149

ר"ל, וכדבריו "מפני (שנת) תרפ"ז פחדתי מאוד"⁴¹, הרי יחד עם זאת, לא זו בלבד שלא הראה זאת, אלא להיפך, באותו זמן, ואף כאשר כבר אסרוהו בפועל, הוא עודד וחיזק את צאן מרעיתו להוסיף ולהגביר את הרבצת התורה והחזקת היהדות,

ואף בהיותו כבר במאסר בשפאלערנא וביודעו אודות הסכנה האיומה עבורו ועבור כל עבודת הפצת היהדות – הוא החליט לעצמו, כדבריו: "אינני רשאי לחשוב מחשבות כאלו הפועלות נמיכת רוח"⁴²; "להיות עז ותקיף, בלי חת. לדבר בשפה ברה..."⁴³; "ומחוייב הנני... שלא להיבהל ושלא לפחוד, למען אשר אוכל החזיק מעמדי שלא לסור ימין ושמאל, מאת אשר החלטתי, לבלי לתת את גאון יעקב למרמס"⁴⁴,

והוא ביצע זאת בפועל⁴⁵,

ועצם הנהגה זאת הביאה לידי "בידך נתתי אותו"⁴⁶, שיצא בנצחון גמור, באופן של "ביד רמה" ו"בריש גלי"⁴⁷.