125
מהות האבר); בשביל תיקון הפגם שבשאר האברים — צריכים להתענות על כל פעם ופעם; ובשביל תיקון הפגם בהאברים כפי שהם כלולים באבר זה — צריכים להתענות ג' פעמים.
ויש לומר, שמטעם זה, הגם שאדה"ז נקט כה"הכרעה המקובלת. . להתענות ג"פ כפי מספר הצומות דחטא זה", מ"מ פסק שיש להחמיר יותר בפעם הראשונה שמתענים "מספר הצומות", מאשר בפעם שני' ושלישית [שבהן "יתענה עוד ד' פעמים. . עד אחר חצות היום בלבד. . וב' חצאי יום נחשבים לו ליום א'", משא"כ בפעם הראשונה שצריך להתענות תעניות שלמות]28 — כי29 הפגם שבעצם מהות האבר (שתיקון פגם זה הוא ע"י מספר הצומות פעם אחת) הוא פגם חמור יותר מהפגם שבאברים הכלולים בו (שתיקונו הוא ע"י שמתענה עוד ב' פעמים).
ח. ויש לומר, שזהו אחד מהטעמים לכך שאדמו"ר הזקן מוסיף הדוגמא [בהביאו הדיעה הא' "שצריך להתענות כו' כפי המספר אשר חטא"] "כגון המוציא זרע לבטלה כו'":
בנוגע לשכבת זרע כתב הרמב"ם30: "כל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה31 וחייו אובדים". ומזה מובן, שבחטא הוצאת זרע לבטלה, בגלוי יותר כיצד (א) החטא פועל גם בשאר כל אברי הגוף32, (ב) בכל פעם נתוסף בהפגם.
ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן "כגון המוציא זרע לבטלה כו'" — כי בדוגמא זו מוסבר הטעם של דיעה זו (בנוגע לכל חטאים) שצריך להתענות מספר הצומות על כל פעם ופעם שחטא.
ט. והנה ברמב"ם שם, לפני דבריו הנ"ל "וכל שתצא ביותר הגוף כלה כו' וחייו אובדים", כתב30 "שכבת זרע היא כח הגוף וחייו כו'". זאת אומרת, דזה ששכבת זרע פועלת בכל הגוף הרי זו תוצאה ומסובב מזה שהיא "כח הגוף".
ויש לומר, דזה ש"שכבת זרע היא כח הגוף" (שזהו מה שהיא כוללת בתוכה הכח של כל הגוף33) אינו עצם מהותה אלא רק ענין נוסף בה, ועצם מהותה היא טיפה (נקודה) שלמעלה מציור.
ויתירה מזו: הנקודה של טיפת הזרע קשורה עם נקודת הנפש34.
ודבר זה, שמהותה היא נקודה (טיפה), הקשורה עם נקודת הנפש — היא הסיבה שהיא כוללת גם את כח הגוף.
יו"ד. מזה מובן בנוגע להחטא דהוצאות ז"ל, שחומר הפגם שבחטא זה הוא בכל שלשת ענינים הנ"ל (סעיף ו):
מצד זה שטיפת הזרע היא (כוללת) "כח הגוף" ופועלת בכל הגוף — הרי הפגם הנגרם על ידי חטא זה בכל שאר
הערות
- 28. באגה"ת פ"ג (צג, א).
- 29. נוסף על זה שמספר הצומות פעם אחת היא לכל הדיעות.
- 30. הלכות דעות פ"ד הי"ט.
- 31. י"ג בלה (בבי"ת).
- 32. וכמו שהאריך בר"ח שער הקדושה פי"א (קסז, ב). פי"ז (רד, ד). של"ה שער האותיות (צט, א).
- 33. ראה ר"ח שם פט"ז (ר, ד): הזרע. . יש לו חלק מכל אבר ואבר.
- 34. ראה המשך שמח תשמח תרנ"ז ע' 93 (סה"מ תרנ"ז ע' רסט): בהשפעת הטיפה נמשך בזה כל עצמות העלם הנפש. ושם, שלכן יכול להיות יפה כח הבן מכח האב, עיי"ש. וראה לקו"ש ח"ח ע' 154 הערה 35.
תניא, אגרת התשובה ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, חַכְמֵי הַמּוּסָר הָאַחֲרוֹנִים נֶחְלְקוּ בְּמִי שֶׁחָטָא חֵטְא אֶחָד פְּעָמִים רַבּוֹת; דְּיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְאוֹתוֹ חֵטְא פְּעָמִים רַבּוֹת כְּפִי הַמִּסְפָּר אֲשֶׁר חָטָא; כְּגוֹן הַמּוֹצִיא זֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי תְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִיזַ״ל הֵן פ״ד תַּעֲנִיּוֹת, וְאִם חָטָא בָּזֶה עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל – צָרִיךְ לְהִתְעַנוֹת עֶשֶׂר אוֹ עֶשְׂרִים פְּעָמִים פ״ד, וְכֵן לְעוֹלָם, דּוּמְיָא דְּקָרְבַּן חַטָּאת, שֶׁחַיָּיב לְהָבִיא עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם.
וְיֵשׁ מְדַמִּין עִנְיָן זֶה לְקָרְבַּן עוֹלָה הַבָּאָה עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, דַּאֲפִילוּ עָבַר עַל כַּמָּה מִצְוֹת עֲשֵׂה – מִתְכַּפֵּר בְּעוֹלָה אַחַת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים.
וְהַכְרָעָה הַמְקוּבֶּלֶת בָּזֶה, לְהִתְעַנּוֹת ג׳ פְּעָמִים כְּפִי מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת דְּחֵטְא זֶה, דְּהַיְינוּ, רנ״ב צוֹמוֹת עַל הוֹצָאוֹת שִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה, וְכֵן בִּשְׁאָר חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת. וְהַטַּעַם הוּא, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ סוֹף פָּרָשַׁת נֹחַ: ״כֵּיוָן דְּחָב בַּר נַשׁ קַמֵּי קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא זִמְנָא חֲדָא עָבִיד רְשִׁימוּ כוּ׳, זִמְנָא תְּלִיתָאָה אִתְפַּשֵּׁט הַהוּא כִּתְמָא מִסִּטְרָא דָא לְסִטְרָא דָא כוּ׳״. לְכָךְ – צָרִיךְ מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת גַּם כֵּן ג׳ פְּעָמִים וְכוּ׳.
אָכֵן, כָּל זֶה בְּאָדָם חָזָק וּבָרִיא, שֶׁאֵין רִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ כְּלָל לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, וּכְמוֹ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. אֲבָל מִי שֶׁרִיבּוּי הַצּוֹמוֹת מַזִּיק לוֹ, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיּוּכַל לָבֹא לִידֵי חוֹלִי אוֹ מֵיחוֹשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ בְּדוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה, אָסוּר לוֹ לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת אֲפִילוּ עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית־דִּין, וּמִכָּל שֶׁכֵּן עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה וּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת, אֶלָּא כְּפִי אֲשֶׁר יְשַׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַזִּיק לוֹ כְּלָל.
כִּי אֲפִילוּ בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, בִּימֵי תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים – לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין בִּכְהַאי גַּוְנָא, אֶלָּא הַבְּרִיאִים, דְּמָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשַׁיְיהוּ; וּדְלָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ וּמִתְעַנֶּה – נִקְרָא ״חוֹטֵא״ בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְתַעֲנִית, וַאֲפִילוּ מִתְעַנֶּה עַל עֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ כִּדְפֵירֵשׁ רַשִׁ״י שָׁם, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מְחוּיָּיב עֲשֵׂה וְכוּ׳.
וּמִכָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא בַּעַל תּוֹרָה, שֶׁחוֹטֵא וְנֶעֱנָשׁ בְּכִפְלַיִים, כִּי מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַתַּעֲנִית לֹא יוּכַל לַעֲסוֹק בָּהּ כָּרָאוּי.
אֶלָּא מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? כְּדִכְתִיב: ״וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרוּק״; וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַפּוֹסְקִים, לִיתֵּן בְּעַד כָּל יוֹם תַּעֲנִית שֶׁל תְּשׁוּבָה – עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ וְכוּ׳, וְהֶעָשִׁיר יוֹסִיף לְפִי עָשְׁרוֹ וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמָּגֵן־אַבְרָהָם הִלְכוֹת תַּעֲנִית:
וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל בַּעַל נֶפֶשׁ הֶחָפֵץ קִרְבַת ה׳, לְתַקֵּן נַפְשׁוֹ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל ה׳ בִּתְשׁוּבָה מְעוּלָּה מִן הַמּוּבְחָר – יַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לְהַשְׁלִים עַל כָּל פָּנִים פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכָל עָוֹן וְעָוֹן מֵעֲוֹנוֹת הַחֲמוּרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה עַל כָּל פָּנִים, וַאֲפִילוּ בִּידֵי שָׁמַיִם בִּלְבַד, כְּגוֹן לְהוֹצָאוֹת זֶרַע לְבַטָּלָה פ״ד צוֹמוֹת פַּעַם אַחַת בִּימֵי חַיָּיו.
וְיָכוֹל לִדְחוֹתָן לַיָּמִים הַקְּצָרִים בַּחוֹרֶף, וְיִתְעַנֶּה כְּעֶשֶׂר תַּעֲנִיּוֹת עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל בְּחוֹרֶף אֶחָד, אוֹ פָּחוֹת, וְיִגְמוֹר מִסְפַּר הַפ״ד צוֹמוֹת בְּט׳ שָׁנִים, אוֹ יוֹתֵר – כְּפִי כֹחוֹ (וְגַם, יָכוֹל לֶאֱכוֹל מְעַט כְּג׳ שָׁעוֹת לִפְנֵי נֵץ הַחַמָּה, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן נֶחְשָׁב לְתַעֲנִית אִם הִתְנָה כֵּן).
וּלְתַשְׁלוּם רנ״ב צוֹמוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – יִתְעַנֶּה עוֹד ד׳ פְּעָמִים פ״ד עַד אַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם בִּלְבַד, דְּמִיחְשַׁב גַּם כֵּן תַּעֲנִית בִּירוּשַׁלְמִי, וּב׳ חֲצָאֵי יוֹם נֶחְשָׁבִים לוֹ לְיוֹם אֶחָד לְעִנְיָן זֶה. וְכֵן לִשְׁאָר עֲוֹנוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן, אֲשֶׁר כָּל ״לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ״, וְחָפֵץ בְּהִצָּדְקָהּ:
אָכֵן, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת הָעוֹדְפִים עַל רנ״ב וּכְהַאי גַּוְנָא, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת, לָחוּשׁ לְדַעַת הַמַּחְמִירִים לְהִתְעַנּוֹת מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת שֶׁעַל כָּל חֵטְא וְחֵטְא כְּפִי מִסְפַּר הַפְּעָמִים שֶׁחָטָא כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, יִפְדֶּה כוּלָּן בִּצְדָקָה עֵרֶךְ ח״י גְּדוֹלִים פּוֹלִישׁ בְּעַד כָּל יוֹם. וְכֵן שְׁאָר כָּל תַּעֲנִיּוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַל עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן מִיתָה, וַאֲפִילוּ עַל בִּיטּוּל מִצְוֹת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם, כְּפִי הַמִּסְפָּר הַמְפוֹרָשׁ בְּתִיקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה (וְרוּבָּם נִזְכָּרִים בְּ״מִשְׁנַת חֲסִידִים״ בְּמַסֶּכֶת הַתְּשׁוּבָה) – הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, יִפְדֶּה בִּצְדָקָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אִי לָא מָצִי לְצַעוּרֵי נַפְשֵׁיהּ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאַף שֶׁיַּעֲלֶה לְסַךְ מְסוּיָּים, אֵין לָחוּשׁ מִשּׁוּם ״אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחוֹמֶשׁ״, דְּלָא מִקְרֵי בִּזְבּוּז בִּכְהַאי גַּוְנָא, מֵאַחַר שֶׁעוֹשֶׂה לִפְדּוֹת נַפְשׁוֹ מִתַּעֲנִיּוֹת וְסִיגּוּפִים. וְלָא גָרְעָא מֵרְפוּאַת הַגּוּף וּשְׁאָר צְרָכָיו.
וּלְפִי שֶׁמִּסְפַּר הַצּוֹמוֹת הַמּוּזְכָּרִים בְּתִקּוּנֵי תְּשׁוּבָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל רַבּוּ בִּמְאֹד מְאֹד, לָכֵן נָהֲגוּ עַכְשָׁיו כָּל הַחֲרֵדִים לִדְבַר ה׳, לְהַרְבּוֹת מְאֹד מְאֹד בִּצְדָקָה, מֵחֲמַת חֲלִישׁוּת הַדּוֹר, דְּלָא מָצוּ לְצַעוּרֵי נַפְשָׁם כּוּלֵּי הַאי (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר עַל פָּסוּק: ״חַסְדֵי ה׳ כִּי לֹא תָמְנוּ״):
משנה תורה, הלכות דעות ד׳:י״ט - הטקסט מספריא
שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העינים וכל שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים הוא שאמר שלמה בחכמתו אל תתן לנשים חילך כל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשחיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה שיניו נופלות והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חלאים והאלף מרוב התשמיש לפיכך צריך אדם להזהר בדבר זה אם רצה לחיות בטובה ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי בו כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאלו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול לא יבעול אדם והוא שבע ולא רעב אלא אחר שיתעכל המזון שבמעיו ויבדוק נקביו קודם בעילה ולאחר בעילה ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שיכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך לא לפניהם ולא לאחריהם.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.