147
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
למשמעות שלו כשלעצמו, אלא הכוונה היא להדגיש ביתר ודאות את הענין השני, ה"חמור" –
לפי זה, אם מסבירים, שבמלים "בטוחים היינו" מתכוון רש"י להדגיש את חוזקם של המלכים, מובן הסיום "אנו על־אחת־כמה־וכמה": אם סיחון ועוג, שהם מלכים חזקים ביותר, עד כדי כך שגם אחרים היו "בטוחים עליהם", ובכל זאת נצחו אותם בני ישראל – על־אחת־כמה־וכמה הם ינצחו את מואב.
אך לפי ההסבר שלעיל, שבלק פחד מעצם העובדה שכבר אין לו "שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם" – אין מתאים לכאן, לכאורה, הסיום בדרך של קל־וחומר "אנו על־אחת־כמה־וכמה".
ח. מואב חששו מכך שבודאי יילחמו בהם ישראל
ההסבר לכך הוא, שעל ידי המלים "אנו על־אחת־כמה־וכמה" מתכוון רש"י ליישב קושי המתעורר על הענין בכללותו:
בפרשה הקודמת31 מספר רש"י, שגם למואב שלחו בני ישראל שליחים בבקשה לאפשר להם לעבור בארצו, וכאשר מלך מואב לא נענה להם, הקיפו בני ישראל את ארץ מואב, אך לא נכנסו אל גבול ארץ מואב.
וכאן מתעורר מיד הקושי: מדוע כה פחדו בני מואב לאחר מכן מבני ישראל, והרי הם כבר ראו שבני ישראל אינם מעוניינים להיכנס אל גבולם ולהילחם בהם32?
שאלה זו מתרץ רש"י בדבריו "אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על־אחת־כמה־וכמה": בלק חשב שבני ישראל נמנעו לפני כן מלהילחם נגד מואב לא מפני33 ציווי ה' "אל תצר את מואב
הערות
- 31. כא, יג.
- 32. בפרש"י מטות לא, ב: "שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם" (וראה גם רש"י דברים ב, ט. ושם: "שהיו שוללים ובוזזים אותם"). אבל ממה שאמר בלק "אולי אוכל נכה בו" (היינו שרצה ללחום עמהם) מוכרח שהי' ירא גם שילחמו ויכבשו את מואב, כי מצד היראה "שיהיו (רק) שוללים אותם" לא היו מסכנים את עצמם להלחם עם ישראל ש"עצום הוא ממני", מכיון שגם לאחרי "ארה לי" רק "אולי אוכל נכה בו" ומזה מוכח שהי' ירא שיכבשו את מואב [וכמפורש ברש"י כב, ה: "קרובים הם להכריתני"], וחשב שבודאי יעשו כן כדלקמן בפנים, ולכן הי' כדאי לו להלחם עמהם, הגם שרק "אולי אוכל נכה בו". ומה שפירש"י בפ' מטות ודברים שהיראה הי' רק מצד ש"שוללים" (כבתחלת ההערה) – יש לומר, שהי' חילוק בזה בין מואב לבלק: יראת מואב היתה רק שיהיו "שוללים", ולכן אמרו (רק) "ילחכו גו'" (ראה דע"ז מבעה"ת ורשב"ם), ויראת בלק – "להכריתני". וראה הערה שלאח"ז. – וראה לקו"ש בלק תנש"א (א) ס"ג.
- 33. ולכאורה צ"ע מפרש"י (בשלח טו, טו) ש"אילי מואב לא הי' להם לירא כלום" – אבל אדרבא משם יסוד להנאמר בפנים, שהרי מפרש שם רש"י הטעם "שהרי לא עליהם הולכים" (ותו לא), ועתה ראה בלק כי "הוא יושב ממלי".
רש"י על במדבר ל״א:ב׳ - הטקסט מספריא
מאת המדינים. וְלֹא מֵאֵת הַמּוֹאָבִים, שֶׁהַמּוֹאָבִים נִכְנְסוּ לַדָּבָר מֵחֲמַת יִרְאָה, שֶׁהָיוּ יְרֵאִים מֵהֶם שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹלְלִים אוֹתָם, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב'), אֲבָל מִדְיָנִים נִתְעַבְּרוּ עַל רִיב לֹא לָהֶם; דָּ"אַ, מִפְּנֵי שְׁנֵי פְרֵידוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי לְהוֹצִיא מֵהֶם — רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וְנַעֲמָה הָעַמּוֹנִית (בבא קמא ל"ח):
מאת המדינים [AVENGE THE CHILDREN OF ISRAEL] OF THE MIDIANITES — but not of the Moabites, for the Moabites entered into the matter out of fear, because they feared that they might plunder them, since about them it was stated only, (Deuteronomy 2:9) “Do not contend with them in battle”; but the Midianites, however, had got excited (had interfered) in a quarrel that did not concern them. Another explanation of why God forbade them to wage war against the Moabites, and which explains at the same time why they had been forbidden to wage war against the Ammonites (cf. Deuteronomy 2:19): because, said He, of the two goodly doves (virtuous women) which I am to bring forth from them, — Ruth the Moabitess, and Naamah the Ammonitess [Solomon's wife] (Bava Kamma 38b).
רש"י על דברים ב׳:ט׳ - הטקסט מספריא
ואל תתגר בם וגו'. לֹא אָסַר לָהֶם עַל מוֹאָב אֶלָּא מִלְחָמָה, אֲבָל מְיָרְאִים הָיוּ אוֹתָם, וְנִרְאִים לָהֶם כְּשֵׁהֶם מְזֻיָּנִים, לְפִיכָךְ כְּתִיב (במדבר כ"ב) "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם", שֶׁהָיוּ שׁוֹלְלִים וּבוֹזְזִים אוֹתָם; אֲבָל בִּבְנֵי עַמּוֹן נֶאֱמַר (פסוק י"ט) "וְאַל תִּתְגָּר בָּם" – שׁוּם גֵּרוּי, בִּשְׂכַר צְנִיעוּת אִמָּם, שֶׁלֹּא פִרְסְמָה עַל אָבִיהָ כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַבְּכִירָה שֶׁקָּרְאָה שֵׁם בְּנָהּ מוֹאָב (בבא קמא ל"ח):
ער. שֵׁם הַמְּדִינָה:
ואל תתגר בם וגו׳ AND DO NOT CONTEND WITH THEM [IN WAR] — As regards Moab He forbade them (the Israelites) only war against them, but they may frighten them, appearing before them when equipped for war; therefore it is written, (Numbers 22:3) "And Moab was afraid because of the people", because they took plunder and loot from them. But about the children of Ammon it is said, (v. 19) “Do not contend with them" — no provocation of any kind, — as a reward for the modesty shown by their ancestress, Lot's younger daughter, who did not publicly divulge regarding her father's conduct, as his elder daughter did, who called her son's name “Moab" (i.e. born of the father) (Bava Kamma 38b; see Rashi on Genesis 19:37).
ער is the name of the district.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך לח ‹ בלק ‹ שיחה א ‹ 88 לקו"ש ח"ח ע' 147
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.