185

כאשר כלי בולע איסור (וכך כאשר אדם אוכל מאכל אסור, הנעשה דם ובשר כבשרו), חודר האיסור אל תוכו, בפנימיות (והמאכל האסור חודר לפנימיות האדם). לכן צריך להגעיל את הכלי, כדי להסיר מתוכו את האיסור שנבלע בו.

לעומת זאת, טומאה אינה חודרת בפנימיות הכלי או האדם, אלא נשארת בבחינת "מקיף"¹⁵, שאי אפשר "למשש" זאת בשכל¹⁶, ולכן נעשית גם הטהרה על ידי ענין של "מקיף": טבילת הכלי או האדם, באופן שאין ניכר שינוי בפנימיותם.

וכיון שטומאת מת היא באופן "מקיף" אף יותר, אשר אינו מובן כלל בשכלו של האדם, שהרי אין הסבר הגיוני לכך שהמת, אשר הוא עצמו אינו טמא¹⁷, מטמא אחרים – לכן גם הטהרה מטומאת מת נעשית באופן "מקיף" יותר: חידוש הטהרה בטומאת מת אינו על ידי טבילת הדבר הטמא במי חטאת, אלא על ידי הזאה של שתים ושלש טיפות עליו.

כי בענין של ה"מקיף" חשוב מצבו הכללי של הדבר או האדם הטמא, מעברו מטומאה לטהרה, דבר שאינו נמדד בכמות או בשטח.

זהו ההסבר לסברתו של משה שהזיית מי חטאת יכולה להכשיר גם מאיסור, כי ה"מקיף" משפיע גם על ה"פנימי", וכאשר יש שינוי כללי במעמדו של האדם, על ידי שמעוררים את ה"מקיפים דקדושה", משפיע הדבר ממילא על כוחותיו הפנימיים.

אך כך הם הדברים רק לפי דרגתו של משה, שושבינא דמלכא¹⁸, הרואה את בני ישראל מלמעלה למטה. ואילו "אלעזר הכהן", שתפקידו להעלות את בני ישראל ממטה למעלה¹⁹, אמר, שאין די בהשפעה הכללית על הכוחות הפנימיים על ידי ה"מקיף", אלא יש צורך בעבודה גם של הכוחות הפנימיים עצמם.