142
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הוא סובר בפשטות, שאלו הם שני ענינים נפרדים, ולא שהענין של "וירא" גרם ל"ויגר":
כי בנוסף לכך, שהתורה עצמה מציינת, שמואב ירא מעם ישראל מפני כמותם העצומה – "כי רב הוא" – ואת זאת ידע מואב אף לפני מלחמת סיחון ועוג, כי כבר לפני כן הקיפו ישראל את ארץ מואב "כל דרומה ומזרחה"5,
הרי אף אם נאמר, שאז עדיין לא היו בני מואב מודעים לכל עוצמתם של בני ישראל, והיא נודעה להם רק לאחר שהם ראו "את כל אשר עשה ישראל לאמורי"6 –
הרי ממילא קשה לחבר שני פסוקים אלו יחדיו, זה בהמשכו של זה, כי בפשטות יוצא, שהענין של "ויגר מואב" הוא תוצאה של מה שראה מואב, ולא7 של "וירא בלק"8.
ומשום כך היה צריך להבין, ששני הפסוקים "וירא בלק" ו"ויגר מואב" עוסקים בשני ענינים שונים9: פחדם של בני מואב – "ויגר מואב" – אשר נבע מ"רב הוא", מכמותם הרבה של ישראל, אכן התחיל אף לפני המלחמה נגד סיחון ועוג, כאמור לעיל, שאת זאת ראו המואבים כאשר הקיפו בני ישראל את ארץ מואב, ומאז חדר ללבם מורא מפני בני ישראל,
אך בכל זאת לא יכול היה העם לנסות לחפש עצה לכך, כי אצל מלכם, יש לומר, לא עוררה כמותם הרבה של בני ישראל פחד.
אך כאשר התרחשה המלחמה נגד סיחון ועוג, ובלק (מלך מואב) ראה "את כל אשר עשה ישראל לאמורי", גם הוא החל לחשוש מפני בני ישראל. כלומר, ל"ויגר מואב" נוסף הענין של "וירא בלק" והפחד שלו10, ואז הביע מואב את פחדו בגלוי – "ויאמר מואב..." – הם התייעצו בזקני מדין, ובלק שלח "מלאכים אל בלעם...".
אמנם, פירוש זה אינו "חלק", שהרי אם כך, צריך היה הפסוק "ויגר מואב..." להופיע לפני11 הפסוק, וירא
הערות
- 5. רש"י חקת כא, יג.
- 6. אבל גם לפ"ז א"מ מ"ש "כי רב הוא" לאחרי שנאמר כבר "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (ראה ברא"ם וגו"א כאן).
- 7. ראה גם אוה"ח כאן: לאיזה ענין תלה הראי' בבלק ולא בבעלי המגור שהם מואב.
- 8. בש"ח כאן, שמ"ש "וירא בלק" הוא לפי שהוא דוקא התבונן בזה (וראה עד"ז גו"א ולבוש כאן), וכששמעו המון העם את דברי המלך שאמר "אלו שני מלכים כו'" אז "ויגר מואב". אבל אינו מובן: מהו החידוש בהק"ו "אלו שני מלכים כו'" עד שרק בלק ראה זה וצ"ל התבוננות בזה?
- 9. וכמו שפירש באוה"ח ש"ויגר מואב אינה הודעת הנמשך משמועת בלק, אלא .. לצד היותם רבים ותקיפים כאומרו כי רב הוא".
- 10. ועפ"ז הי' מובן גם מה שנאמר "וירא בלק" – אף שכולם ראו זה – כי בשאר בני מואב הי' ה"ויגר" גם מקודם, ולאח"ז נתחדש שגם בלק ראה.
- 11. ואף שאין מוקדם ומאוחר בתורה (פרש"י בראשית ו, ג ובכ"מ) – הרי מובן שצ"ל טעם על שינוי הסדר (לסיים ענין וכיו"ב – ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 125 הערה 13). ובתרומה (כה, כא) – אין מקום לטעות, משא"כ כאן.
רש"י על במדבר כ״א:י״ג - הטקסט מספריא
מגבל האמרי. תְּחוּם סוֹף מֶצֶר שֶׁלָּהֶם, וְכֵן גְּבוּל מוֹאָב — לְשׁוֹן קָצֶה וָסוֹף:
מעבר ארנון. הִקִּיפוּ אֶרֶץ מוֹאָב כָּל דְּרוֹמָהּ וּמִזְרָחָהּ עַד שֶׁבָּאוּ מֵעֵבֶר הַשֵּׁנִי לְאַרְנוֹן בְּתוֹךְ אֶרֶץ הָאֱמוֹרִי בִּצְפוֹנָהּ שֶׁל אֶרֶץ מוֹאָב:
היצא מגבל האמרי. רְצוּעָה יוֹצְאָה מִגְּבוּל הָאֱמוֹרִי וְהִיא שֶׁל אֱמוֹרִיִּים, וְנִכְנֶסֶת לִגְבוּל מוֹאָב עַד אַרְנוֹן שֶׁהוּא גְּבוּל מוֹאָב, וְשָׁם חָנוּ יִשְֹרָאֵל וְלֹא בָאוּ לִגְבוּל מוֹאָב, כי ארנון גבול מואב, וְהֵם לֹא נָתְנוּ לָהֶם רְשׁוּת לַעֲבֹר בְּאַרְצָם, וְאַעַ"פִּי שֶׁלֹּא פֵרְשָׁהּ מֹשֶׁה, פֵּרְשָׁהּ יִפְתָּח, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִפְתָּח (שופטים י"א) "וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה", וּמֹשֶׁה רְמָזָהּ (דברים ב'), "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר" — מָה אֵלּוּ לֹא נְתָנוּם לַעֲבֹר בְּתוֹךְ אַרְצָם אֶלָּא הִקִּיפוּם סָבִיב, אַף מוֹאָב כֵּן:
מגבל האמרי The word גבול denotes boundary-line of (marking) the end of their frontier. Similar is the term the גבול of Moab (in this verse): it is an expression for extremity and end.
מעבר ארנון ON THE OTHER SIDE OF ARNON — they travelled round the land of Moab along the whole of its southern and eastern sides until they came to the other side of the Arnon into the land of the Amorites on the north of the land of Moab.
היצא מגבל האמרי [ARNON WHICH IS IN THE WILDERNESS] THAT COMETH OUT OF THE BOUNDARY OF THE AMORITES — a strip of land jutted out from the territory of the Amorites — it belonged to the Amorites — and entered into the territory of Moab extending unto the Arnon which is the boundary of Moab. It was there that the Israelites encamped and thus they did not pass into the territory of Moab, כי ארנון גבול מואב, FOR ARNON IS THE BOUNDARY OF MOAB, and they did not grant them permission to pass through their land. And although Moses did not state this plainly, Jephtha plainly stated it], as Jephtha said, (Judges 11:17) "And in like manner he sent unto the king of Moab, out he would not permit him to pass through his territory”. Moses, however, made an allusion to it when he stated, (Deuteronomy 2:29) “As the children of Esau that dwell in Seir, and the Moabites that dwell in Ar, did unto me”. What was the case with these (the children of Esau)? They did not permit them to pass through their land, but they made them travel right round it! Similarly, too, Moab did!
רש"י על בראשית ו׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לא ידון רוחי באדם. לֹא יִתְרַעֵם וְיָרִיב רוּחִי עָלַי בִּשְׁבִיל הָאָדָם
לעלם. לְאֹרֶךְ יָמִים; הִנֵּה רוּחִי נָדוֹן בְּקִרְבִּי אִם לְהַשְׁחִית וְאִם לְרַחֵם, לֹא יִהְיֶה מָדוֹן זֶה בְרוּחִי לְעוֹלָם, כְּלוֹמַר לְאֹרֶךְ יָמִים:
בשגם הוא בשר. כְּמוֹ בְּשֶׁגַּם, כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בוֹ, שֶׁהוּא בָשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִכְנָע לְפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה? כַּיּוֹצֵא בוֹ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה (שופטים ה') כְּמוֹ שֶׁקַּמְתִּי וְכֵן שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי (שם ו') כְּמוֹ שֶׁאַתָּה, אַף בְּשַׁגַּם כְמוֹ בְשֶׁגַּם;
והיו ימיו וגו'. עַד ק"ך שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל. וְאִם תֹּאמַר מִשֶּׁנּוֹלַד יֶפֶת עַד הַמַּבּוּל אֵינוֹ אֶלָא מֵאָה שָׁנָה, אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה (פסחים ו') – כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵרָה גְּזוּרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁהוֹלִיד נֹחַ תּוֹלָדוֹת, וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים בְּלֹא יָדוֹן, אֲבָל זֶה הוּא צִחְצוּחַ פְּשׁוּטוֹ:
לא ידון רוחי באדם MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE AGAINST MAN — My Spirit shall not be in a state of discontent and shall not strive with Myself because of man.
לעולם ALWAYS — for a long time. Behold, My Spirit has been contending within Me whether to destroy or whether to show mercy: such contending (deliberation) shall not be forever — meaning, for a long time.
בשגם הוא בשר FOR THAT HE ALSO IS FLESH — This is the same as בְּשָׁגַּם — that is to say: because this quality is also in him viz., that he is only flesh, and yet he does not humble himself before Me; what would he do if he were of fire or of some other resisting matter! Similarly we find שַׁ for שָׁ, (Judges 5:7) עד שַׁקמתי דבורה “Until I Deborah arose”, where it is the same as שָׁקמתי; so also (Judges 6:17) שַׁאתה מדבר עמי “that it is thou who talkest with me”, where it is the same as שָׁאתה — so also here.
והיו ימיו וגו THEREFORE HIS DAYS SHALL BE etc. — For 120 years I will be long-suffering with them, and if they repent not I shall bring a flood upon them. If, now, you object, saying that from the birth of Japheth until the Flood there were only 100 years, remember that there is no “earlier” or “later” in the Torah (events are not always related in chronological order) (Pesachim 6b): the decree (regarding the Flood) was issued twenty years before Noah had any children — so we find in Seder Olam. There are many Midrashic explanations of the words לא ידון but this is transparently its plain sense.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.