שיחה ב
186שיחה ב
מטות
א. בקשת בני ראובן ובני גד
בפרשתנו1 מסופר, שלבני ראובן ולבני גד היה מקנה רב, והם אמרו למשה "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא, ולעבדיך מקנה", ולפיכך בקשו "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן". על כך השיב להם משה "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה, ולמה תניאון...", והוסיף "כה עשו אבותיכם...", כדלהלן.
כיצד עלתה בדעתם מלכתחילה המחשבה, שתינתן להם "הארץ הזאת", שעבורה נלחמו כל בני ישראל, והם – בני גד ובני ראובן – ישבו בה בזמן ששאר בני ישראל יילחמו בארץ ישראל2?
בעל "אור החיים" הקדוש מבאר3, שלטענה זו הם התייחסו באומרם
ב "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל": כיון ש"הקדוש־ברוך־הוא נלחם עבור ישראל, אין חשיבות לסיוע שלהם בכיבוש עבר הירדן המערבי.
אך משה השיב להם "האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה": אמנם, הקדוש־ברוך־הוא מנהל את המלחמה, אך בכל זאת צריך לצאת ולהילחם, ולא ייתכן שאחיכם יילחמו, ואתם תשבו כאן.
ומשה הוסיף וטען "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ...": בהישארותכם כאן תגרמו לשאר בני ישראל לחוסר רצון להיכנס לארץ ישראל, כי הם יחשבו שהישארותכם בעבר הירדן המזרחי נובעת מפחדכם מפני המלחמה (והטענה "הארץ אשר הכה ה'" היא כיסוי לפחד), והדבר יגרום רפיון גם אצל האחרים.
בהמשך לכך הוכיח אותם משה: "כה עשו אבותיכם..." – גם המרגלים הניאו את ישראל מלעלות לארץ ישראל, והוא מסיים "והנה קמתם תחת אבותיכם...".
על כך יש לשאול:
א) דבריהם "אשר הכה ה'" הבהירו, שלא זו בלבד שאפשר יהיה לכבוש את ארץ ישראל, אלא, שלא יהיה בכך שום קושי, שזהו ההיפך מטענת המרגלים 186"לא נוכל לעלות..."4 – ואם כך, כיצד השווה אותם משה למרגלים, ואמר להם "קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים..." – רק משום שאפשר לפרש שהם נשארים בעבר הירדן המזרחי מפני פחדם5?
ב) בני גד ובני ראובן באו אל משה בבקשה "אם מצאנו חן בעיניך... אל תעבירנו את הירדן". מובן, שאילו היה משה אומר, שאין הוא חפץ למלא את בקשתם – הם היו מוכנים להיכנס לארץ ישראל, ואין מקום לטענה "ולמה תניאון...". מדוע אפוא, כאשר משה לא נענה לבקשתם – הוא הוכיחם בהרחבה ובפירוט "כה עשו אבותיכם...", ומהו המקום לתוכחה זו?
ג) לאחר שאמרו בני גד ובני ראובן "ואנחנו נחלץ חושים...", הסכים משה רבינו לכך מיד, בלי להוכיחם וכדומה. מכך יוצא, שהישארותם "פה" היתה מכוונת לרצון העליון. מדוע אפוא אנו מוצאים, שעקב הישארותם בעבר הירדן הם גורשו לגלות לפני כל ישראל – "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך"6?
ב. הישיבה מחוץ לארץ ישראל – בלתי רצויה
לכאורה, אפשר היה לתרץ, שטענת משה לא היתה רק על אי רצונם לצאת למלחמה, אלא גם על עצם הענין שהם בחרו לעצמם ארץ אחרת במקום ארץ 187ישראל7, ואף טענו, שהארץ האחרת טובה יותר מארץ ישראל, בהיותה "ארץ מקנה"8.
וזו היתה כוונת משה בדבריו "ולמה תניאון... כה עשו אבותיכם...", שבדיוק כשם שהמרגלים שכנעו את עצמם ואת כל ישראל שלא לעלות לארץ ישראל, באומרם (בנוסף לטענה "לא נוכל לעלות...") "וזה פריה"9 (ואת זאת הם אמרו לפני "אפס כי עז העם...") – הם דיברו בגנותה של ארץ ישראל. כך גם אתם10 – בני גד ובני ראובן – טוענים ש"הארץ הזאת" טובה מארץ ישראל, ועל ידי כך אתם מונעים את עצמכם ואת שאר ישראל מלעלות11 "אל הארץ אשר נתן להם ה'"12.
לפי זה יובן שבטענתו "כה עשו אבותיכם..." התכוון משה ל"ויעלו עד נחל אשכול..."13 – כי הוא רמז בכך ל"האשכול אשר כרתו משם בני ישראל"14, שעליו אמרו המרגלים "וזה פריה".
על פי זה מובן, מדוע גם לאחר שהבטיחו בני גד ובני ראובן "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל"15, ומשה הסכים לכך*, נחשבת התנחלותם בעבר הירדן לבלתי רצויה (כדלעיל בסוף סעיף ב') – כי הסכמת משה רבינו לתנאי "אם תחלצו לפני ה' למלחמה" ניתנה רק משום שכך לא ייפגעו שאר בני ישראל. אך בכל זאת, לגבי בני גד ובני ראובן עצמם, נחשב 188מעשה זה, ש"ישבו להם חוץ מארץ ישראל", לבלתי רצוי16.
אך עדיין אין מובן: למשה לא אכפת רק כלל ישראל, אלא אף כל יהודי כפרט, ובודאי שני שבטים וחצי. אם כך, כיצד הוא הסכים למעשה שלא פגע בשאר השבטים, אך לא היה אכפת לו, לכאורה17, שבני גד ובני ראובן עצמם אינם מקבלים נחלה בארץ ישראל?
ג. הרצון לעסוק רק בענינים רוחניים
מבואר בתורת החסידות18, שבני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן ולעסוק במקנה, כי עבודתם של רועי צאן אינה כרוכה בטרדות רבות19, וגם בהיותם אנשי מקנה יוכלו להיות קשורים תמיד לקדוש־ברוך־הוא.
זהו ההסבר לכך20 שהאבות והשבטים (חוץ מיוסף) בחרו להיות "רועי צאן", כדי לא להיות טרודים בעניני העולם הזה, וכך יוכלו תמיד להיות מרכבה לאלקות18.
לפי זה מובנת ההשוואה בין בקשת בני גד ובני ראובן לבין טענת המרגלים – גם בפנימיות הענינים:
גם המרגלים רצו להישאר במדבר, כי21 ידעו, שבכניסתם לארץ ישראל ייפסק המן, ויזדקקו ללחם מן הארץ, שהשגתו כרוכה במלאכות רבות: חרישה וזריעה וכו'. לכן הם העדיפו להישאר במדבר, מנותקים מן העולם הזה, מקום שבו ניתן להם מזונם (ומשקם) הגשמי – לחם מן השמים (ומים מבארה של מרים).
אמנם, גם האבות והשבטים נהגו כך, אך למרגלים נחשב הדבר לחטא, כי להנהגה כזאת היה מקום לפני מתן תורה. לעומת זאת, לאחר מתן תורה, אשר תכלית מתן תורה היא להפוך את העולם הזה הגשמי לכלי לאלקות22, צריך לעסוק גם בענינים הגשמיים, ולעשות מהם דירה לה' יתברך.
לפי זה מתחזקת יותר השאלה שהוזכרה לעיל בסוף סעיף ג': כיצד הסכים משה לכך שבני גד ובני ראובן יישארו בעבר הירדן, ולא ייכנסו לארץ ישראל?
189ד. יושבי אהל ובעלי עסק
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר, שגם לאחר מתן תורה נחלקים ישראל לבני סוגים: יושבי אהל ובעלי עסק23; יששכר וזבולון, מארי תורה ומארי עובדין טבין24.
לכאורה, כיון שתכלית מתן תורה היא, כדלעיל, להפוך את העולם לכלי לאלקות, צריכים היו כל ישראל להשתייך לסוג של בעלי עסק?
ההסבר לכך הוא, שכדי להגשים את התכלית של "דירה בתחתונים",
(שהמשמעות של "דירה", אינה שתהיה זו רק דירה לעצמותו, אלא גם, שבדירה זו תהיה העצמות בגלוי25),
יש צורך בנוסף לעבודה של קיום המצוות בדברים גשמיים, שבאמצעותה נמשכת העצמות, גם בעבודה של לימוד התורה, המביאה לידי כך, שהמשכת העצמות (באמצעות קיום המצוות) תהיה בגילוי.
לפיכך נחוצים "מארי תורה", שעל ידי לימוד התורה הם "מאירים" את קיום המצוות של "מארי עובדין טבין"26, שהמשכת העצמות על ידי עובדין טבין תהיה בגלוי.
אך כיון שהמשכת העצמות נעשית בעיקר על ידי מארי עובדין טבין, ואילו עבודתם של מארי תורה היא בעיקר "להאיר" ולגלות את מה שנמשך לעולם על ידי קיום המצוות27, לכן נקבע, שמארי תורה הם מיעוט, ואילו רוב ישראל עוסקים ב"ואספת דגנך"28.
ה. בני גד ובני ראובן אינם חפצים להיות מנותקים
זהו אחד ההבדלים בין בקשת בני גד ובני ראובן לבין טענת המרגלים: המרגלים רצו שכל ישראל יישארו מחוץ לארץ ישראל, וזה היה ההיפך מרצון ה'. לעומת זאת, בני גד ובני ראובן בקשו, שרק הם יישארו בעבר הירדן, וזה אינו ההיפך מרצון ה', שהרי 190מיעוט של ישראל צריכים לעסוק בעבודה זו.
בכל זאת אמר להם משה "כה עשו אבותיכם...", כי תפקידם של מארי תורה הוא להאיר ולהחדיר חיות בעבודתם של מארי עובדין טבין,
כפי שהוסבר פעמים רבות29 לגבי המשמעות של "העליונים ירדו לתחתונים"30, שיושבי האהל (עליונים) צריכים לרדת אל בעלי העסק (תחתונים) ולהשפיע עליהם31,
ולכן בקשתם "אל תעבירנו את הירדן", להיות נפרדים לגמרי מארץ ישראל, מנוגדת לתכלית.
אך לאחר שבאמצעות התוכחה עורר בהם משה מסירות נפש לכיבוש ארץ ישראל, שתכליתו היא העבודה בתוך ארץ ישראל32 – "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", הסכים משה שהם יתנחלו בעבר הירדן,
כי על ידי נכונותם למשימה "נחלץ חושים" הם הוכיחו שהישארותם בעבר הירדן אינה נובעת מרצונם להיתנתק מהעולם, אלא מכך שבתוך העבודה של עשיית דירה בתחתונים, הם בחרו את החלק של "מארי תורה".
ו. התכלית: דירה בתחתונים
לאחר כל האמור לעיל היתה כאן, בכל זאת, בדקות, סטיה מסויימת מהתכלית הפנימית באמת33. ולכן נקרא המעשה "נחלה מבוהלת בראשונה...", ביטוי הרומז לבחינת תוהו, להיפך מההתיישבות של עולם התיקון, 191כי עיקר ופנימיות התכלית היא המשכת אורות בכלים, עשיית דירה לה' יתברך בתחתונים.
הערות
עמוד 186
- 1. לב, א ואילך.
- 2. וכמו שהקשה באלשיך כאן (קושיא יב). ברמב"ן כאן (פסוק ב'): "משה חשד אותם, כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען .. ולכן ענו אותו חלילה שנירא מהם אבל נעבור חלוצים כו'". ומשמע מדבריו, שגם לכתחילה רצו לעבור את הירדן. אבל בפשוטו של מקרא – הרי אמרו "אל תעבירנו את הירדן" (ולא "אל תנחילנו" וכיו"ב) ובכלל קשה לומר שמשה לא הבין כוונתם. ולכן (בפשוטי' דקרא) מסתבר כהאלשיך ואוה"ח – כבפנים.
- 3. פסוק ג'. וכ"ה באלשיך כאן.
עמוד 186
- 4. שלח יג, לא.
- 5. באלשיך כאן, שכוונת משה ב"כה עשו אבותיכם גו'" היתה, "שאפשר כי לא כן לבבכם. כי אף שאין בדבריהם נפתל ועקש .. התחלתם בשבח ושמא תסיימו בגנאי, כי כה עשו אבותיכם שהראו סימני טהרה והתחילו בשבח .. סיימו בגנאי .. כן אפשר בלבבכם גם אתם". אבל אינו מובן: מכיון "שאין בדבריהם נפתל ועקש" ומשה חשש רק "שמא תסיימו בגנאי", איך אומר - ובפרט באופן של וודאות כזו ולגריעותא: "קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים גו'".
- 6. משלי כ, כא ורש"י שם. במדב"ר פכ"ב, ט (וראה שם, ז). ואף שברש"י למשלי שם (ועד"ז במדרש שם, ט) "ודברו בבהלה .. עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם" – מכיון שלאחר שמשה אמר להם "בנו לכם (תחילה) ערים לטפכם ו(אח"כ) גדרות לצאנכם" (לב, כד. רש"י שם, טז) ודאי עשו כהוראת משה (וראה פסוק לו: "ערי מבצר וגדרות צאן"), לא מסתבר לומר שזה שגלו קודם שאר השבטים הוא רק לפי שבתחלה בדיבורם הקדימו צאנם לטפם. ובודאי גם בפועל עשו דבר בלתי רצוי. ועיקר הענין ד"נחלה מבוהלת בראשונה" הוא כמ"ש שם רש"י לפנ"ז "שנבהל .. שמיהרו ליטול חלקם בעבר הירדן". וכבמדרש שם (פסקא ז) "וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים". וראה גם (מ"כ בשם) רש"י לב"ר רפע"ב: תפסו בעבר הירדן שהי' מצוי להם ראשונה אע"פ שא"י היתה טובה הימנה. וראה לקו"ת בחוקותי (נ, ב) שזהו"ע "נחלה מבוהלת בראשונה"*.
- . בלקו"ת שם: "ומה דמשמע שלא נכון עשו בזה, זהו משום שעשו את הטפל עיקר". אבל (א) ביאור זה הוא בהמשך להפי' ש"חנוך לנער ע"פ דרכו הוא מעלה ושבח שראוי לעשות כן", אבל בתחלת המאמר שם: "וע"ש הפי' כפשוטו במ"כ ובידי משה בשם פירש"י ונכון הוא". (ב) גם לאחרי שמבאר שם המעלה שבארץ מקנה, כותב "כי א"י דוקא .. והם בחרו לקבע גמור בחי' זו דמקום מקנה".
עמוד 187
- 7. להעיר גם מאוה"ח כאן (פסוק ג' וט'), שבאמירת "הארץ אשר הכה ה'" נתנו תשובה גם על "טענת מאיסת ארץ הקדושה", ומשה באמירתו "אל הארץ אשר נתן להם ה'" נתכון לומר שאעפ"כ "ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם". ע"ש. וראה כלים פ"א מ"ו. במדב"ר פ"ז, ח. פכ"ב, ז (הובא בהערה הקודמת). אוה"ת פרשתנו ע' א'שמ. לקו"ש ח"ז ע' 279. חי"ג ע' 124 ובהערה 20. ועוד.
- 8. ראה צרור המור כאן: השיב להם משה .. ואחר שהארץ היא צבי לכל הארצות נתונה מיד ה' היאך אתם מואסים בה .. ואתם מנאצים את ה' ומואסים בארץ הקדושה.
- 9. שלח יג, כז. וראה סוטה לד, סע"א. רש"י שלח שם, כג.
- 10. ע"פ מ"ש בפנים, יומתק מ"ש בתיב"ע (פסוק ז' וט') "תבטלון רעות בנ"י כו'"; "וביטלו רעות לבא כו'" – אף שלכאורה, מצד יראת המלחמה לא רק שלא הי' להם רצון לעלות לא"י אלא אדרבה – הי' להם רצון הפכי מזה. - כי מכיון שהמדובר כאן הוא (לא בנוגע טענת המרגלים "לא נוכל לעלות" רק) במה שאמרו שא"י אינה ארץ טובה (ובפרט בנוגע לב"ג וב"ר שאמרו רק – שיש מעלה בארץ סיחון ועוג), הרי עי"ז רק ביטלו הרצון לעלות לארץ (אבל לא גרמו לרצון הפכי).
- 11. בפרש"י פסוק ז': "שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה כו'". אבל דוחק לומר, שמצד זה לבד שיהיו "סבורים שאתם יראים" יאמר להם משה "קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים". ולכן י"ל, שב' טענות יש כאן: "ולמה תניאון – שיהיו סבורים שאתם יראים"; "כה עשו אבותיכם גו'" - בנוגע לדיבת הארץ עצמה, כבפנים.
- 12. ראה צרור המור כאן: ואולי יחשבו בנ"י גנות גדולה או מום נסתר.
- 13. לב, ט.
- 14. שלח יג, כד.
- 15. פרשתנו שם, יז.
- *. שם, כ ואילך.
עמוד 188
- 16.
- 17. ותגדל הקושיא ביתור בנוגע לחצי שבט מנשה – דפשוטי' דקרא (לב, לג. לב, מ) משמע (כפי' הרמב"ן) שלא דרשו להתנחל מחוץ לא"י כ"א שמשה נתנה להם. – וראה בארוכה לקו"ש חכ"ח ע' 210 ואילך.
- 18. אוה"ת פרשתנו ע' א'שלט. ד"ה ומקנה רב תרכ"ט (בתחלתו) ותרס"ו (בסופו).
- 19. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 75 הערה 59.
- 20. ראה גם תו"ח ויחי קב, ב.
- 21. ראה לקו"ת ר"פ שלח. ובארוכה – לקו"ש ח"ד פ' שלח. ועוד.
- 22. שלכן ניתנה התורה למטה דוקא – ראה שבת פח, סע"ב ואילך. ד"ה וכל העם ש"ת. ובכ"מ.
- 61. במדב"ר פכ"ב, ז. וראה לעיל הערה 6. ולהעיר גם מספרונו (לב, לג), שמה שהסכים משה לדבריהם הוא רק "כדי שלא להיכנס במחלוקת".
עמוד 189
- 23. ראה תו"א פ' תרומה. ולהעיר ג"כ ממחז"ל תלמוד גדול או מעשה גדול (קדושין מ, ב. תקו"ז ו, א) וראה ג"כ אגה"ק סוס"ט.
- 24. ראה אגה"ק ס"ה (קט, א). ביאוה"ז פ' וישב לאדמוה"א (כה, א־ב) ולהצ"צ (ע' קלד). 36.25) ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע'
- 25.
- 26. ועד"ז בכאו"א גופא, הרי גם בעלי עסק מחוייבים בפ"א שחרית ופ"א ערבית, עכ"פ.
- 27. בלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 245, שגם הענין שהעצם יהי' בגילוי הוא (לא ענין נוסף, כי אם שזה) נוגע להענין דהמשכת העצמות גופא [ולכן הטעם ד"לעולם יעסוק כו' (אע"פ) שלא לשמה" הוא לפי "שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ, ב. וש"נ)]. כי מכיון שעצמותו ית' מושלל מהגדרים ד"העלם" ו"גילוי", הרי באם המשכת העצמות (הנעשית ע"י קיום המצות) היתה מוכרחת להיות בהעלם דוקא – הרי זה עצמו היתה הוכחה שאין זה המשכת העצמות. אבל אעפ"כ, מכיון שהמשכת העצמות גופא נעשית ע"י קיום המצות, הרי המעשה הוא העיקר.
- 28. ראה ברכות לה, ב: הרבה עשו כר"י ועלתה בידן כרשב"י ולא עלתה בידן.
עמוד 190
- 29. ראה לעיל ע' 121 ואילך.
- 30. שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו.
- 31. וע"ד שביושבי אהל גופא – כל העוסק בתורה בלבד דומה כו' וכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו אלא תורה וגמ"ח (ע"ז יז, ב. יבמות קט, ב. לקו"ת ויקרא ה, א).
- 32. ויש לקשר זה עם מ"ש בתחלת הסדרה "וידבר משה אל ראשי המטות", כי "נדרים סיג לפרישות" הוא ע"ד העבודה דרועי צאן – ארץ מקנה; והתרת הנדר (שאין צריך לפרוש עצמו מן הגשמיות, כי אם אדרבא לברר ולהעלות גם את הגשמיות) הוא ע"ד העבודה דא"י. וכמו שהכח שב"ראשי המטות" להתיר את הנדר (העלאת הגשמיות), הוא ע"י "וידבר משה אל ראשי המטות" (לקו"ת פרשתנו פה, ריש ע"ב. סד"ה וידבר משה תער"ב); עד"ז פעל משה בב"ג וב"ר שתהי' בהם העבודה ד(מס"נ עבור) ארץ ישראל.
- 33. וע"ד ההנהגה דבן עזאי (יבמות סג, ב), דאף ש"ליכא איסורא כלל במילתא אם חפץ ללמוד תורה כל ימיו ולא לישא אשה כלל" (הל' ת"ת לאדה"ז קו"א לרפ"ג), בכ"ז, הרי "אין זו .. עצת חכמים המורים לאדם דרך ישרה שיבור לו" (קו"א שם). וי"ל, שמלכתחלה (היינו לאחר שאמרו "ואנחנו נחלץ וגו'") הי' זה דרגא דקדושה ולכן הסכים משה ע"ז. אלא שאח"כ נשתלשל מזה הענין ד"נחלה מבוהלת גו'". ובדוגמת בן עזאי, שמההנהגה ד"מה אעשה כו'" (יבמות שם) – הנהגה ד"רצוא" בבחי' תיקון עצמו, נשתלשלה אח"כ ההנהגה ד"הציץ כו'" (חגיגה יד, ב) דוגמת רצוא דתוהו, משא"כ רע"ק דאף דעסק בתורה כד שנה פרוש מאשתו – הרי הי' זה ברשותה ואדרבה – שדרתי', ואח"כ חזר לביתו (כתובות סב, סע"ב) ונכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה שם). (ממאמר ד"ה ומקנה רב תש"כ ושיחת ש"פ מטו"מ תשי"ט)
רש"י על משלי כ׳:כ״א - הטקסט מספריא
נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה. שֶׁנִּבְהַל לְמַהֵר וְלִטּוֹל תְּחִלָּה, כְּגוֹן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁמִּהֲרוּ לִטּוֹל חֶלְקָם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְדִבְּרוּ בְּבֶהָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ״ (במדבר לב:טז) – עָשׂוּ אֶת הָעִקָּר טָפֵל, שֶׁהִקְדִּימוּ צֹאנָם לְטַפָּם (תנחומא, מטות ז):
וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ. שֶׁגָּלוּ כַּמָּה שָׁנִים קֹדֶם שְׁאָר הַשְּׁבָטִים, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּסֵדֶר עוֹלָם (סדר עולם רבה כב) וּבְמִדְרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא (תנחומא, מסעי י); ״בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָחָז וַיָּעַר ה׳ אֶת רוּחַ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְגוֹ׳״ (דברי הימים א ה:כו), וּשְׁאָר שְׁבָטִים גָּלוּ בִּשְׁנַת שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּהוּ הִיא הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה (מלכים ב יז:א-ו):
במדבר רבה כ״ב:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וּמִקְנֶה רַב, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (קהלת י, ב): לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, זֶה יֵצֶר טוֹב, שֶׁהוּא נָתוּן בִּימִינוֹ. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, זֶה יֵצֶר הָרָע, שֶׁנָּתוּן בִּשְׂמֹאלוֹ. דָּבָר אַחֵר, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן נוֹתְנִין לִבָּם לַתּוֹרָה שֶׁהִיא מִיָּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ב): מִימִינוֹ אֵשׁ דָת לָמוֹ. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, אֵלּוּ הֵן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן נוֹתְנִין לִבָּם לְהַעֲשִׁיר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, טז): בִּשְׂמֹאולָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד. דָּבָר אַחֵר, לֵב חָכָם לִימִינוֹ, זֶה משֶׁה. וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ, אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעִקָּר טָפֵל וְאֶת הַטָּפֵל עִקָּר, שֶׁחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם יוֹתֵר מִן הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁהֵן אוֹמְרִים לְמשֶׁה (במדבר לב, טז): גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. אָמַר לָהֶם משֶׁה, אֵינָהּ כְּלוּם, אֶלָּא עֲשׂוּ אֶת הָעִקָּר עִקָּר, תְּחִלָּה (במדבר לב, כד): בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם, וְאַחַר כָּךְ (במדבר לב, כד): וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, הֱוֵי לֵב חָכָם לִימִינוֹ זֶה משֶׁה, וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ אֵלּוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם חִבַּבְתֶּם אֶת מִקְנֵיכֶם יוֹתֵר מִן הַנְּפָשׁוֹת, חַיֵּיכֶם אֵין בּוֹ בְּרָכָה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (משלי כ, כא): נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כג, ד): אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל. וְאֵיזֶה הוּא עָשִׁיר הַשָֹּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ב): יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.
בראשית רבה ע״ב - הטקסט מספריא
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים (בראשית ל, יד), (משלי כב, ו): חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. (במדבר לב, ה): יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ וגו'. (שמואל א ב, ה): שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה, שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ, זוֹ לֵאָה שֶׁהָיְתָה שְׂבֵעָה בְּבָנִים וְנִשְׂכָּרָה. רְעֵבִים חָדֵלּוּ, זוֹ רָחֵל שֶׁהָיְתָה רְעֵבָה לְבָנִים חָדֵלָה. עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה, זוֹ לֵאָה שֶׁהָיְתָה עִקָּרָהּ שֶׁל בַּיִת יָלְדָה שִׁבְעָה. וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה, זוֹ רָחֵל שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה שֶׁיַּעַמְדוּ מִמֶּנָּה רֻבָּן שֶׁל בָּנִים, אֻמְלָלָה. וּמִי עָשָׂה כֵן, (שמואל א ב, ו): ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה.
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים (בראשית ל, יד), רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר, יַבְרוּחִין. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, שְׂעוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה בַּר' סִימוֹן אָמַר מַיְשִׁין. בֵּין לְדִבְרֵי אֵלּוּ וּבֵין לְדִבְרֵי אֵלּוּ הַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹא הֵבִיא אֶלָּא מִן הַהֶפְקֵר. לְמַאן דְּאָמַר שְׂעוֹרִים, שְׂעוֹרִים בִּימֵי קְצִיר חִטִּים כְּשָׂדֶה שֶׁל הֶפְקֵר הֵן, לְפִי שֶׁכְּבָר כָּלָה הַקָּצִיר שֶׁל שְׂעוֹרִים, תֵּדַע לְךָ שֶׁהָלַךְ בִּשְׁעַת הַקָּצִיר בִּשְׁעַת בִּכּוּר כָּל מִינֵי אִיפוֹרְיָא וְלֹא הֵבִיא אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא מִן הַמֻּפְקָר, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁהָיוּ שְׁמוּרִים מִגֶּזֶל הָאָרֶץ, וְאִם כָּךְ הָיוּ שְׁמוּרִים מִגֶּזֶל הָאָרֶץ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיוּ שְׁמוּרִים מִכָּל הַגָּזֵל. (בראשית ל, יד): וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ, לְהוֹדִיעֲךָ עַד הֵיכָן הָיְתָה כְּבוֹדָהּ שֶׁל אִמּוֹ עָלָיו, שֶׁלֹא טְעָמָן עַד שֶׁהֱבִיאָם אֶל אִמּוֹ.
וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי (בראשית ל, יד טו), הַנֵּיאַת לְסָבִי מִן דִּקְנִי, תָּאנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְפִי שֶׁזִּלְזְלָה בַּצַּדִּיק לְפִיכָךְ אֵינָהּ נִכְנֶסֶת עִמּוֹ בִּקְבוּרָה, הוּא דְּהִיא אָמְרָה לָהּ (בראשית ל, טו): לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, אָמְרָה לָהּ עִמָּךְ הוּא דָּמֵךְ, עִמִּי לֵית הוּא דָּמֵךְ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זוֹ הִפְסִידָה וְזוֹ הִפְסִידָה, זוֹ נִשְׂתַּכְּרָה וְזוֹ נִשְׂתַּכְּרָה, לֵאָה הִפְסִידָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה ב' שְׁבָטִים וּבְכוֹרָה, וְרָחֵל נִשְׂתַּכְּרָה דוּדָאִים וְהִפְסִידָה שְׁבָטִים וּבְכוֹרָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר זוֹ הִפְסִידָה דוּדָאִים וְנִשְׂתַּכְּרָה שְׁבָטִים וּקְבוּרָה עִמּוֹ, רָחֵל נִשְׂתַּכְּרָה דוּדָאִים וְהִפְסִידָה שְׁבָטִים וּקְבוּרָה עִמּוֹ.
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב (בראשית ל, טז), תַּמָּן תְּנֵינַן הַשֹּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים וּפָּסַק עִמָּהֶם לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹא לְהַשְׁכִּים וּלְהַעֲרִיב אֵינוֹ יָכוֹל לְכוֹפָן, אָמַר רַבִּי מוּנָא מָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, תְּנַאי בֵּית דִּין הַגָּדוֹל הוּא שֶׁתְּהֵא הוֹצָאָה מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת וְהַכְנָסָה מִשֶּׁל פּוֹעֵל. הוֹצָאָה מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, כב): תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן, מִכָּאן וָאֵילָךְ (תהלים קד, כג): יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ. הַכְנָסָה מִשֶּׁל פּוֹעֵל מִנַּיִן, (תהלים קד, כג): וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב, עַד עָרֶב לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא עֲדֵי עָרֶב, לוֹמַר עַד חֲשֵׁכָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איוב ז, ד): עֲדֵי נָשֶׁף. רַבִּי אָמִי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר הִטְרִיחוּ עַל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁאִם הָיְתָה עֶרֶב שַׁבָּת תְּהֵא הַכְנָסָה מִשֶּׁלּוֹ, עַד הֵיכָן עַד שֶׁיְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְמַלֵּא לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם וְצוֹלֶה לוֹ דָּג מִבְּעוֹד יוֹם מִשּׁוּם כְּבוֹד שַׁבָּת, וּמַדְלִיק נֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעָרֶב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.
וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ (בראשית ל, טז), מְלַמֵּד שֶׁלֹא הִנִּיחָה אוֹתוֹ לִרְחֹץ רַגְלָיו. (בראשית ל, טז): וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתָהּ אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם לְהַעֲמִיד שְׁבָטִים, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לוֹמַר (בראשית ל, יז): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה. וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, אָמַר רַבִּי לֵוִי בּוֹא וּרְאֵה מַה יָּפָה הָיְתָה סַרְסָרוּתָן שֶׁל דּוּדָאִים לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעַל יְדֵי הַדּוּדָאִים עָמְדוּ שְׁנֵי שְׁבָטִים גְּדוֹלִים בְּיִשְׂרָאֵל יִשָׂשׂכָר וּזְבוּלֻן. יִשָׂשׂכָר יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּזְבוּלֻן יוֹצֵא בַּיַּמִּים וּבָא וְנוֹתֵן לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל יִשָׂשׂכָר, וְהַתּוֹרָה רַבָּה בְּיִשְׂרָאֵל, (שיר השירים ז, יד): וְהַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, (בראשית ל, יח): וַתֹּאמֶר לֵאָה נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי וגו' וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָׂשׂכָר, יִשָׂשׂכָר תְּשִׁיעִי לַשְּׁבָטִים וְהוּא הִקְרִיב שֵׁנִי לַמֶּלֶךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, יח): בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָׂשׂכָר, מִפְּנֵי מָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה בֶּן תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים, מַה לָּעִתִּים, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר לַקּוּרְנִיסִין. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קֵיצָרִי אָמַר לָעִבּוּרִים. (דברי הימים א יב, לג): רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם, מָאתַיִם רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת הָיָה יִשָׂשׂכָר מַעֲמִיד, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם, וְכָל אֲחֵיהֶם מַסְכִּימִים הֲלָכָה עַל פִּיהֶם, וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם הֲלָכָה כַּהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְכָל הַשֶּׁבַח הַזֶּה מִנַּיִן הָיָה לוֹ לְיִשָׂשׂכָר, מִשֶּׁל זְבוּלֻן, שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּפְרַגְמַטְיָא שֶׁלּוֹ וּמַאֲכִיל אֶת יִשָׂשׂכָר שֶׁהָיָה בֶּן תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מט, יג): זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וּכְשֶׁבָּא משֶׁה לְבָרֵךְ אֶת הַשְּׁבָטִים הִקְדִּים בִּרְכַּת זְבוּלֻן לְבִרְכַּת יִשָׂשׂכָר (דברים לג, יח): שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ מִמַּה שֶּׁיִּשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים יֵשׁ שָׂכָר בְּאָהֳלֵי זְבוּלֻן.
זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֶבֶד טוֹב (בראשית ל, כ), הַשָּׂדֶה הַזּוֹ כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה מְזַבְּלָהּ וּמְעַדְּרָהּ הִיא עוֹשָׂה פֵּרוֹת. (בראשית ל, כא): וְאַחַר יָלְדָה בַּת, תְּנֵינָא, כֵּיצַד, הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וְאָמַר יְהִי רָצוֹן שֶׁתֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, הֲרֵי זוֹ תְּפִלַּת שָׁוְא. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי בְּיוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר הֲדָא מַתְנִיתָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי אַף עַל הַיּוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר יָכוֹל לְהִשְׁתַּנּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה יח, ו): הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַה יּוֹצֵר הַזֶּה לְאַחַר שֶׁיָּצַר אֶת הַכַּד שׁוֹבְרוֹ וְעוֹשֶׂה אַחֵר אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵן אֲפִלּוּ עַל הַמַּשְׁבֵּר. אֵיתֵיבֵיהּ, וְהָכְתִיב: וְאַחַר יָלְדָה בַּת, אָמַר לוֹ עִקַּר בְּרִיָּתוֹ זָכָר הָיְתָה, וּמִתְּפִלָּתָהּ שֶׁל רָחֵל שֶׁאָמְרָה (בראשית ל, כד): יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר, נַעֲשָׂה נְקֵבָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן פָּזִי אִמָּהוֹת נְבִיאוֹת הָיוּ וְרָחֵל מִן הָאִמָּהוֹת, יוֹסֵף ה' לִי בָּנִים אֲחֵרִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בֵּן אַחֵר, אָמְרָה עוֹד אֶחָד הוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד הַלְּוַאי יִהְיֶה מִמֶּנִּי. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא נִתְכַּנְסוּ כָּל הָאִמָּהוֹת וְאָמְרוּ דַּיֵּנוּ זְכָרִים תִּפְקֹד עוֹד זֹאת.
משנה כלים א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
עשר קדושות הן. ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה. שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם. מה שאין מביאים כן מכל הארצות:
במדבר רבה ז׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה (במדבר ה, ב), מִמַּחֲנֵה שְׁכִינָה, מְלַמֵּד שֶׁמְּצֹרָעִים וּטְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִים מִשָּׁם. צָרוּעַ זֶה מֻסְגָּר, כָּל צָרוּעַ זֶה מֻחְלָט, זָב זֶה זָב גָּמוּר, כָּל זָב לְרַבּוֹת זָב שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, וְכָל זָב לְרַבּוֹת זָב רְאִיָּה אַחַת, טָמֵא לָנָפֶשׁ זֶה אָדָם שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּחַ, כֹל טָמֵא לְרַבּוֹת כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת, וְכֹל טָמֵא לְרַבּוֹת כֵּלִים הַנּוֹגְעִים בְּשֶׁרֶץ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: טָמֵא לָנָפֶשׁ זֶה אָדָם וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים, כֹל טָמֵא לְרַבּוֹת הַנּוֹגְעִים בְּשֶׁרֶץ. (במדבר ה, ג): מִזָּכָר עַד נְקֵבָה בְּכָל אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּלְוִיִּם נוֹשְׂאֵי אָרוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, בְּכָל אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה, אֶחָד גְּדוֹלִים וְאֶחָד קְטַנִּים בְּמַשְׁמַע. מִזָּכָר טְבוּל יוֹם, עַד נְקֵבָה לְרַבּוֹת מְחֻסַּר כַּפָּרָה. (במדבר ה, ג): וְלֹא יְטַמְאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם, יָכוֹל כֻּלָּם יִשְׁתַּלְחוּ חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, אָמַרְתָּ: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, רִבָּה כָּאן מַחֲנֶה אַחַת, (במדבר ה, ג): אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, רִבָּה כָּאן שְׁתֵּי מַחֲנוֹת, (במדבר ה, ג): וְלֹא יְטַמְאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם, רִבָּה כָּאן שָׁלשׁ מַחֲנוֹת. מִכָּאן אָמְרוּ (תוספתא כלים בבא קמא פרק א, י): שָׁלשׁ מַחֲנוֹת הֵן: מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וּמַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמַחֲנֵה שְׁכִינָה. מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם וְעַד הַר הַבַּיִת, מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. מִפֶּתַח הַר הַבַּיִת וְעַד הָעֲזָרָה, מַחֲנֵה לְוִיָּה. מִפֶּתַח הָעֲזָרָה וְלִפְנִים, מַחֲנֵה שְׁכִינָה. יָכוֹל כֻּלָּם יִשְׁתַּלְּחוּ לְמָקוֹם אֶחָד, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּמְּצֹרָע (ויקרא יג, מו): בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ, כָּל שֶׁהַזָּב מְטַמֵּא מְצֹרָע מְטַמֵּא, חָמוּר מְצֹרָע שֶׁמְטַמֵּא בְּבִיאָה. כָּל שֶׁטָּמֵא מֵת מְטַמֵּא הַזָּב מְטַמֵּא, חָמוּר הַזָּב שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַּחַת אֶבֶן מְסָמָא. כָּל שֶׁטְּבוּל יוֹם מְטַמֵּא טְמֵא מֵת מְטַמֵּא, חָמוּר טְמֵא מֵת שֶׁהוּא מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. כָּל שֶׁמְחֻסַּר כִּפּוּרִים פּוֹסֵל טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל, חָמוּר טְבוּל יוֹם שֶׁהוּא פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה. מִכָּאן נָתְנוּ חֲכָמִים מְחִצּוֹת וְאָמְרוּ (משנה כלים א-ו): עֶשֶׂר קְדֻשּׁוֹת הֵן: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וּמָה הִיא קְדֻשָּׁתָהּ שֶׁמְבִיאִין מִמֶּנָּהּ הָעֹמֶר וְהַבִּכּוּרִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּכָל הָאֲרָצוֹת. אֶרֶץ כְּנַעַן מְקֻדֶּשֶׁת מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ כְּנַעַן כְּשֵׁרָה לְבֵית שְׁכִינָה וְאֵין עֵבֶר הַיַּרְדֵּן כָּשֵׁר לְבֵית שְׁכִינָה. עִיר חוֹמָה מְקֻדֶּשֶׁת מִן הָאָרֶץ, שֶׁמְּצֹרָעִים הוֹלְכִים בְּכָל הָאָרֶץ וְאֵינָם הוֹלְכִים בְּעָרֵי חוֹמָה. יְרוּשָׁלַיִם מְקֻדֶּשֶׁת מֵעָרֵי חוֹמָה, שֶׁקֳּדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָלִין בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינָן נֶאֱכָלִים בְּעָרֵי חוֹמָה. הַר הַבַּיִת מְקֻדָּשׁ מִירוּשָׁלַיִם, שֶׁזָּבִים וְזָבוֹת נִכְנָסִים בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵין נִכְנָסִים בְּהַר הַבַּיִת. הַחֵיל מְקֻדָּשׁ מֵהַר הַבַּיִת, שֶׁנָּכְרִים וּטְמֵא מֵת נִכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת וְאֵין נִכְנָסִין לַחֵיל. עֶזְרַת הַנָּשִׁים מְקֻדֶּשֶׁת הֵימֶנּוּ שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם נִכְנַס לְשָׁם וְאֵין חַיָּבִים עָלָיו חַטָּאת. עֶזְרַת יִשְׂרָאֵל מְקֻדֶּשֶׁת הֵימֶנָּה שֶׁמְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים נִכְנָסִין לְעֶזְרַת הַנָּשִׁים וְאֵין נִכְנָסִים לְעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל. יִשְׂרָאֵל מְעֹרָבִין שֶׁמֶשׁ, נִכְנָסִים לְעֶזְרַת כֹּהֲנִים בְּרוֹחַב אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה עַל אֹרֶךְ מֵאָה וּשְׁלשִׁים וְחָמֵשׁ, אֲבָל לֹא הָיוּ עוֹמְדִין עַל הַדּוּכָן, וְהַלְוִיִּם הָיוּ עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִים מִכָּן וְלִפְנִים, וּבַעֲלֵי מוּמִין כֹּהֲנִים וּפְרוּעֵי רֹאשׁ וּשְׁתוּיֵי יַיִן הָיוּ נִכְנָסִין מִכָּן וְלִפְנִים אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִין בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא לָאוּלָם וְלֹא לַהֵיכָל וְלֹא לִסְבִיבוֹת הַמִּזְבֵּחַ אַרְבַּע אַמּוֹת, וּשְׁאָר כֹּהֲנִים נִכְנָסִין לָאוּלָם וְלַהֵיכָל וְלִסְבִיבוֹת הַמִּזְבֵּחַ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֲבָל לֹא הָיוּ נִכְנָסִין לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְכֹהֵן גָּדוֹל הָיָה נִכְנָס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים אַרְבַּע פְּעָמִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ שָׁוֶה לַהֵיכָל, שֶׁאֵין פְּרוּעַ רֹאשׁ וּשְׁתוּי יַיִן וְשֶׁלֹא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם נִכְנָסִין לְשָׁם, וּכְדֶרֶךְ שֶׁהֵם פּוֹרְשִׁים מִן הַהֵיכָל בִּשְׁעַת הַקְטָרָה כָּךְ הָיוּ פּוֹרְשִׁין מִבֵּין הָאוּלָם בִּשְׁעַת הַקְטָרָה, הֱוֵי מַה מַּעֲלָה בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ וְלַהֵיכָל, אֶלָּא שֶׁבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ נִכְנָסִין לַעֲבוֹדָה וְשֶׁלֹא לַעֲבוֹדָה, וְלַהֵיכָל אֵין נִכְנָסִין אֶלָּא לַעֲבוֹדָה בִּלְבָד. וּכְשֵׁם שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר שָׁלשׁ מַחֲנוֹת, מַחֲנֵה שְׁכִינָה, מַחֲנֵה לְוִיָּה, מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, כָּךְ הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם וְעַד פֶּתַח הַר הַבַּיִת, מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. מִפֶּתַח הַר הַבַּיִת וְעַד שַׁעַר נִיקָנוֹר, מַחֲנֵה לְוִיָּה. מִשַּׁעַר נִיקָנוֹר וְלִפְנִים, מַחֲנֵה שְׁכִינָה. וְהֵן הֵן קְלָעִים שֶׁבַּמִּדְבָּר. וּבִשְׁעַת מַסָּעוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם קְדֻשָּׁה וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם טֻמְאָה. (במדבר ה, ג): וְלֹא יְטַמְאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם, לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (במדבר ה, ב): וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה, שׁוֹמֵעַ אֲנִי לֹא יִגְעוּ לֹא בָּאָרוֹן וְלֹא בַּנּוֹשְׂאִין אֲבָל יַקְצוּ לָהֶם מָקוֹם בִּפְנֵי עַצְמָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְלֹא יְטַמְאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם. (במדבר ה, ג): אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם, חֲבִיבִין הֵן יִשְׂרָאֵל שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְמֵאִין שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז, טז): הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם, וְאוֹמֵר: וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם, וְאוֹמֵר (במדבר לה, לד): וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ וגו'.
במדבר רבה כ״ב:ז׳ - הטקסט מספריא
וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד. הֲלָכָה שָׁלשׁ מַתָּנוֹת נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, זָכָה בְּאַחַת מֵהֶן נָטַל חֶמְדַת כָּל הָעוֹלָם, זָכָה בְּחָכְמָה זָכָה בַּכֹּל, זָכָה בִּגְבוּרָה זָכָה בַּכֹּל, זָכָה בְּעשֶׁר זָכָה בַּכֹּל, אֵימָתַי בִּזְּמַן שֶׁהֵן מַתְּנוֹת שָׁמַיִם וּבָאוֹת בְּכֹחַ הַתּוֹרָה, אֲבָל גְּבוּרָתוֹ וְעָשְׁרוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם אֵינוֹ כְּלוּם, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (קהלת ט, יא): שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. וְכֵן יִרְמְיָה אוֹמֵר (ירמיה ט, כב כג): כֹּה אָמַר ה' אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל וגו', וּמַתָּנוֹת אֵלּוּ בִּזְּמַן שֶׁאֵינָן בָּאִין מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפָן לְהִפָּסֵק מִמֶּנּוּ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, שְׁנֵי חֲכָמִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֲחִיתֹפֶל מִיִּשְׂרָאֵל וּבִלְעָם מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וְכֵן שְׁנֵי גִּבּוֹרִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שִׁמְשׁוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וְגָלְיַת מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם. וְכֵן שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל וְאֶחָד מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, קֹרַח מִיִּשְׂרָאֵל וְהָמָן מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וּשְׁנֵיהֶם נֶאֶבְדוּ מִן הָעוֹלָם, לָמָּה, שֶׁלֹא הָיָה מַתְּנָתָן מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא חוֹטְפִין אוֹתָהּ לָהֶם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בִּבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁהָיוּ עֲשִׁירִים וְהָיָה לָהֶם מִקְנֶה גָּדוֹל, וְחִבְּבוּ אֶת מָמוֹנָם וְיָשְׁבוּ לָהֶם חוּץ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ גָּלוּ תְּחִלָּה מִכָּל הַשְּׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, וּמִי גָּרַם לָהֶם עַל שֶׁהִפְרִישׁוּ עַצְמָם מִן אֲחֵיהֶם בִּשְׁבִיל קִנְיָנָם, מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וגו'.
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
מצוטט ב־5 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לג ‹ בין המצרים ‹ מטות ‹ 198 לקו"ש ח"ח ע' 189
תורת מנחם 4
- כו - שנת תשי"ט - חלק שלישי ‹ בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ט לקו"ש ח"ח ע' 186
- כח - שנת תש"כ - חלק שני ‹ בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם אב, ה'תש"כ לקו"ש ח"ח ע' 189
- לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, ב' מנחם-אב, ה'תשכ"א לקו"ש ח"ח ע' 189
- נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ שיחת יום ב', בדר"ח מרחשון, ה'תש"ל לקו"ש ח"ח ע' 189