא 168מבטלו מצד הקדושה: כיון שאני עניו בטבעי ( – כך הוא חושב לעצמו), איני מסוגל לסבול גאוה, ולכן, בראותי יהודי הלומד תורה בהתלהבות או מקיים מצוות בהידור, באופן היכול להיראות כיוהרא – איני יכול לסבול זאת ולשתוק.

על כך נלמדת ההוראה מפירוש רש"י זה, המסביר את לעגם של השבטים על קנאותו של פינחס, שנבעה מרצונם להגן על כבודו של משה, והקדוש־ברוך־הוא "ייחסו אחר אהרן" והעיד שהוא קינא את קנאת ה', ולא הם –

הדבר מלמדנו לקח לגבי ביטול הזולת הלומד בהתלהבות, או מתנהג בהידור וכו', כאילו יש כאן ביטוי של יוהרא, מתוך מחשבה שלעג זה הוא מפני ענוה (הגנה על כבודו של משה שהיה "ענו מאד מכל האדם"⁴⁴) – שלאמיתו של דבר הלומד בהתלהבות והמתנהג בהידור וכו' הוא הצודק ולא המבטלו.

יותר מכך, ייתכן שלהיפך, המבטל עושה זאת דוקא מפני גאותו שלו⁴⁵:

אין הוא מסוגל לסבול שהזולת נעלה ממנו⁴⁶, ולפיכך הוא מקנא בו. ואילו היה מתנהג כראוי, היתה קנאה זו מעוררת בו רצון ללמוד מחברו – קנאת סופרים תרבה חכמה⁴⁷, אך כיון שיחד עם מדת הגאוה יש בו גם מדה של עצלות, הרי הוא מבטל את לימוד התורה ומעשיו הטובים של הזולת.

מקדושה לא תיתכן מסקנה הנוגדת לאמת, וכיון שהן העובדה שהוא עצמו אינו לומד בהתלהבות, כמאמר חז"ל "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן..."⁴⁸ (למרות שנדמה לו שאין הוא עדיין בדרגה של לנהוג כך לשמה באמת), בניגוד לפסק התורה "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה...", והן התנהגותו בביטול הזולת, להיפך מההוראה 169בתורת אמת "והוי דן את כל האדם לכף זכות"⁴⁹ – הרי זאת הוכחה ברורה, שהגורם לכך אינו רגש של קדושה, אלא להיפך⁵⁰.

י. פינחס וזמרי – ניגוד מוחלט

הוראה נוספת נלמדת מפרשתנו:

בהמשך⁵¹ אומר רש"י "במקום^* שייחס את הצדיק לשבח, ייחס את הרשע לגנאי". לכאורה, מהו הגנאי לזמרי בהיותו "נשיא בית אב לשמעוני"⁵²? ההסבר לכך הוא: השבטים סברו שזמרי פעל מתוך חסד, ופינחס – מתוך אכזריות, כדלעיל, והתורה שוללת שתי הנחות אלו: "במקום שייחס את הצדיק לשבח", שפינחס הוא "בן אהרן", ויש בו תכונותיו של אהרן "רודף שלום ומטיל אהבה", באותו מקום ובאותה דרך "ייחס את הרשע לגנאי", שהמעשה של "ויקרב... את המדינית" לא נבע ממדת החסד, אלא, להיפך, מהיותו "נשיא בית אב לשמעוני", אשר על שמעון אומרת התורה⁵³ "כלי חמס מכרותיהם". כלומר, במעשהו של זמרי התבטא ההיפך ממדת החסד – מדת האכזריות⁵⁴:

כי אם בתקופה שבה "ויחל העם לזנות...", וכאשר החטא הוביל לידי "ויחר אף ה' בישראל, שלח בהם מגיפה"⁵⁵ – אז מכריז זמרי "לעיני כל עדת בני ישראל" שארמית מותרת לישראל⁶, ובמקום לעוררם לתשובה הוא, להיפך, מונע את התשובה, בנותנו להם "היתר" לכך מ"נשיא שבט בישראל" – הרי זו אכזריות קשה ביותר.

כלומר, ההבדל בין זמרי לבין פינחס הוא קוטבי: זמרי פעל למעשה באכזריות הקשה ביותר, וכיסה זאת ב"אצטלא" של חסד, ולעומת זאת, פינחס עשה מעשה הנראה כאכזרי, אך זהו החסד העצום ביותר^*.

170יא. קנאות פינחס תביא לגאולה

ההוראה הנלמדת מכך לגבי כל דור ודור, ולגבינו, מובנת בפשטות:

בתקופה של מגיפה רוחנית ר"ל, כאשר רואים מקנא קנאת ה' – אסור לבטלו וכו', למרות שאין הוא משה שבדורו, ואפילו אינו כהן, כדלעיל. והתורה מספרת ואומרת, שלא זו בלבד שקנאת ה' תביא לידי "ותעצר המגיפה מעל בני ישראל"⁷, אלא אף תגרום לשלום אמיתי – "הנני נותן לו את בריתי שלום"⁵⁶,

ועל ידי שלום אמיתי, להיפך מפירוד ומשנאת חנם, תתבטל הגלות הנגרמת משום כך⁵⁷.

וזהו הקשר של פינחס לאליהו מבשר הגאולה⁵⁸, כמאמר חז"ל⁵⁹ "פינחס הוא אליהו", כי על ידי התנהגותו של פינחס נזכה לגאולה האמיתית והשלימה, שתוכרז על ידי אליהו הנביא (זה פינחס) – אשר תגרום לקירוב הלבבות "והשיב⁶⁰ לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם"⁶¹, בקרוב ממש.

הערות

עמוד 160

1. כ"ה בסנה' פב, ב. במדב"ר פכ"א, ג. אבל רש"י משנה מלשון הגמרא והמדרש כדלקמן הערה 13.
2. כ"ה ברוב הדפוסים (ובסנה' שם). ובכמה דפוסים (וכן הובא ברא"ם כאן): יהרוג כו'.
3. בלק כה, ז.
4. אבל בפעם הראשונה – לא קשה מ"ש "בן אלעזר גו'" – מדלא פירש שם רש"י דבר (וראה רא"ם כאן. חדא"ג מהרש"א לסנה' שם). ולהעיר מפרש"י ויקהל (לה, ל. לד) "חור – בנה של מרים הי'. ואהליאב – משבט דן כו'" – ואינו מפרש זה בפ' תשא (לא, ב. ו) שלפנ"ז. – וראה לקו"ש חלק לא ע' 211 ואילך.
5. כבספרי ס"פ בלק.
6. כה, ו ופרש"י.
7. שם, ח.
8. וגם: מזה שהכתוב מייחסו, מוכח רק שהיו מזלזלין בו (כבספרי שם. ילקו"ש כאן. ויק"ר פל"ג, ד), ומנ"ל לרש"י שהיו מבזין אותו?
9. ועד "שלא הניח ע"ז שלא עבדה" (רש"י יתרו יח, יא. מתנחומא יתרו ז).
10. שמו"ר פ"א, לב. תנחומא שמות יא. ועוד. (ורמב"ן שמות ב, טז. אבל ראה פרש"י שם. ויגש מז, כב).

עמוד 161

10.
*. ראה עירובין נג, סע"ב: הי' לך לומר באיזה.
11. רש"י חקת יט, ג.
12. שם כ, כו ופרש"י שם.
13. דאל"כ, הו"ל לרש"י לכתוב רק "בא הכתוב ויחסו", או – כלשון הפסוק (ובפרט שכ"ה גם בסנה' ובמדב"ר שם וכו') "ויחסו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". וממה שמשמיט "בן אלעזר" ו"הכהן" (ומשנה מלשון הגמרא ומדרש), מוכח כבפנים.
14. ומה שרש"י מעתיק מהכתוב גם תיבת "הכהן" – י"ל, שהוא בכדי להדגיש שהגם שנאמר בכתוב "הכהן", כוונת הכתוב היא – ליחסו אחרי אהרן (וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 99, שדרכו של רש"י להעתיק לפעמים גם התיבות המוכיחות לכאורה דלא כפירושו – בכדי להורות שלמרות זה – הפי' צ"ל כו'). וזהו גם הטעם מה שמעתיק התיבות "בן אלעזר" – בכדי להשמיענו שאף שנאמר "בן אלעזר" – הכוונה היא בכדי לייחסו אחר אהרן.
15. וגם: לפי פרש"י – מדוע נאמר בכתוב "הכהן"?

עמוד 162

16. כדפרש"י ס"פ בלק "וראו כולם שלא לחנם הרגם". וראה לעיל ע' 156 ואילך.
17. בלק כה, ו.
18. שהרי ב"סדר המשנה" (רש"י תשא לד, לב) הי' פנחס שוה ל"כל העם".
19. ופשוט שלא עלה על דעתם, שנתעלמה הלכה ממשה (ומכל בנ"י) "כדי שיבא פנחס ויטול את הראוי לו" (רש"י לעיל כה, ו).
20. אבל אין לומר שחשדו, שכל הסיבה להריגתו של זמרי הי' רק לפי שהוא "בן פוטי" – כי אז לא היו נעשים לו "הרבה נסים". אלא שחשבו שיש בזה תערובות גם מטבעו הוא (ע"ד המבואר בתו"א יט, ג. ד"ח פא, ב ואילך. וראה גם בהנסמן בהערה 25).
21. ומ"ש רש"י "פיטם עגלים לע"ז" (ולא "למיתה" סתם), י"ל: א) בפשטות, לפי שפיטום העגלים לשחטם הי' רק לע"ז (ראה פרש"י וארא ו, כה), אבל ההדגשה בזה היא (לא לע"ז, כ"א) לשחטם עבור ע"ז. ב) עי"ז מודגשת יותר האכזריות (ע"ד פ' ראה יב, לא ופרש"י שם). ג) גם בזה הדגישו שאינו מתייחס לאהרן, כדלקמן הערה 34.
22. וע"ד פרש"י "אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך" (בהעלותך יא, כב). ולהעיר מהידוע (ראה שער היחוד (לאדמוה"א) פכ"ב. תו"ח בראשית מ, ב ואילך. וראה גם לקו"ת ראה כז, ג. סדור רסד, ג. ובכ"מ) שחסד שבגבורה, כמו "משלם לשונאיו אל פניו להאבידו" – קשה יותר מגבורה עצמה.

עמוד 163

23. שלכן בכמה כתובים מייחסים ג' דורות. ולהעיר ממש"נ, עטרת זקנים בני בנים (משלי יז, ו) וממה שבן בנו של נחור נקרא ג"כ נחור (נח יא, כו). ואכ"מ.
24. וע"פ המבואר ברז"ל (סנה' פב, ריש ע"ב. במדב"ר פ"כ, כה. ספרי שם) שכניסת פנחס להקובה להרוג את זמרי היתה, ע"י שעשה את עצמו כאילו "אף הוא לעשות צריכו נכנס" (וכן מובן גם בפשטות, שהרי לולי זאת לא היו מניחים אותו ליכנס לקובה) – י"ל, שהדיוק פיטם עגלים לע"ז (ולא המית עגלים לע"ז) הוא (לא רק בכדי להדגיש את גודל האכזריות, כ"א גם) לפי שההתדמות של פנחס לבני שמעון "לעשות צרכיו" בכדי להרוג את הנשיא שלהם – היא בדוגמת פיטום עגלים בכדי להמיתם.
25. ראה דרמ"צ פט, ב. ד"ה אתה הבדלת תש"ו פכ"א. לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 3־122. ולהעיר ממה שאין מושיבין בסנהדרין אלו שיש בהן אכזריות (רמב"ם הל' סנה' פ"ב ה"ג) – גם כשהן "חכמים ונבונים מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה..בדומין לך (למשה) בחכמה וביראה וביחס" (ראה שם ה"א) – כי מצד טבע האכזריות שבהן, עלולים להטות את הדין לחוב.
26. ראה רש"י מסעי לד, יז: כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו. (וראה גם במדב"ר פי"ט, כו, שהיו הנשיאים .. מושכין במטותיהן כאו"א לשבטו כו'). וראה בפרש"י לפנ"ז "הנשיא הוא הכל" (חקת כא, כא). ולהעיר, שגם מה שזכו להיות נשיאים, הוא לפי ש"היו מוכים עליהם" (פרש"י נשא ז, ב).

עמוד 164

17.
*. להעיר מסד"ה אשר ברא (קונט' דרושי חתונה, תרפ"ט).
27. ראה לקמן סעיף יו"ד.
28. ואף שפשוט (גם באם "אבי אמו" ו"אבי אביו" היו שווים בזה) שתכונותיו של אדם תלויות בין במשפחת אביו בין במשפחת אמו, ומכיון שדוקא פנחס נתעורר בקנאות (ואפילו לא משה) ה"ז עצמו מוכיח לכאורה שזה בא מצד התכונות שירש מיתרו – בכ"ז מדגיש רש"י "אבי אמו": א) בכדי להכריח יותר את טענתם. ב) אלולי הדגשת רש"י "אבי אמו", היו חושבים שאמו היא "מזרע יתרו" (ראה הערה הבאה), ואז הי' קרוב לאהרן יותר מליתרו, ובמילא, לא היתה מתקבלת כלל טענתם "הראיתם בן פוטי כו'" (אף שבדוחק י"ל, שחלק קטן שבהעלם כו' נתעורר וכו'). ולכן מדגיש רש"י "אבי אמו", שיתרו הי' אבי אמו ממש (ולא אבוה דאבוה (או דאימי') של אמו).
29. במפרשי רש"י כאן, שהכוונה ב"אבי אמו" היא לאו דוקא, וכבגמרא סוטה (מג, א) וב"ב (קי, א). [ועפ"ז, הי' פנחס קרוב לאהרן יותר מליתרו]. אבל ע"פ הכלל דרש"י מפרש הכתובים (גם) לבן חמש למקרא ופשוטו של מקרא – הרי לא יכתוב כוונתו (רק) ברמז וכן לא יסמוך בפירושו עה"ת שיחפשו בש"ס וכו' למה נתכוון. ולכן נלפענ"ד דפרש"י "אבי אמו" הוא כפשוטו. [ואין סתירה לזה ממ"ש רש"י (וארא ו, כה. מטות לא, ו) מזרע יוסף – כי גם בת יתרו יכולה להיות מזרע יוסף. ואף שבפ' מטות שם כותב "יוסף אבי אמו" (אותו הל' שכותב כאן גבי יתרו) – הרי ביאר בעצמו תומ"י: ש"היתה אמו של פנחס משל יוסף" (ולא "בת יוסף")]. וי"ל, שהוכחת רש"י לזה שיתרו הי' אבי אמו של פנחס [כי פשוט שבאם לא הי' לזה הוכחה ממקום אחר, לא הי' רש"י מחדש זאת בכדי להסביר במה היו השבטים מבזין אותו]: פשטות הלשון "מבנות פוטיאל" היא – בתו של פוטיאל. אלא שמכיון ש"פוטיאל" קאי על ב' אנשים – יתרו ויוסף – ובהכרח לומר (בנוגע לאחד מהם עכ"פ) שהכוונה ב"בנות" היא לזרעו, הרי אין הוכחה משם כלל אם היתה בתו של יתרו או רק מזרעו. ולכן בפירוש הכתוב "מבנות פוטיאל" (בפ' וארא שם. וגם בפ' מטות שם) כותב "מזרע" בשניהם. משא"כ בפרשתנו, הרי מזה עצמו שהיו השבטים מבזין אותו, מוכח שכוונת הכתוב ב"בנות פוטיאל" היא – כפשטות הלשון, ש(בנוגע לאחד מהם) היתה בתו של פוטיאל, והיינו – בנוגע ליתרו.

עמוד 165

30. פרש"י ויגש מו, טו.
31. להעיר מ"היום יום" ע' נז. ולהעיר שסברא זו הובאה גם להלכה (ראה פמ"ג באשל אברהם או"ח סקכ"ח סקס"ב). אבל בתוס' (ד"ה אלא – ב"ב שם) משמע להיפך.
32. רש"י חקת כ, כט.
33. שלכן בפ' חקת שם וכן באבות פ"א מי"ב (ובתניא פל"ב), לא נאמר "הכהן" (אף שכהן הוא איש החסד).
34. ומה שבכתוב נאמר "הכהן" – י"ל (ע"ד הנ"ל בהערה 14 בנוגע לפרש"י), שזה שייך לטענת השבטים: מזה שאהרן וכל צאצאיו היו כהנים לבד מפנחס (ראה רש"י כה, יג), הי' להם הוכחה נוספת שטבעו תלוי בהטבע של אבי אמו*
. ראה עד"ז במשכיל לדוד כאן. ומפרש, שכוונת (שפיטם עגלים לע"ז – היפך כהן לה'). בסגנון אחר: פנחס .. (הוא) בן אהרן (אעפ"י שאהרן הוא) כהן. וע"ד פרש"י (ויחי מח, ז) ואעפ"י כו'. ועוד.

עמוד 166

35. שהאיסור דבועל ארמית שייך ל"לא תתחתן בם" (ואתחנן ז, ג. וראה רמב"ם הל' אסו"ב פי"ב ה"ז).
36. ואתחנן שם, ג־ד. רש"י ב"בא הכתוב ויחסו אחר אהרן" היא ש"מכאן והלאה גם הוא יהי' כהן לעולם כמו אביו ומעתה נסתלק מעליו עקשות פה ולזות שפתים". אבל: א) משמעות פשטות הכתובים היא ש"והיתה לו גו' ברית כהונת עולם" הוא שכר על "השיב את חמתי .. בקנאו את קנאתי" – ולא בכדי להסיר לזות שפתים. ב) לפי פירושו, מכש"כ דהו"ל לרש"י להוסיף גם "הכהן".
37. ונוסף לזה: מכיון שלא נתכהן פנחס אז, הרי אדרבה, כשנעשה (וע"י שנעשה) אהרן כהן, נפסק יחס פנחס אחריו, כנ"ל הערה 34.
38. משא"כ בנוגע טבע המדות – ראה אוה"ת ח"ש קכג, סע"א. ולהעיר מעדיות (פ"ב מ"ט) האב זוכה לבן כו'. וברע"ב שם: שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב.
39. ואף ש"גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפי'" (רש"י יתרו יח, ט) – הרי האיסור ד"בועל ארמית" וד"לא תתחתן בם" – ע"פ דרך הפשט, הוא מטעם "כי יסיר גו'" (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 266 הערה 25), ובמילא אי"ז שייך ל"תבזי ארמאה".

עמוד 167

40. להעיר מרש"י חקת סוף פי"ט (ג. מ"א מיסודו של ר"מ הדרשן).
41. פסחים נ, ב. וש"נ. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג ובקו"א שם.
42. כמובן מפסק הרמב"ם הל' גירושין ספ"ב. ולהעיר מב"ב (י, ב. וש"נ. וראה גם רש"י שם): האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני, ה"ז צדיק גמור.
43. ש"א טז, ז.

עמוד 168

44. בהעלותך יב, ג.
45. להעיר מתורת הבעש"ט (תולדות ס"פ תרומה ובכ"מ. מאור עינים ר"פ חוקת. ועוד. נתבאר בארוכה בלקו"ש ח"י ע' 24 ואילך), שהרע שרואה בחבירו הוא כמו שמסתכל במראה כו' יודע חסרונו. ובמק"א שזהו מרז"ל כל הפוסל – במומו פוסל (קידושין ע, ב) ונרמז במשנה (נגעים פ"ב, מ"ה): כל הנגעים אדם רואה חוץ – מנגעי עצמו, והיינו שזה גופא (שנדמה לו, או שבאמת כן הוא) שרואה בזולתו שעסק התומ"צ שלו הוא מצד ישות וגאוה, זהו לפי שאצלו הוא כן, אלא שהישות והגאוה שלו נתלבשה ב"אצטלא" של "ביטול". ואז, ה"ה עוד גרוע מזולתו, כי בזולתו הרי המעשה עכ"פ (שהמעשה הוא העיקר) הו"ע שבקדושה; משא"כ אצלו, הרי הענין דביטול זולתו הוא דבר לא טוב (גם לפי דעתו), אלא שמצדיק את עצמו, שזה בא לו מחמת הרגש של קדושה – והרי באם טועה הוא בהסיבה בשבילה מבטל את הזולת, הרי אז – ההרגש וכן המעשה שלו הם רע. ועוד ענין בזה: גם לפי דעתו שעסק התומ"צ של זולתו הוא בכדי להתייהר, הרי עכ"פ הזולת אינו מראה שהוא בטל. משא"כ הישות והגאוה שבו עצמו שמתלבשת באצטלא של ביטול – ה"ז צביעות וכו'.
46. ראה תורת הצ"צ עה"פ יעזוב רשע דרכו גו' (קונטרס דרושי חתונה, ד"ה וכל בניך תרפ"ט פ"ה).
47. ב"ב כא, א. וראה אוה"ת ויצא עה"פ ותקנא רחל גו'.
48. ברכות כב, א.

עמוד 169

49. אבות פ"א מ"ו.
50. ראה היום יום ע' סד, שהבחינה לכל ענין הוא – הפועל.
51. כה, יד.
*. כ"ה בדפוס ראשון ועוד. ובכמה דפוסים: כשם.
52. במפרשי רש"י כאן: שהכתוב מזכיר את שבחו, אלא ששבח זה גנאי הוא לו, כי כל מי שהוא גדול יותר חטאו גדול יותר. אבל מפשטות לשון רש"י "ייחס את הרשע לגנאי" – ובפרט שמדמה זה ל"ייחס את הצדיק לשבח" – משמע, ש"ושם איש ישראל גו'" עצמו הוא גנאי (כדלקמן בפנים).
53. ויחי מט, ה. ובפרט, אשר (בנוגע ליוסף –) הי' שמעון העיקר (רש"י מקץ מב, כד. ע"ש).
54. ועפ"ז יומתק ההמשך ד"בסודם אל תבא נפשי – זה מעשה זמרי כו'" (רש"י ויחי שם, ו) ל"כלי חמס מכרותיהם": מכיון ש"אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם מברכת עשו" (רש"י שם, ה), היפך מדתו של יעקב – לכן, במעשה זמרי (שהוא בדומה למעשה שמעון) "אל יזכר שמי" (שמו של יעקב).
55. בלק כה, ג. פרש"י שם.
6.
*. ועפ"ז יומתק מה שבענין הצביעות מובאת הדוגמא "מעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כב, ב) – כי בשניהם הי' עד"ז, אלא שבפנחס דקדושה כו'.

עמוד 170

7.
56. כה, יב. ולהעיר ממה שפנחס דוקא הלך ללחום עם מדין (מטות לא, ו) – כי מדין הוא לשון מדון ומריבה (נסמן בד"ה החלצו תרנ"ט בתחלתו), ולכן שייך זה לפנחס.
57. יומא ט, ב. וראה חדא"ג מהרש"א שם בפי' "שלא נתגלה עונם" – "שהי' להם שנאת חנם בלב ולפנים כאילו אוהבים" (שהוא ע"ד מעשה זמרי, (משיחת ש"פ פינחס תשכ"ה) שהאכזריות שלו נתלבשה באצטלא של חסד, כנ"ל בפנים).
58. רש"י בחוקותי כו, מב. וראה גם תיב"ע וארא וילקו"ש שבהערה הבאה. רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ב. ועוד.
59. תיב"ע וארא ו, יח. פרדר"א פמ"ז. זח"ב קצ, סע"א. רע"מ פנחס רטו, א. ילקו"ש ריש פרשתנו. רש"י ב"מ קיד, ב (ד"ה לאו מר כהן). וראה תיב"ע שם, שהשייכות דפנחס לאלי' הוא במה שישתלח "בסוף יומיא". וראה גם תיב"ע שמות ד, יג.
60. מלאכי ג, כד. וראה גם ילקוט הנ"ל, שהשייכות דפנחס ואלי' הוא – לפי שבשניהם הו"ע השלום.
61. ראה בכ"ז אוה"ח (כה, יג): ובדרך רמז כו'.

מצוטט בעמוד אחד

תורת מנחם 1

מד - שנת תשכ"ה - חלק רביעי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ח ע' 160