שיחה א

141שיחה א

א. "וירא בלק..." – רש"י:

"... לפיכך ויגר מואב"

בתחילת פרשתנו מצטט רש"י את כל המלים של הפסוק הראשון "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי", ומפרש: "אמר: אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על־אחת־כמה־וכמה, לפיכך ויגר מואב".

מסבירים המפרשים¹, שרש"י מחדש בפירושו כאן, שהדברים הנאמרים בהמשך, "ויגר מואב", אינם ענין בפני עצמו, אלא מהווים המשך ל"וירא בלק...": כאשר ראה בלק את אשר עשו ישראל לאמורי, את נצחונם על שני המלכים – סיחון ועוג – עם בני עמם, הוא הסיק מסקנה ב"קל־וחומר": אם "שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו – על־אחת־כמה־וכמה", ולפיכך – "ויגר מואב".

אך אין מובן:

א) אם נבין את הדברים לפי האפשרות האחרת, שבמלים "ויגר מואב" מתחיל ענין חדש שאינו תוצאה של "וירא בלק", הרי אין משמעות הפסוק "וירא בלק" מובנת²: מדוע חשוב לציין אם בלק ראה אם לאו, והרי אין לכך תוצאות כלל? – מכך מובן, גם ללא פירוש רש"י, שהפסוק "וירא בלק..." מובא כסיבה ל"ויגר מואב". ואם כך, מה מחדש רש"י בפירושו "לפיכך ויגר מואב"?

ב) ברוב המקרים שבהם מפרש רש"י פסוק, הוא מצטט ממנו רק את המלים הראשונות³, ורומז לאחרות על ידי "וגו'"⁴. מדוע אין רש"י מסתפק כאן בציטוט תחילת הפסוק "וירא בלק", אלא מצטט את הפסוק כולו, עד למלה האחרונה "לאמורי"?

ג) כדי להסביר את ה"קל־וחומר" שהסיק בלק, שאם "שני מלכים לא עמדו בפניהם" הרי "אנו על־אחת־כמה־וכמה", יש להדגיש בעיקר את העוצמה של סיחון ועוג, לכאורה. מדוע מוסיף רש"י את הפרט "שהיינו בטוחים עליהם"? וכן: כיצד נלמד פרט זה מן הפסוק, אשר לכאורה אין בו שום רמז לכך?

ב. "וירא בלק" ו"ויגר

מואב" – שני ענינים?

ההסבר לכך הוא:

כאשר "בן חמש (למקרא)" לומד את הפסוקים "וירא בלק... ויגר מואב...", 142הוא סובר בפשטות, שאלו הם שני ענינים נפרדים, ולא שהענין של "וירא" גרם ל"ויגר":

כי בנוסף לכך, שהתורה עצמה מציינת, שמואב ירא מעם ישראל מפני כמותם העצומה – "כי רב הוא" – ואת זאת ידע מואב אף לפני מלחמת סיחון ועוג, כי כבר לפני כן הקיפו ישראל את ארץ מואב "כל דרומה ומזרחה"⁵,

הרי אף אם נאמר, שאז עדיין לא היו בני מואב מודעים לכל עוצמתם של בני ישראל, והיא נודעה להם רק לאחר שהם ראו "את כל אשר עשה ישראל לאמורי"⁶ –

הרי ממילא קשה לחבר שני פסוקים אלו יחדיו, זה בהמשכו של זה, כי בפשטות יוצא, שהענין של "ויגר מואב" הוא תוצאה של מה שראה מואב, ולא⁷ של "וירא בלק"⁸.

ומשום כך היה צריך להבין, ששני הפסוקים "וירא בלק" ו"ויגר מואב" עוסקים בשני ענינים שונים⁹: פחדם של בני מואב – "ויגר מואב" – אשר נבע מ"רב הוא", מכמותם הרבה של ישראל, אכן התחיל אף לפני המלחמה נגד סיחון ועוג, כאמור לעיל, שאת זאת ראו המואבים כאשר הקיפו בני ישראל את ארץ מואב, ומאז חדר ללבם מורא מפני בני ישראל,

אך בכל זאת לא יכול היה העם לנסות לחפש עצה לכך, כי אצל מלכם, יש לומר, לא עוררה כמותם הרבה של בני ישראל פחד.

אך כאשר התרחשה המלחמה נגד סיחון ועוג, ובלק (מלך מואב) ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי", גם הוא החל לחשוש מפני בני ישראל. כלומר, ל"ויגר מואב" נוסף הענין של "וירא בלק" והפחד שלו¹⁰, ואז הביע מואב את פחדו בגלוי – "ויאמר מואב..." – הם התייעצו בזקני מדין, ובלק שלח "מלאכים אל בלעם...".

אמנם, פירוש זה אינו "חלק", שהרי אם כך, צריך היה הפסוק "ויגר מואב..." להופיע לפני¹¹ הפסוק, וירא 143בלק..." – אך בכל זאת, לולא פירוש רש"י, היינו מבינים פירוש פשוט זה, ש"וירא בלק", ו"ויגר מואב" הם שני ענינים שונים, ולפיכך צריך רש"י לחדש, ש"וירא בלק... לפיכך ויגר מואב".

ג. בלק גילה "שהיינו בטוחים עליהם"

אך לפי זה נותרה בעינה השאלה שהוזכרה לעיל: אם כך, צריכה היתה התורה לומר "וירא מואב", ולא "וירא בלק", ואת זאת מבהיר רש"י בדבריו "שהיינו בטוחים עליהם":

ענין זה, שמלכי כנען שילמו מיסים לסיחון ולעוג כדי שיגנו עליהם "שלא יעברו עליהם גייסות"¹² לא היה מפורסם –

(כמובן מדברי רש"י לפני כן^*, שכאשר שלחו ישראל שליחים לסיחון בבקשה: "אעברה בארצך", הוא השיב להם: "כל עצמי איני יושב כאן אלא לשומרם מפניכם, ואתם אומרים כך" – ואילו היה הדבר מפורסם, לא היו ישראל מלכתחילה מבקשים ממנו לאפשר להם לעבור שם, או שהיו, לפחות, מציינים זאת בשליחות אליו: שבלי להתחשב בהיותו שכיר לשמור "שלא יעברו...", למרות זאת עליו לאפשר להם לעבור – מכאן מוכח, שהיה זה ענין סודי, שלא היה ידוע אלא למלכי כנען, ולמלך מואב) –

ולכן לא היה נצחונם של בני ישראל על סיחון ועוג משפיע על בני מואב ומגביר בהם את פחדם¹³ – כיון שהם לא ידעו שבמפלת סיחון ועוג הם אבדו את מי שהם היו "בטוחים עליהם", והרי את גודלם ועוצמתם של בני ישראל הם כבר הכירו, ומשום כך לא התחדש אצלם דבר בראותם "את כל אשר עשה ישראל לאמורי".

אך כאשר שמע בלק את אשר עשו ישראל לסיחון ולעוג, הוא "ראה" בכך דברים נוספים: הוא הבין שבכך נשמדו את מי ש"היינו בטוחים עליהם" ומעתה אין להם על מי לסמוך עוד¹⁴.

ומרוב פחדו העצום, לא יכול היה בלק להעלים סודו מאנשי המדינה, והוא גילה אף להם מהי משמעות מפלת סיחון ועוג עבורם, ו"לפיכך: ויגר מואב"¹⁵.

144ד. בלק הוא מואב ומואב הם בלק

לכאורה, אפשר להסביר את הפסוקים "וירא בלק" ו"ויגר מואב" כפי שמסביר רש"י לפני כן¹⁶ לגבי "וישלח מלאכים" (אל מלך אדום ואל סיחון): שלפעמים נאמר "וישלח ישראל מלאכים" ולפעמים נאמר שמשה שלחם, משום ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה", ויש לכך אותה משמעות, ומכאן ש"נשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל".

בדומה לכך ניתן היה, לכאורה, לבאר, שגם בפרשתנו מדובר בשני הפסוקים "וירא בלק" ו"ויגר מואב" על אותו דבר, ואין הכוונה דוקא לבלק או למואב, והתורה משנה בלשונה רק מפני שבהיות בלק מלך (נשיא) מואב הרי "בלק הוא מואב ומואב הם בלק".

אך לאמיתו של דבר אין לומר כך, כי¹⁷ הכלל "משה הוא ישראל וישראל הם משה" יכול להסביר כיצד ייתכן לכתוב משה במקום ישראל וישראל במקום משה. אך מובן, שצריכה להיות סיבה לכך שהתורה אומרת "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון" כאשר משה שלחם¹⁸ – כי בכך מבהירה התורה¹⁹ כיצד יכול היה משה להבטיח בשם כל ישראל, ש"לא נטה בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר...", כי השליחות אכן היתה בשם כל ישראל²⁰.

145(לגבי השלוחים למלך אדום נאמר "וישלח משה מלאכים"²¹, למרות שגם שם הבטיחו "לא נעבור בשדה ובכרם..."²², הרי זה מפני שניסו להשפיע בכל האמצעים על מלך אדום²³, שיאפשר לעבור בארצו²⁴, ולכן באו השליחים בשמו של משה, מתוך מחשבה, שבאומרם שהם שליחי משה, הדומה למלאך²⁵, ייבהל מלך אדום ויאפשר להם לעבור בארצו.

ואילו את סיחון לא התכוונו להבהיל בשמו של משה, ולכן באו אליו השליחים בשם ישראל, כדי שתתקבל בעיניו ההבטחה "לא נטה..."²⁶, ולכן נאמר שם "וישלח ישראל מלאכים").

אך אילו לא היתה סיבה זו, לא היתה התורה כותבת משה במקום ישראל, או ישראל במקום משה, רק משום ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה".

מכך מובן בעניננו: כיון שלגבי "וירא" ו"ויגר" אין סיבה לכתוב בלק במקום מואב ומואב במקום בלק, לכן הכרחי לומר, שב"וירא בלק" הכוונה היא לבלק ממש, ולא לעמו, וב"ויגר מואב" הכוונה היא לבני מואב, ולא לבלק.

ולכן מסביר רש"י שבלק ראה דבר שאחרים לא ראו, ש"שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם", וכאשר נודע לעם את אשר "וירא בלק" אז "ויגר מואב", כדלעיל בסעיף ג'.

ה. בלק פחד דוקא לאחר המפלה של "שני

מלכים..."

בדבריו "שהיינו בטוחים עליהם" מסביר רש"י קושי נוסף:

לפי המובן בפשטות, שבלק פחד רק בראותו שבני ישראל הכריעו מלכים חזקים כסיחון וכעוג, והוא הסיק מכך קל־וחומר לגבי עצמו, אפשר לשאול: בלק היה יכול להסיק מסקנה זו בקל־וחומר מיד לאחר נצחונם של בני ישראל על סיחון מלך האמורי, אף לפני מלחמתם נגד עוג מלך הבשן, כי אף סיחון מלך האמורי היה חזק 146ביותר²⁷ כעוג²⁸, ואם "סיחון לא עמד בפניהם, אנו על־אחת־כמה־וכמה". מדוע התעורר פחדו מפני בני ישראל רק לאחר נצחונם גם על עוג מלך הבשן?

אך לפי הדגשתו של רש"י מובן הדבר בפשטות: כל עוד היה עוג בתוקפו, לא פחד בלק כל כך, כיון שהיה לו עדיין שומר אחד לסמוך עליו, אך בראותו שאיבד לחלוטין במי לבטוח, כי "שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם", רק אז התעורר פחדו הגדול.

ו. "לאמורי" – כולל את עוג מלך הבשן

לפי האמור לעיל מובן מדוע אין רש"י מצטט רק את המלים "וירא בלק", אלא גם את המלים שבהמשך הפסוק, עד סוף הפסוק "לאמורי", כי החידוש שבפירוש רש"י כאן הוא גם לגבי המשמעות של המלים "עשה" "לאמורי":

אילו היינו מסבירים, שבמה ש"עשה ישראל לאמורי" פחד בלק מפני חוזקם של ישראל אף יותר מהאמורי, וכיון שכאמור לעיל בסעיף ה', בלק יכול היה לראות פרט זה מיד לאחר מלחמת סיחון, אף לפני המלחמה נגד עוג מלך הבשן – אז היה צריך לומר, שמשמעות המלים "עשה" "לאמורי" היא כפשוטן, שהכוונה היא רק לאשר עשו בני ישראל לסיחון מלך האמורי – והפרשיות אינן מופיעות כסדרן²⁹.

אך לפי פירוש רש"י – "שהיינו בטוחים עליהם" – יש להסביר, שבמלים "עשה" "לאמורי" הכוונה היא גם לעוג מלך הבשן, כי הוא מ"שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם", והרי גם עוג מכונה לפעמים "מלך האמורי"^* – ולפי פירוש זה ברור, שהפרשיות מופיעות כסדרן.

ז. הסיום "אנו על־אחת־

כמה־וכמה" מיותר?

על הסבר זה, שבפירושו "שהיינו בטוחים עליהם" מתכוון רש"י לציין שהדגש אינו על חוזקם של שני המלכים, אלא על עצם הענין של "בטוחים עליהם", מתעוררת לכאורה שאלה מדברי רש"י בסוף פירושו "אנו על־אחת־כמה־וכמה"³⁰:

מובן, שכאשר מוסיפים לענין כלשהו ענין אחר בדרך של "על־אחת־כמה־וכמה", הכוונה היא, שבענין הראשון, ה"קל", אין מתכוונים 147למשמעות שלו כשלעצמו, אלא הכוונה היא להדגיש ביתר ודאות את הענין השני, ה"חמור" –

לפי זה, אם מסבירים, שבמלים "בטוחים היינו" מתכוון רש"י להדגיש את חוזקם של המלכים, מובן הסיום "אנו על־אחת־כמה־וכמה": אם סיחון ועוג, שהם מלכים חזקים ביותר, עד כדי כך שגם אחרים היו "בטוחים עליהם", ובכל זאת נצחו אותם בני ישראל – על־אחת־כמה־וכמה הם ינצחו את מואב.

אך לפי ההסבר שלעיל, שבלק פחד מעצם העובדה שכבר אין לו "שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם" – אין מתאים לכאן, לכאורה, הסיום בדרך של קל־וחומר "אנו על־אחת־כמה־וכמה".

ח. מואב חששו מכך שבודאי יילחמו בהם ישראל

ההסבר לכך הוא, שעל ידי המלים "אנו על־אחת־כמה־וכמה" מתכוון רש"י ליישב קושי המתעורר על הענין בכללותו:

בפרשה הקודמת³¹ מספר רש"י, שגם למואב שלחו בני ישראל שליחים בבקשה לאפשר להם לעבור בארצו, וכאשר מלך מואב לא נענה להם, הקיפו בני ישראל את ארץ מואב, אך לא נכנסו אל גבול ארץ מואב.

וכאן מתעורר מיד הקושי: מדוע כה פחדו בני מואב לאחר מכן מבני ישראל, והרי הם כבר ראו שבני ישראל אינם מעוניינים להיכנס אל גבולם ולהילחם בהם³²?

שאלה זו מתרץ רש"י בדבריו "אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על־אחת־כמה־וכמה": בלק חשב שבני ישראל נמנעו לפני כן מלהילחם נגד מואב לא מפני³³ ציווי ה' "אל תצר את מואב 148ואל תתגר בם מלחמה"³⁴, אלא מפני שהם חששו מכל מלחמה שהיא (אלא – בציווי מפורש מאת ה'), ביודעם שחרב, ואף נצחון במלחמה, ניתנה לעשו וליורשיו, ולא ליעקב וליורשיו³⁵, ובמיוחד כאשר סיחון ועוג יבואו לסייע. אך עתה, לאחר שבני ישראל נצחו את המלכים סיחון ועוג, הם כבר לא יירתעו ממלחמה נגד מואב.

זוהי כוונת רש"י בדבריו "אלו שני מלכים... לא עמדו בפניהם, אנו על־אחת־כמה־וכמה", שאם שני המלכים שהיינו בטוחים עליהם לא תפסו מקום לגבי בני ישראל (לא היה להם "מעמד" מולם), אשר לא התחשבו בהם ונטלו על עצמם להילחם בהם, הרי על־אחת־כמה־וכמה "אנו" – בני מואב, שנשארנו לבד, ללא המלכים שהיינו בטוחים עליהם, בודאי לא "נעמוד" כנגדם, והם בודאי יילחמו בנו.

ט. בלק אינו מסוגל להסתיר את פחדו

ניתן להוסיף על כך עוד נקודה:

כאמור בסעיף ג' לעיל, ראה בלק שבני ישראל הרגו את "שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם", הוא סיפר על כך לעמו, וגרם ל"ויגר מואב".

ולכאורה, מדוע היה עליו לספר זאת לכולם, והרי בין כך ובין כך לא היה באפשרותם לסייע בכך, ומדוע הוא היה צריך לגרום לעמו ל"ויגר"?

התשובה לכך היא, שכאשר "וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי", הוא איבד את עשתונותיו ולא הצליח להתאפק ולא לספר על כך, כי "הרשעים³⁶ הן ברשות לבם".

וכאן ניכר ההבדל בין בלק לבין, להבדיל, משה רבינו:

בלק פירסם מיד את פחדו, עד שגרם למורא לכל עמו. לעומת זאת משה רבינו, אף כאשר ירא מפני עוג "שמא תעמוד לו זכותו של אברהם"³⁷, הרי לא זו בלבד שהוא לא סיפר על כך לאיש, אלא יותר מכך: אפילו עליו עצמו לא היה ניכר שום פחד, כנאמר בגמרא³⁸, שהפחד היה רק "בלבבו".

י. י"ב תמוז – "להיות עז

ותקיף..."

זהו אחד הענינים של י"ב תמוז הקשורים לפרשת חוקת³⁹. אצל כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, ה"אתפשטותיה דמשה"⁴⁰ שבדורנו, מודגשת ביותר התנהגות כזו בקשר למאסרו:

כאשר ראה הרבי שיש קטרוגים 149ר"ל, וכדבריו "מפני (שנת) תרפ"ז פחדתי מאוד"⁴¹, הרי יחד עם זאת, לא זו בלבד שלא הראה זאת, אלא להיפך, באותו זמן, ואף כאשר כבר אסרוהו בפועל, הוא עודד וחיזק את צאן מרעיתו להוסיף ולהגביר את הרבצת התורה והחזקת היהדות,

ואף בהיותו כבר במאסר בשפאלערנא וביודעו אודות הסכנה האיומה עבורו ועבור כל עבודת הפצת היהדות – הוא החליט לעצמו, כדבריו: "אינני רשאי לחשוב מחשבות כאלו הפועלות נמיכת רוח"⁴²; "להיות עז ותקיף, בלי חת. לדבר בשפה ברה..."⁴³; "ומחוייב הנני... שלא להיבהל ושלא לפחוד, למען אשר אוכל החזיק מעמדי שלא לסור ימין ושמאל, מאת אשר החלטתי, לבלי לתת את גאון יעקב למרמס"⁴⁴,

והוא ביצע זאת בפועל⁴⁵,

ועצם הנהגה זאת הביאה לידי "בידך נתתי אותו"⁴⁶, שיצא בנצחון גמור, באופן של "ביד רמה" ו"בריש גלי"⁴⁷.