שיחה א
182שיחה א
א. "בא לכלל כעס בא לכלל טעות"
מן הפסוק "ויאמר אלעזר הכהן... זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה"1 מצטט רש"י את המלים "ויאמר אלעזר הכהן...", ומפרש: "לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עכו"ם". ומוסיף רש"י, שגם בענין היום השמיני למילואים2 אנו מוצאים דבר דומה לכך, שכאשר בא לכלל כעס בא לכלל טעות, וכך גם בענין "שמעו נא המורים..."3 – על ידי הכעס טעה4.
יש להבין:
המונח "טעות" מתאים למקרה שבו ידוע דבר מסויים, אך הידיעה אינה נכונה – זוהי ידיעה מוטעית. אך כאשר פרט מסויים "נתעלם" מהאדם, והוא שוכח אותו, אין מתאים, לכאורה, לומר שהאדם טעה5?
הכרחי אפוא לומר, שדברי רש"י "שבא לכלל טעות" בקשר ל"נתעלמו ממנו הלכות גיעולי עכו"ם" מוסבים על כך, שכיון שמשה מסר את ההוראות "תתחטאו" לגבי כל הורג נפש וכו' וכל בגד וכו', ומכלל הן – אתה שומע לאו, וניתן להסיק מכך שלגבי דברים אחרים אין לעשות מאומה – לפיכך דבריו היו טעות.
אך אין מובן: הלכות טומאה והלכות גיעול הם שני ענינים נפרדים. ומדוע מוגדרת אי אמירת הלכות גיעול בעת 183מסירת הלכות טומאה6 – "תתחטאו" – כטעות?
ב. "כאשר צוה ה'" – על
מה נאמר?
לאחר מכן מצטט רש"י את המלים "כאשר צוה ה'..." ואומר "תלה ההוראה ברבו".
גם כאן יש להבין:
פירוש המלים "זאת חקת התורה" הוא, ש"זאת" – הדברים הנאמרים בהמשך, הם החוקה היחידה של התורה בכללותה. ולפיכך מרחיב רש"י בפירושו בתחילת פרשת חוקת "לפי שהשטן ואומות העולם מונין...", ומסביר שחוקת פרה אדומה, שעליה נאמר "זאת חקת התורה" שונה מכל החוקים האחרים בהיותה בלתי מובנת בשכל האדם לחלוטין7. ואין מובן: הלכות גיעולי עכו"ם מובנים לפי ההגיון ואינם חוקה, וכיצד מתאים לומר כאן "זאת חקת התורה"8?
הכרחי לומר, שב"זאת חקת התורה" התכוון אלעזר להלכה הקודמת של "הזאת שלישי ושביעי", אשר אמר משה9, ועל כך הוסיף אלעזר "אך את הזהב..." – "אך לשון מיעוט" – שאפילו לאחר טיהור הכלים מטומאת מת, אסור להשתמש בהם עד להגעלתם10.
ולפי זה אין מובן: המלים "אשר צוה ה' את משה" באות כהמשך ל"זאת חקת התורה", אשר בכך הכוונה היא לדברים שאמר משה. מדוע אפוא אומר רש"י "אשר צוה ה'... – תלה ההוראה ברבו", אשר לפי זה מוסבות המלים "אשר צוה" לדברי אלעזר – "אך את הזהב..."?
ג. טעותו של משה: מי החטאת מטהרים ומכשירים
ההסבר לכך הוא:
כדי להזכיר את הלכות טומאה, אשר "הזהיר לכם משה" לפני כן, מספיק שאלעזר יאמר "זאת חקת התורה", ללא 184התוספת "אשר צוה..." – ומיד לאחר מכן ייאמר "אך את הזהב...". מן התוספת "אשר צוה ה' את משה" הכרחי להסיק11, שהוא עשה זאת כדי לתלות גם את ההוראה שבהמשך (הלכות גיעולי עכו"ם, אשר משה לא אמר) ברבו. אך כיון שהמלים "זאת חקת התורה" קשורות ל"אשר צוה ה'...", כדלעיל בסעיף ב', כמודגש בפסוק "זאת... אשר", הכרחי לומר, לפי פירוש זה, שגם ההוראה על גיעולי עכו"ם היא פרט ב"זאת חקת התורה".
ולכן אומר רש"י "בא לכלל טעות", כי משה לא אמר להם את ההלכה לגבי גיעולי עכו"ם, מפני שבא לכלל טעות, שההלכה "תתחטאו"12, הזיית מי חטאת, גם מכשירה את הכלי מאיסורו, ולא רק מטהרת את הכלי מטומאתו.
אמנם, האיסור בלוע בדפנות הכלי, ומי החטאת אינם חודרים לתוכם, אך גם הטומאה מתפשטת על פני הכלי כולו, ומעט הטיפות של מי החטאת13, אשר מזים אותן על הכלי מבחוץ, אינן מקיפות את כולו, ובכל זאת נעשה הכלי כולו טהור, ומכך רואים, שלמי החטאת יש כוח עצום, שעל ידי הזיית טיפות מעטות אף מבחוץ הם מטהרים את הכלי כולו. ואם כך, היה מקום לומר, שהזיה זו גם מכשירה את הכלי מהאיסור הבלוע בו.
על כך אמר אלעזר "זאת חקת התורה... אך... – אך לשון מיעוט": "חקת התורה אשר צוה..." נאמרה רק לגבי טהרה מטומאת מת, אך לא לגבי טהרה מבליעת איסור נבילות14.
ד. מצד משה משפיע הכוח ה"מקיף" על הכוחות הפנימיים
מהענינים של "יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:
185כאשר כלי בולע איסור (וכך כאשר אדם אוכל מאכל אסור, הנעשה דם ובשר כבשרו), חודר האיסור אל תוכו, בפנימיות (והמאכל האסור חודר לפנימיות האדם). לכן צריך להגעיל את הכלי, כדי להסיר מתוכו את האיסור שנבלע בו.
לעומת זאת, טומאה אינה חודרת בפנימיות הכלי או האדם, אלא נשארת בבחינת "מקיף"15, שאי אפשר "למשש" זאת בשכל16, ולכן נעשית גם הטהרה על ידי ענין של "מקיף": טבילת הכלי או האדם, באופן שאין ניכר שינוי בפנימיותם.
וכיון שטומאת מת היא באופן "מקיף" אף יותר, אשר אינו מובן כלל בשכלו של האדם, שהרי אין הסבר הגיוני לכך שהמת, אשר הוא עצמו אינו טמא17, מטמא אחרים – לכן גם הטהרה מטומאת מת נעשית באופן "מקיף" יותר: חידוש הטהרה בטומאת מת אינו על ידי טבילת הדבר הטמא במי חטאת, אלא על ידי הזאה של שתים ושלש טיפות עליו.
כי בענין של ה"מקיף" חשוב מצבו הכללי של הדבר או האדם הטמא, מעברו מטומאה לטהרה, דבר שאינו נמדד בכמות או בשטח.
זהו ההסבר לסברתו של משה שהזיית מי חטאת יכולה להכשיר גם מאיסור, כי ה"מקיף" משפיע גם על ה"פנימי", וכאשר יש שינוי כללי במעמדו של האדם, על ידי שמעוררים את ה"מקיפים דקדושה", משפיע הדבר ממילא על כוחותיו הפנימיים.
אך כך הם הדברים רק לפי דרגתו של משה, שושבינא דמלכא18, הרואה את בני ישראל מלמעלה למטה. ואילו "אלעזר הכהן", שתפקידו להעלות את בני ישראל ממטה למעלה19, אמר, שאין די בהשפעה הכללית על הכוחות הפנימיים על ידי ה"מקיף", אלא יש צורך בעבודה גם של הכוחות הפנימיים עצמם.
הערות
עמוד 182
- 1. פרשתנו לא, כא.
- 2. שמיני י, טז ואילך.
- 3. חקת כ, י־יא.
- 4. ומה שרש"י אינו מפרש בא לכלל כו' שם על אתר: בפ' שמיני, החילוק בין קדשי דורות לקדשי שעה הוא דבר התלוי בסברא*, ולכן אין מוכרח כ"כ לפרש שם "בא לכלל כעס בא לכלל טעות", כי בדבר התלוי בסברא אפשר שתהי' מחלוקת מפני שאין דיעות בנ"א שוות ולא מפני שאחד מהם טועה, וכדמוכח לפני זה (משפטים כג, ב) דאחרי רבים להטות ובכ"ז בדיני נפשות אין אחד מכריע, שמזה מוכח דדעת המיעוט אינה טעות (ולהעיר מהחילוק שבין טעות בדבר משנה לטעות בשיקול הדעת – סנה' ו, א); בפ' חקת, סיבת הטעות י"ל שהיא כמפורש ברש"י (שם, יא) "והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה". משא"כ בנדו"ד "שנתעלמו ממנו כו'", מוכרח לפרש "לפי שבא לכלל כעס כו'". ובכדי שלא יוקשה (להעיר מפרש"י שמות ד, יד): למה דוקא הכעס שבפרשתנו הביאו לכלל טעות – ממשיך רש"י "וכן אתה מוצא בשמיני למילואים .. וכן בשמעו נא המורים כו'" – כי לאחרי שלמדנו דבא לכלל כעס בא לכלל טעות – גם בהנ"ל י"ל הפי' שזהו מפני הכעס.
- 5. שלכן בפ' בלק (כה, ו) ובפ' פנחס (כז, ה) כותב רש"י רק "נתעלמה" – ולא "טעה".
- . בזבחים (קא, א) "אלא אמר שמעתי ושכחתי", ובמפרשי רש"י (שמיני שם, כ) שכ"ה גם כוונת רש"י. אבל מפשטות לשון רש"י "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי" (ומשמיט ואינו מסיים מאמר הגמרא שם) משמע כבפנים ההערה. וראה בארוכה לקו"ש חי"ז ע' 109 ואילך.
עמוד 183
- 6. ועיין פרש"י (לא, כג).
- 7. נתבאר בארוכה לעיל ע' 129 ואילך.
- 8. ברא"ם ר"פ חקת, ש"זאת חקת התורה" שבפרשתנו קאי רק א"אך במי נדה יתחטא" (לא, כג). אבל מפשטות הכתובים משמע שקאי (או אדלעיל מיני', כדלקמן בפנים. או) על כל הפרשה שלאח"ז. ופשיטא שאין מקום לומר (בדרך הפשט עכ"פ) שעה"פ "אך את הזהב גו'" שנאמר מיד, לא קאי, ועה"פ "אך במי נדה יתחטא" שבכמה פסוקים לאח"ז – קאי. ובפרט שעיקר "ההוראה" של אלעזר – שעלי' אמר "זאת חקת התורה" – היא הלכות גיעול (שהרי "אך במי נדה יתחטא" אמר גם משה – עכ"פ בנוגע לכל הורג גו' וכל בגד גו'). וראה לקמן הערה 14.
- 9. ואף שטהרת מי חטאת מונה רש"י (אחרי יח, ד) בהסוג ד"חוקותי" לשון רבים (ראה בארוכה לעיל שם) – י"ל שמכיון שעשיית הפרה הוא בכדי לטהר באפרה, לכן "זאת חקת התורה" דפרה אדומה כולל גם (הפרט ד)טהרת מי חטאת. ושאני בפרש"י פ' אחרי שם, שמכיון שכותב רק "טהרת מי חטאת" (ולא "פרה אדומה" כבפ' בשלח טו, כה), כוונתו לטהרת מי חטאת היא (לא כמו שהוא פרט ב"פרה אדומה", כ"א) כמו שהוא ענין בפ"ע שיש לו קצת הסברה בשכל, ולכן נכלל הוא בהחוקים שהיצה"ר משיב עליהן.
- 10. ראה רש"י פסוק כב.
עמוד 184
- 11. ראה מפרשי רש"י כאן.
- 12. ואין סתירה לזה מהלשון "נתעלמו ממנו הלכות גיאולי עכו"ם" – כי באם לא היתה מתעלמת ההלכה שהכשר כלים מאיסור שנבלע בהם הוא ע"י הגעלה, הי' מובן אז ג"כ שהזיית מי חטאת אינה מכשירם כ"א צריכים הגעלה דוקא. אלא שמכיון שנתעלמה הלכה זו, הנה אף שמובן מסברא שא"א להשתמש בכלים שנבלע בהם איסור בלי כל טהרה – אפ"ל טהרתן גם ע"י הזיית מי חטאת. וראה בפנים.
- 13. ראה במדב"ר פי"ט, ח. תנחומא חקת ח.
- 14. ועפ"ז יומתק מה שאמר אלעזר "אך במי נדה יתחטא" – דלכאורה, הרי כבר הזהירם משה על זה*, הגם אלעזר עצמו בתחלת דבריו הזכיר זאת (רש"י פסוק כב) – כי בזה רצה להדגיש שהגיעול והחיטוי הם שני ענינים ואין אחד מועיל להשני. וזהו מה שפרש"י שם (כג): "צריכים הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחיטוי לטהרן מן הטומאה". אלא שמ"מ, מכיון שפשטות הלשון "אך במי נדה יתחטא" משמע שהחידוש הוא בזה שצריך לחיטוי, ולפי הנ"ל החידוש הוא שהחיטוי אינו מטהרם מן האיסור – ע"כ מוסיף רש"י "ורבותינו דרשו כו'" (וראה משכיל לדוד כאן).
- . אלא שצריך ביאור – ובפרט ע"ד הפשט (כי ראה שבת (סד, א): אפנויי מופנה) – למה לא פירש משה גם כלי מתכות בהל' טומאה שהזהירם (ורש"י רמזם באמרו "כדין שאר טמאי מתים" (לא, יט) ובהם הרי נאמר "ועל כל הכלים" (יט, יח)).
עמוד 185
- 15. ושני ענינים בזה: א) מה שבטומאה אינו נכנס דבר בפנימיות (נעשה חלק) האדם והכלי, ולא כבאיסור שהמאכל נכנס בפנימיות (לקו"ת שה"ש ט, ג). ב) גם הטומאה עצמה הו"ע של מקיף (ראה לקו"ת תבא מג, ב. לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 245). וראה הערה הבאה.
- 16. ראה רמב"ם סוף הל' מקואות: "שהטומאות והטהרות..אינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו". ומדכתב שם לאח"ז "וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא", מוכח קצת, שכוונתו ב"(הטומאות ו)הטהרות" שלפנ"ז היא – ל(הטומאות ו)הטהרות עצמם.
- 17. ספרי זוטא (הובא בילקו"ש חקת) עה"פ הנוגע במת. וע"פ המבואר בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 70, י"ל שכ"ה גם ע"פ דרך הפשט. עיי"ש. וראה שם הערה 15. (משיחת ש"פ חוקת תשכ"ה)
- 18. לקו"ת בהעלותך לא, א־ב. ר"פ מסעי. ובכ"מ.
- 19. כי אהרן הוא שושבינא דמטרוניתא (ראה מקומות שבהערה הקודמת) "וגם הכה"ג אשר מבניו יש בו בחינה זו" (לקו"ת מסעי פט, סע"א ואילך).
רש"י על במדבר ל״א:כ״ג - הטקסט מספריא
כל דבר אשר יבא באש. לְבַשֵּׁל בּוֹ כְּלוּם:
תעבירו באש. כְּדֶרֶךְ תַּשְׁמִישׁוֹ הַגְעָלָתוֹ — מִי שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין יַגְעִילֶנּוּ בְחַמִּין, וּמִי שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ עַ"יְ צְלִי, כְּגוֹן הַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָה, יְלַבְּנוֹ בָּאוּר (עבודה זרה ע"ד):
אך במי נדה יתחטא. לְפִי פְשׁוּטוֹ חִטּוּי זֶה לְטַהֲרוֹ מִטֻּמְאַת מֵת, אָמַר לָהֶם צְרִיכִין הַכֵּלִים גִּעוּל לְטַהֲרָם מִן הָאִסּוּר וְחִטּוּי לְטַהֲרָן מִן הַטֻּמְאָה; וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מִכָּאן שֶׁאַף לְהַכְשִׁירָן מִן הָאִסּוּר הִטְעִין טְבִילָה לִכְלֵי מַתָּכוֹת, וּמֵי נִדָּה הַכְּתוּבִין כָּאן דָּרְשׁוּ מַיִם הָרְאוּיִם לִטְבֹּל בָּהֶם נִדָּה, וְכַמָּה הֵם? אַרְבָּעִים סְאָה (שם ע"ה):
וכל אשר לא יבא באש. כָּל דָּבָר שֶׁאֵין תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי הָאוּר, כְּגוֹן כּוֹסוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת שֶׁתַּשְׁמִישָׁן בְּצוֹנֵן וְלֹא בָלְעוּ אִסּוּר:
תעבירו במים. מַטְבִּילָן וְדַיּוֹ, וְדַוְקָא כְלֵי מַתָּכוֹת:
כל דבר אשר יבא באש ANYTHING THAT COMES ON THE FIRE, to boil something in it,
תעבירו באש YE SHALL PASS THROUGH THE FIRE — according to the manner in which it is used so is the manner in which it is cleansed from what has been absorbed: that vessel the use of which is by means of hot water he shall cleanse with hot water, and that which is used for roasted meat, as for instance, a spit and a grill, he shall make it white hot in the flame (Avodah Zarah 75b).
אך מי נדה יתחטא NEVERTHELESS IT SHALL BE PURIFIED WITH THE WATERS OF SPRINKLING — According to its plain sense this purification is to cleanse it from the uncleanness caused by a corpse. He said to them: the vessels require גיעול (the ceremony by which whatever has been absorbed will be given up) to cleanse them from the effect of having contained forbidden food, and also purification to cleanse them from the uncleanness caused by a corpse. But our Rabbis derived from here the law that in order to make them fit for use (to cleanse them entirely) from being forbidden, it (Scripture) made immersion in a ritual bath a requirement for metal vessels, and they explained the words מי נדה which are written here as denoting “waters that are proper for a נדה to immerse herself in”. And how much is that? Forty Seahs (Avodah Zarah 75b).
וכל אשר לא יבא באש AND ALL THAT DOTH NOT COME IN THE FIRE — i.e., everything which is not used on fire, as for instance, cups and flasks which are used with cold articles, and which, therefore, absorb no forbidden food,
תעבירו במים YE SHALL PASS THROUGH WATER — He immerses them and that is sufficient. This refers only to metal utensils (Avodah Zarah 75b).
במדבר רבה י״ט:ח׳ - הטקסט מספריא
שָׁאַל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אִלֵּין עוֹבָדַיָּא דְּאַתּוּן עָבְדִין נִרְאִין כְּמִין כְּשָׁפִים, אַתֶּם מְבִיאִים פָּרָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ וְכוֹתְּשִׁין אוֹתָהּ וְנוֹטְלִין אֶת אַפְרָהּ וְאֶחָד מִכֶּם מִטַּמֵּא לְמֵת, מַזִּין עָלָיו שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ טִפִּין וְאַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ טָהַרְתָּ. אָמַר לוֹ לֹא נִכְנְסָה בְּךָ רוּחַ תְּזָזִית מִיָּמֶיךָ, אָמַר לוֹ לָאו. רָאִיתָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ תְּזָזִית, אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂין לוֹ, אָמַר לוֹ מְבִיאִין עִקָּרִין וּמְעַשְׁנִין תַּחְתָּיו וּמַרְבִּיצִים עָלֶיהָ מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת. אָמַר לוֹ יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ, כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ, רוּחַ טֻמְאָה, דִּכְתִיב (זכריה יג, ב): וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ, מַזִּין עָלָיו מֵי נִדָּה וְהוּא בּוֹרֵח. לְאַחַר שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, לָזֶה דָּחִית בְּקָנֶה, לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר, אָמַר לָהֶם חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי אִי אַתָּה רַשַׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מָה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וְזוֹ נְקֵבָה, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מָשָׁל לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.
מדרש תנחומא, חקת ח׳ - הטקסט מספריא
וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ. רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי מְגַלֶּה לְךָ טַעַם פָּרָה. אֲבָל לָאֲחֵרִים, חֻקָּה. דְּאָמַר רַב הוּנָא, כְּתִיב: כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט (תהלים עה, ג). וּכְתִיב: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (זכריה יד, ו), יְקִפָּאוֹן. דְּבָרִים הַמְּכֻסִּים מִכֶּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, עֲתִידִין לִהְיוֹת צְפוּיִם לָכֶם לָעוֹלָם הַבָּא, כַּהֲדֵין סַמְיָא דְּצָפִי, דִּכְתִיב: וְהוֹלַכְתִּי עִוְּרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם. וּכְתִיב: אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִים. אֶעֱשֶׂה אֵין כְּתִיב, אֶלָּא עֲשִׂיתִם, שֶׁכְּבָר עֲשִׂיתִים לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. דָּבָר אַחֵר, דְּבָרִים שֶׁלֹּא נִגְלוּ לְמֹשֶׁה, נִגְלוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ (איוב כח, י), זֶה רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, רָמְזוּ שֶׁכָּל הַפָּרוֹת בְּטֵלוֹת, וְשֶׁלְּךָ קַיֶּמֶת. רַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, שָׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, הֲלָכָה בְּשֵׁם אוֹמְרָהּ, אֱלִיעֶזֶר בְּנִי אָמַר, עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. אָמַר מֹשֶׁה לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים שֶׁלְּךָ הֵן וְאַתָּה אוֹמֵר הֲלָכָה בִּשְׁמוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. אָמַר לוֹ: צַדִּיק אֶחָד עָתִיד לַעֲמֹד בְּעוֹלָמִי, וְעָתִיד לִפְתֹּחַ בְּפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה תְּחִלָּה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה בַּת שְׁתַּיִם. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מֵחַלָּצַי. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, שֶׁהוּא מֵחַלָּצֶיךָ, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר (שמות יח, ד). וְשֵׁם אוֹתוֹ הַמְּיֻחָד, אֱלִיעֶזֶר. מַעֲשֶׂה בְּגֵר אֶחָד שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי, אִילִין מִילַיָּא דְּאַתּוּן עַבְדִּין נִרְאִין כְּמִין כְּשָׁפִין. אַתֶּם מְבִיאִין פָּרָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָהּ וְכוֹתְשִׁין אוֹתָהּ וְנוֹטְלִין אֶת אֶפְרָהּ. וְאִם אֶחָד מִכֶּם מִטָּמֵא מֵת, מַזִּין עָלָיו שְׁנַיִם וְשָׁלֹש טִפִּין, וְאַתֶּם אוֹמְרִים לוֹ: טָהַרְתָּ. אָמַר לוֹ: נִכְנְסָה בְּךָ רוּחַ חֲזָזִית מִיָּמֶיךָ. אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא רָאִיתָ אָדָם שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ רוּחַ חֲזָזִית. אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: וּמָה אַתֶּם עוֹשִׂים לוֹ. אָמַר לוֹ: מְבִיאִין עִיקָּרִין מְעַשְּׁנִין תַּחְתָּיו וּמַרְבִּיצִין עָלֶיהָ מַיִם, וְהִיא בּוֹרַחַת. אָמַר לוֹ: יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. כָּךְ הָרוּחַ הַזּוֹ הִיא רוּחַ הַטֻּמְאָה, דִּכְתִיב: וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה יג, ב), מַזִּין עָלָיו מֵי נִדָּה, וְהוּא בּוֹרֵחַ. לְאַחַר שֶׁיָּצָא הַגּוֹי, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבֵּנוּ, לְזֶה דָּחִית בְּקָנֶה. לָנוּ מָה אַתָּה אוֹמֵר. אָמַר לָהֶן, חַיֵּיכֶם, לֹא הַמֵּת מְטַמֵּא, וְלֹא פָּרָה מְטַהֲרָה, וְלֹא הַמַּיִם מְטַהֲרִין. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי, גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אֵין אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. וּמִפְּנֵי מַה כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְזוֹ נְקֵבָה. אָמַר רַבִּי אִיבּוֹ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן שִׁפְחָה שֶׁטִּנֵּף פַּלְטְרִין שֶׁל מֶלֶךְ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, תָּבוֹא אִמּוֹ וּתְקַנֵּחַ אֶת הַצּוֹאָה. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תָּבֹא פָּרָה וּתְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל.