שיחה ב

הערות

עמוד 171

1. 1. פרשתנו כז, ג.
2. 2. בב"ב (קיח, ב) מסיק, שפירוש 'מתלוננים' הוא מתלוננים שבעדת קרח [היינו החמישים ומאתים איש – רשב"ם שם קיז, ב ד"ה מתלוננים]. אבל מלשון רש"י 'לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח' מוכח להדיא שכוונתו אינה להחמישים ומאתים איש, שהרי הם נכללים ב'עדת קרח', כ"א ל'וילונו' שלאחר מעשה קרח (קרח יז, ו). אבל אין לומר שכוונתו היא לוילונו דפ' שלח (יד, ב) – כי לפי הדיעה (שבפרש"י לקמן) מן המעפילים הי', הרי גם צלפחד הי' בכלל 'וילונו גו' כל בני ישראל'. (אבל ראה לקמן ס"ח ובהערה 35). ופשיטא שאין לומר שכוונתו ל'וילונו' (בשלח טו, כד. טז, ב) או ל'וילן' (שם יז, ג) – כי מהלשון "אבינו מת גו' והוא לא הי' גו' כי בחטאו מת גו'", מוכח שכוונתם ב"והוא לא הי'" היא שלילת חטאים שנגזרה מיתה בגללם.
3. 3. גו"א כאן.
4. 4. וכמו שהקשה ברמב"ן כאן.

עמוד 172

1. 5. רא"ם וגו"א כאן.
2. 6. בגו"א כאן מוכיח שבאם הי' מחטיא אחרים לא הי' לו חלק בארץ מזה שמתלוננים ועדת קרח לא היו להם חלק בארץ אבל: א) גם בנוגע להמתלוננים ועדת קרח גופא לא מצינו בשום מקום (בדרך הפשט) שלא הי' להם חלק בארץ. ב) ואפילו בדרך ההלכה – (א) המקור לזה שמתלוננים ועדת קרח לא הי' להם חלק בארץ היא מזה גופא שאמרו בנות צלפחד "והוא לא הי' וגו'" (ב"ב שם). (ב) רק 'מתלוננים שבעדת קרח' לא הי' להם חלק בארץ, אבל המתלוננים שלאחר מעשה קרח (ראה לעיל הערה 2), מכיון ש'וילונו כל עדת בני ישראל' (שבפשטות קאי אכל ישראל), הרי אין שייך לומר שלא הי' להם חלק בארץ. ג) כל הענין שמתלוננים כו' לא הי' להם חלק בארץ שייך לכאורה רק למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ (ואלה שחטאו – אבדו חלקם וע"ד שלח יד, לח. וראה לקמן הערה 28), ובמילא, אין לזה מקום בדרך הפשט לפי שיטת רש"י (פרשתנו כו, נה) שלבאי הארץ נתחלקה הארץ.
3. 7. שלח טו, לב.
4. 8. שבת צו, סע"ב.

עמוד 173

1. 9. וגם בפרש"י (שבת שם) כ"ה הגירסא. ובכלל א"א לגרוס שם ר"ש – כי הלשון 'עקיבא' "בין כך וכו'" א"א מתלמיד (ר"ש) לרב (ר"ע) [שו"ע יו"ד סרפ"ב סכ"ב וטו].
2. 10. בילקוט כאן: "אמר ר"ש אפשר לומר כן מקושש כו' וכי אפשר כו' ארבעים שנה כו' ולא נישאת כו'". אבל בילקוט מסיק 'באיזו שנה מת צלפחד בשנה שנאמר וישמע הכנעני' (וקשיית ר"ש "וכי אפשר כו'" היא גם על המ"ד מן המעפילים הי'). [להמפרשים שם בשנה שני' ליצי"מ – י"ל דאף שהנפק"מ רק בשנה א' – עי"ז בטלה הקושיא דבת מ' אינה יולדת* (ב"ב קיט, סע"ב)).
3. 11. להעיר, שע"פ גירסא זו שברש"י (וכן לפי גירסת הילקוט שבהערה הקודמת), יומתק מה שאמרו (גיטין מט, ריש ע"ב) 'לעולם מתני' ר"ע היא דאמר מדאורייתא בדמזיק שיימינן ור"ש היא דדריש טעמא דקרא' – דלכאורה הי' אפשר לתרץ בפשטות 'מתני' ר"ש היא' – כי לדעת אלו החולקים על ר"ע וסוברים שצלפחד לא הי' מקושש, ואין דורשים הג"ש ד'במדבר במדבר', בהכרח שדורשים ג"ש אחרת שר"ע אינו דורשה (ראה תוס' שבת צז, רע"א), וי"ל שהיא הג"ש ד'שדה שדה' (גיטין שם, א). ולכן א"א לתרץ 'מתני' ר"ש היא' – כי מכיון שר"ש אינו דורש הג"ש ד"במדבר במדבר" י"ל שדורש הג"ש ד'שדה שדה' וס"ל בדניזק שיימינן.
4. 12. שלח יד, מא.
5. 13. פרשתנו כז, ב.
6. 14. ומה שאמרו בחטאו מת – גם לולא דבריהם ידוע הי' שכיון שמת – בודאי חטא [כי: א) סתם המתים אז, היו בחטא וגזירת מרגלים. ב) מרש"י תשא (ל, טז) משמע שלא היו מתים כ"א ע"י החטא], ובמילא, אי"ז היפך דכיבוד אב.
7. . בפרש"י ס"פ מסעי 'לפי גדולתן זו מזו בשנים'. ולפ"ז, גם כשנאמר שצלפחד מת בשנה שני' ליצי"מ – תשאר עדיין הקושיא (דבת מ' אינה יולדת) בנוגע להבכירות. אבל י"ל לפי דיעה זו, שצלפחד נשא כמה נשים וכל בנותיו נולדו בשנה השני'. ו'בשנים' לאו דוקא, כ"א לשלול 'כפי חכמתן'. – וראה בארוכה לקמן ע' 205 ואילך.

עמוד 174

1. 15. ומה שנקטו שני ענינים אלו דוקא – מתלוננים ועדת קרח – ראה להלן הערה 33, צלפחד22?
2. 16. פרשתנו כז, ד.
3. 17. וכמפורש ברש"י (לקמן פסוק ז) 'נתן תתן – שני חלקים, חלק אביהן שהי' מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר'. וממ"ש רש"י (שם לפנ"ז) 'יפה תבעו' – מוכח שזו היתה תביעתן – וכפשטות הלשון: למה יגרע שם אבינו – חלק אביהן; תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו – חלקו עם אחיו בנכסי חפר.
4. 18. כתירוץ הש"ס (ב"ב קיח, א) אליבא דמ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ.
5. 19. ברשב"ם לב"ב שם (ד"ה אלא): למה יגרע שם אבינו .. שהי' לו לזכות עם אחיו בנכסי חפר זקננו. אבל – נוסף לזה שפשטות הלשון 'למה יגרע שם אבינו' מורה שתבעו חלק אביהן גופא* – להפירוש 'לחזרה וליטול בנכסי חפר', מכיון שתביעתן היתה (לא על חלק אביהן גופא, כ"א) שינתן להם מהחלק שנטלו אחיו (או בני אחיו) של צלפחד, לא הוצרכו להקדים "והוא לא הי' גו'", שהרי גם בני המתלוננים נטלו בזכות אבי אביהן (כקושיית התוס' שם ע"ב ד"ה ולמאן דאמר).
6. 20. ראה רש"י לעיל כו, נה.
7. 21. רש"י כז, ד.
8. 22. וכקושיית הש"ס (ב"ב קיח, א) אמאי צווחן הא ליתי' דלשקול.
9. . ולהעיר, שאפילו בש"ס כן היא הסברא ראשונה. שלכן מקשה בב"ב שם "אמאי צווחן" – אף שמפורש בדברי ר' יונתן (שם קיז, א) 'וכאן מתים יורשין חיין'.

עמוד 175

1. 23. וארא ו, ו־ח.
2. 24. שלח יד, ב־ג.
3. 25. שם, כח־ל.
4. 26. שם לא.
5. 27. אלא שמ"מ הוצרך למעט גרים ועבדים (רש"י סוף פסוק נה. ובכמה דפוסים – סוף פסוק נו) – כי באלה"כ, הי' אפשר לומר שבאי הארץ נוטלים גם מצד עצמם (ולא רק מצד שיורשים זכות אביהם). ולכן צריך למעט גרים ועבדים מ'מטות אבותם', שזה שבאי הארץ נוטלים חלק הוא רק לפי שיורשים הזכות של יוצאי מצרים.
6. 28. ועפ"ז יובן גם פרש"י (שלח יד, לח) שיהושע וכלב נטלו חלקם של מרגלים – אף שמפרש שלבאי הארץ* נתחלקה הארץ (וראה תוד"ה ולמאן – ב"ב קיח, ב) – שכוונתו בזה, שהם ירשו את זכות המרגלים. אבל בכל אופן, אף שהעונש שלמרגלים לא הי' חלק בארץ הוא מדה כנגד מדה, 'בדבר אשר זדו עליהם' (יתרו יח, יא), זה שיהושע וכלב נטלו חלקם עכצ"ל שהייתה בזה הוראת שעה, שהרי עי"ז עברה נחלתם אל מטה אחר – היפך ממש"נ ולא תסב נחלה גו' (מסעי לו, ז). וי"ל שבדרך ממילא מובן מההוראה 'שקמו תחתיהם לחיים' (רש"י שלח שם).
7. . ולשיטת רש"י זו דלבאי הארץ נתחלקה יומתק פשוטו של מקרא (שם) 'חיו מן האנשים' שפירושו (רש"י שם) 'קמו תחתיהם לחיים', אף שהכוונה שנטלו חלקם בארץ!

עמוד 176

1. 29. ואף שנאמר 'לאלה תחלק הארץ' שקאי לכאורה על הפקודים שנאמר לפנ"ז (והרי נשים לא היו מן הפקודים) – מדאצטריך למעט גרים ועבדים מ"מטות אבותם", בהכרח שגם אלו שלא היו בין הפקודים נכללים ב'לאלה תחלק הארץ', ו'לאלה' ממעט רק אלה שהם בגדר הפקודים ה"פחותים מבן עשרים". ולהעיר גם מספרי כאן: לאלה תחלק הארץ .. הכל במשמע .. גרים נשים ועבדים.
2. 30. רש"י כו, נג.
3. 31. ועפ"ז מובן מ"ש רש"י 'הא אם הי' לו בן לא היו תובעות כלום מגיד שחכמניות היו' – דלכאורה: (א) הרי מפורש בכתוב 'כי אין לו בן' ומה מחדש רש"י "הא אם הי' לו בן כו'"? (ב) מהו הדיוק ב"לא היו תובעות כלום"? (ג) מהו 'מגיד שחכמניות היו', והרי פשוט לכאורה שבאם הי' לו בן הנוטל חלק בארץ אין חקום לטענת 'למה יגרע שם אבינו' – כי לכאורה הי' מקום לומר, שמה שבת במקום בן אינה יורשת היא לפי שהבן יורש את אביו, ובמילא, באם הי' לו לצלפחד בן פחות מבן עשרים שאינו יורש זכותו של אביו ליטול חלק בארץ, אז צריכות הן לרשת את זכות אביהן, ובזה מחדש רש"י (והוכחתו – מזה שהוסיפו 'כי אין לו בן' – אף שכבר אמרו לפנ"ז "ובנים לא היו לו") שבאם הי' לו בן – בן סתם, גם פחות מבן עשרים, 'לא היו תובעות (לא רק את זכות אביהן בנכסי חפר, שזכות זו יורש גם בן שפחות מבן עשרים – אלא שלא היו תובעות) כלום', גם לא את זכות אביהן גופא*. וזהו ג"כ מה שמסיים 'מגיד שחכמניות היו', שלכן ידעו שכל הדין ד'והעברתם את נחלתו לבתו' הוא דוקא ב'איש כי ימות ובן אין לו'.
4. 32. ואין להקשות: מדוע תבעו בנות צלפחד רק ב' חלקים (חלק אביהן וחלקו עם אחיו), ולא תבעו שינתן חלק לכל אחת מהן (כמו הבנים, אשר 'השלשה נטלו שלשה') – כי מכיון שבמקום בן לא היו יורשות, תביעה ודאית יש להן רק דכל הבנות יחד הן במקום בן אחד. (ולכן פרש"י 'אנו במקום בן עומדות', ולא 'במקום בנים', ומוכרח הוא מצד שינוי הל' בכתוב 'ובנים' 'בן').
5. . גם יש לומר, שלשיטת רש"י הטפלים לא נטלו גם ע"י חזרה (והדין ד'חזרה נחלתן אצל אבי אביהן' הוא רק שאלה שנטלו חלק בארץ הם 'חלקו הכל בשוה'). וכוונת רש"י ב'לא היו תובעות כלום' היא שלא רק שלא היו תובעות 'תנה לנו אחוזה' אלא שלא היו תובעות אפילו שינתן לאחיהן חלקו של צלפחד בנכסי חפר.

עמוד 177

1. 33. ועפ"ז מובן מה שאמרו (בפירוש) רק 'לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח' – כי דוקא ב' חטאים אלו שייכים לא"י: 'מתלוננים' [שהכוונה היא למתלוננים דמרגלים, כדלקמן הערה 35] – כבפנים; ו'עדת קרח שהצו על הקב"ה' – כי דתן ואבירם אמרו 'אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו' (קרח טז, יד) – וענין זה פעלו על כל עדת קרח, כמו שנאמר (פרשתנו כו, ט) "אשר הצו גו'". ומה שלא אמרו שלא הי' בחטא מרגלים – יש לומר: א) שזה נכלל במכש"כ ממה שלא הי' בחטא מתלוננים. ב) המרגלים היו נקובים בשם (ר"פ שלח), ובמילא, לא היו צריכות לומר שצלפחד לא הי' מן המרגלים. משא"כ עדת קרח, שהר"נ איש רק רובן היו משבט ראובן (רש"י ר"פ קרח), הרי הי' אפשר לומר שגם צלפחד הי' ביניהם.
2. 34. וירא יח, כה. פרש"י שם.
3. 35. שזוהי כוונת רש"י ב'מתלוננים'* [ולא
4. . ברמב"ן כאן הועתק מפירש"י הלשון מתאוננים באל"ף. אבל לפענ"ד נראה שזהו טה"ד כי – נוסף על שאין כל הסברה לומר שהכוונה להמתאוננים שבפ' בהעלותך (יא, א) – ברמב"ן עצמו הועתק תומ"י למתלוננים שאחר מעשה קרח, כנ"ל בהערה 2 – שהרי (א) תלונה זו אינה שייכת לא"י (ב) לפ"ז הוצרכו להקדים "בעדת קרח" לפני "בתוך העדה גו'"]. ובפרט שגם במתלוננים אלו (משא"כ במתלוננים שאחר מעשה קרח) נאמר (שלח יד, לה) – (ע"ד הלשון בפרשתנו כאן) 'העדה גו' הנועדים עלי' ("על ה'")**. ויש לומר, שגם לפי הס"ד שבגמרא שם, הכוונה ב'מתלוננים' היא למתלוננים דמרגלים, וכפירוש המהרש"ל שם.

עמוד 178

1. 36. שזה היה עיקר כוונתם ב'בחטאו מת' (ראה לעיל סוף סעיף ב'). אלא שדרך אגב הדגישו גם 'בחטאו לבדו (ולא החטיא את אחרים עמו)' – כי [נוסף למה שמצד כיבוד אב הוצרכו להקטין את חטאו, בכל מה דאפשר] ירושת הארץ שייכת גם לקיום כל המצות (ראה פ' אחרי יח, כד־כח. קדושים כ, כב־כד. פ' בחקותי. ועוד), ולכן אמרו שגם בחטא שאינו תלונה על א"י לא החטיא את אחרים עמו, כי עי"ז תוגדל הטענה 'למה יגרע שם אבינו'. מתלוננים בלמ"ד. וכ"ה הלשון בב"ב שם. ובספרי ("מלינים").
2. 37. ראה רש"י שלח טו, לב.
3. 38. שלח יד, מב־מד.
4. . ואף שלשון זה נאמר (קרח טז, יא) גם בעדת קרח – מדקאמר 'בתוך העדה הנועדים על ה', בעדת קרח', מוכרח ש"בתוך העדה הנועדים על ה'" הוא ענין אחר מ'עדת קרח'.

עמוד 179

1. 39. ואף שגם חטא המקלל (אמור כד, יו"ד־יא) הי' חטא יחיד, הרי המקלל הי' בן איש מצרי, וצלפחד הי' בן חפר.
2. 40. משא"כ בדרך ההלכה (ראה שבת צז, רע"א וברש"י שם ד"ה ויפעילו).
3. 37.
4. 41. ראה שיחת ש"פ ואתחנן תשכ"ח.

עמוד 180

1. 42. רש"י ד"ה שבקי' (סנה' קי, ב).
2. 43. גיטין מט, ב. וש"נ. בתוספות שם ש'לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא' – ולפ"ז, בנדו"ד, מכיון שליכא נפקותא או שכו"ע מודו שדרשינן טעמא דקרא, או שגם ר"ש ס"ל שלא דרשינן טעמא דקרא (ראה הדיעות בזה בשד"ח כללים מע' ט' כלל טז). אבל ממ"ש רש"י (סנה' קיב, א ד"ה אמר ר"ש) 'בכל דוכתי דרש ר"ש טעמא דקרא' – אף ש(בפשטות) אין שם נפקותא לדינא* (ראה גם תויו"ט פ' חלק מ"ד) – מוכח שרש"י ס"ל שפלוגתת ר"ש וחכמים היא גם בדליכא נפקותא.
3. 44. לו, ג ואילך.
4. 45. הטעם ע"ז י"ל מפני שחכמניות היו (רש"י כאן) וע"ד מרז"ל נפשי חשקה בתורה כו' (יבמות סג, ב).
5. 46. אבל ראה לעיל הערה 10. והאיחור עד לט שנה – י"ל שמתורץ ע"י הזכרת שם בעל המאמר ר"ש (בן יוחאי) שהייתה תורתו אומנתו (אלא שנשא אשה ע"ד שהפסיק לעשות סוכה* כו' – ירוש' שבת פ"א סוף ה"ב – דמצווה על פו"ר), ועד"ז כאן דחכמניות היו ולכן דחו הנישואין כל כמה דאפשר עד לט שנה. ואח"כ נישאו כי בלא"ה הרי יגרע שם אביהם כו'. ולמ"ד דלא נישאו פחות מארבעים שנה כו' – הרי מבואר הטעם שהיו מצפות להגון להם ובטוחות היו שילדו (ב"ב קיט, סע"ב וברשב"ם שם).
6. . בתוספות חדשים שם (הובא בשד"ח שם), שגם שם יש נפקותא לענין צדיק שאינו דר שם ונפלו לו נכסים בירושה. אבל: (א) באם זו היתה כוונת רש"י – הי' מזכיר הנפקותא. (ב) מפשטות לשון רש"י 'בכל דוכתי' משמע שכוונתו היא גם היכא דליכא נפקותא.
7. . לכאורה חידוש גדול בזה דאפילו לעשי' הפסיק. וי"ל דהירוש' לשיטתי' דמברכין לעשות סוכה וכו' (ברכות פ"ט ה"ג. הובא בתוד"ה ואילו מנחות מב, ב). אבל בכל אופן, אין סברא לומר דהבבלי פליג על הירושלמי (גם) בענין דמציאות האם רשב"י הפסיק לעשי' (ולאפושי במחלוקת).

עמוד 181

1. 47. אף שאינו דומה לגמרי, כי רק באשה נאמר דבת מ' שנה ולא נישאת אינה יולדת, אבל לאידך גיסא רק האיש מצווה על פו"ר (יבמות סה, ב).
2. 48. באדר"נ פ"ו, ב שזה הי' זיווגו שני. ובתוספות שבת (קנ, א) ד"ה וריב"ק משמע שזה הי' זיווגו ראשון. (משיחת ש"פ פינחס תשכ"ח)
3. 49. חגי ב, ט. ובזהר (ח"א כח, א. וראה ח"ב קג, א. ח"ג רכא, א) ש'הבית הזה האחרון' קאי אביהמ"ק השלישי.