שיחה ב

134שיחה ב

חוקת

א. "ויכו אותו" – משה הרגו

בסוף הפרשה מצטט רש"י בפירושו את המלים "ויכו אותו", ומפרש: "משה הרגו". כלומר, למרות שנאמר "ויכו", בלשון רבים, משה בעצמו הרגו. רש"י מסיים בהוכחה לפירושו – "כדאיתא בברכות...", כדלהלן בסעיף ב'.

מנין מסיק רש"י, בפשוטו של מקרא, ש"משה הרגו", בשונה ממה שמובן בפשטות מן הנאמר "ויכו אותו", בלשון רבים, שכל ישראל, רבים, הרגוהו? על כך אומר המהר"ל מפראג, שרש"י לומד זאת מהפסוק הקודם¹, שבו מובאים דברי הקדוש־ברוך־הוא למשה "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו..." –

ובפסוק נאמר "ויכו אותו" בלשון רבים, כי לאחר המלה "אותו" נאמר "ואת בניו ואת כל עמו", ולכן נאמר "ויכו" בלשון רבים, כי "אותו ואת בניו ואת כל עמו", את כל אלה, הרגו משה ובני ישראל.

אך אין מובן:

א) במקומות רבים אנו מוצאים שהקדוש־ברוך־הוא דיבר אל משה לגבי כל ישראל, ולא לגביו עצמו, בלשון יחיד. כגון: "אנכי שולח מלאך

ב המקום..."², "הנני גורש מפניך את האמורי..."³ – למרות שהיה זה לאחר פטירת משה⁴. וזאת, מפני שה' דיבר אל משה כשליח וכנציג של כלל ישראל. ומהי ההוכחה מהנאמר "בידך נתתי אותו", ש"משה הרגו"⁵?

ב) אף אם נאמר, שהלשון "בידך נתתי" שונה מ"לפניך" ומ"מפניך" וכדומה, הרי אנו מוצאים אותו ניסוח לגבי סיחון – "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי"⁶, ואף־על־פי־כן אין רש"י אומר על סיחון, ש"משה הרגו"⁷. ואין מובן: במה שונה הביטוי "בידך נתתי" המופיע בפסוקנו לגבי עוג, מהביטוי "נתתי בידך" המופיע לגבי סיחון?

ג) באותו פסוק העוסק בעוג, לאחר 135המלים "כי בידך נתתי אותו" נאמר "ואת כל עמו...". אם רש"י סובר, שבמלה "בידך" הכוונה היא לידיו של משה, הוא היה צריך להסביר, שלא זו בלבד שמשה הרג את עוג, אלא גם "את כל עמו".

אבל מכך שרש"י מצטט רק את המלים "ויכו אותו" (ואינו מציין (אפילו ברמז של "וגו'") למלים "ואת בניו ואת כל עמו"), ומפרש "משה הרגו – רק את עוג, מובן⁸, שלגבי "ואת בניו ואת כל עמו" מסביר רש"י את המלה "ויכו" (בלשון רבים) כפשוטה. ולפיכך הכרחי לומר, שגם משמעות המלה "בידך" אשר בפרשתנו – לגבי "ואת כל עמו" היא: בידיהם של ישראל. והיכן נרמז, שלגבי "אותו" משמעות המלה "בידך" היא: בידי משה?

ב. ההוכחה ממסכת ברכות

לאחר שמפרש רש"י "משה הרגו", הוא ממשיך ואומר: "כדאיתא בברכות בהרואה⁹ עקר טורא בר תלתא פרסי... (=עוג עקר הר בקוטר שלש פרסאות)".

בכך אין מובן:

א) במקומות רבים שבהם מצטט רש"י מאמר חז"ל, הוא אומר "רבותינו אמרו" וכדומה, ואינו מציין היכן מופיע המאמר¹⁰. אף במקרה שבו הוא בכל זאת מציין, מסיבה כלשהי, באיזו מסכת וכדומה מופיע המאמר, הוא מסתפק בציון שם המסכת וכדומה¹¹. מדוע אין הוא מסתפק בפסוקנו במלים "כדאיתא בברכות", ומוסיף "בהרואה"?

ב) ההוכחה מהגמרא לכך ש"משה הרגו" איננה, לכאורה, מהמלים "עקר טורא בר תלתא פרסי", אלא מסוף דברי הגמרא "ומחייה בקרסוליה וקטליה (=היכהו בקרסולו והרגו)". ואם כך, צריך היה רש"י, לכאורה, לצטט את המלים האחרונות של הגמרא. ואילו רש"י רק רומז למלים האחרונות על ידי "כו'", ואת המלים "עקר טורא בר תלתא פרסי", שאינן מוכיחות, לכאורה, ש"משה הרגו" – אותן מצטט רש"י במפורש¹²?!

ג. "אל תירא אותו" – משה ולא בני ישראל

ההסבר לכל זאת הוא:

בפסוק הקודם מסופר, שכאשר "ויצא עוג מלך הבשן לקראתם"¹³, אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה "אל תירא אותו"¹, ומפרש רש"י: "שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם".

136ולכאורה, רש"י מצטט שם את המלים "אל תירא אותו", המופיעות בהמשך ל"ויאמר ה' אל משה", ולכן, אילו היה רש"י כותב "שהיה ירא" באופן סתמי, היינו יודעים שהכוונה היא למשה. מדוע צריך רש"י לבאר "שהיה משה ירא"?

בכך מתכוון רש"י להדגיש, שרק משה היה ירא:

כל שאר בני ישראל, בראותם את עוג מלך הבשן, ראו בו רק גוי גדול, ולא יראו מפניו, כי היו בטוחים ש"בכוח תפלתו של משה" ודאי ינצחוהו,

כמסופר לפני כן¹⁴, שהמרגלים אשר שלח משה "לרגל את יעזר" כבשו בעצמם את העיר, למרות ששליחותם היתה רק "לרגל", והם עשו זאת באומרם: "בטוחים אנו בכוח תפלתו של משה".

אך משה רבינו – הוא ראה בעוג את "זכותו של אברהם", ולכן הוא חשש: כיון שארץ סיחון ועוג אינה חלק מארץ שבעת העממין, ייתכן, ש"זכותו של אברהם תעמוד לו", שלא יוכלו לכובשו ויהא הכרחי לחפש דרך אחרת להיכנס לארץ ישראל¹⁵, כפי שהיה בארץ אדום¹⁶. לכן הבטיח לו הקדוש־ברוך־הוא "אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו".

ד. "אותו" – בידי משה, "כל עמו" – בידי ישראל

כיון שביחס לעוג היה משה שונה מכל בני ישראל, שהרי רק הוא חשש מפניו, ואילו שאר בני ישראל לא חששו כלל מפניו, אלא, להיפך, היו בטוחים בנצחון עליו – בכוח תפלתו של משה,

לכן אי אפשר לפרש, שבדברי הקדוש־ברוך־הוא "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" הכוונה היא לידיהם של כל ישראל, כב"נתתי בידך את סיחון...",

שהרי, כיון שדברי ה' "כי בידך נתתי אותו" (את עוג) נאמרו בהמשך ל"אל תירא אותו", לפיכך, כשם ש"אל תירא אותו" מופנה דוקא כלפי משה, לא כנציג של כל ישראל, שהרי הם לא יראו מעוג, כך גם המלים "כי בידך נתתי אותו", הבאות כהמשך וכסיבה ל"אל תירא אותו" – כוונתן לידי משה. משום כך מפרש רש"י, שלמרות שנאמר "ויכו אותו", בלשון רבים, הכוונה היא ש"משה הרגו".

אמנם, לאחר המלים "כי בידך נתתי אותו" ממשיכה התורה ואומרת "ואת כל עמו ואת ארצו", ואמנם, את "כל 137עמו" הרגו אחרים מבני ישראל – הרי זאת מפני שלגבי "כל עמו" לא היה משה שונה משאר ישראל, כי חששו היה רק מפני עוג "שמא תעמוד לו זכותו של אברהם", ולפיכך אפשר להסביר, שבביטוי "בידך נתתי" לגבי "כל עמו" הכוונה היא לנתינתם בידיהם של כל ישראל. ואילו לגבי "אותו", שבכך שונה משה מכלל ישראל, הכרחי להסביר שהכוונה היא דוקא לידיו של משה.

ה. מדוע "ויכו אותו"

בלשון רבים?

אך שואל "בן חמש (למקרא)": אם "משה הרגו", מדוע אכן נאמר "ויכו אותו" בלשון רבים, שמכך מובן שבני ישראל הרגוהו?

אמנם, רש"י כבר אמר לפני כן, ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה", אך בכל זאת מובן בפשטות, שלגבי פעולה שעשה משה לא ייאמר בתורה שבני ישראל עשו זאת:

כאשר נאמר לפני כן¹⁷ "וישלח ישראל מלאכים", למרות שמשה שלחם¹⁸, הרי מטרת השליחות לסיחון היתה "אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם..."¹⁹, בקשר לכל ישראל, שהם לא יעברו בשדה ובכרם ולא ישתו "מי באר" וכו'. ולכן, למרות שמשה שלח את השליחים, בכל זאת, כיון שכל השליחות היא בשם כל ישראל²⁰, אפשר לומר גם על שליחת השליחים – "וישלח ישראל", כי "משה הוא ישראל וישראל הם משה".

אך לא כן לגבי הכאת עוג: אמנם, משה הרגו בשביל ישראל, אך לא היה זה בשמם ובשליחותם, ולכן לא ייתכן לומר, שכיון ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה" תייחס התורה את הכאת עוג על ידי משה, לישראל. ושוב נותרת אפוא השאלה בעינה: מדוע נאמר "ויכו אותו" בלשון רבים?

138ו. "משה" ו"בני ישראל" – זכויות שונות

לכאורה ניתן היה להשיב, שנאמר "ויכו" בלשון רבים, ולא "ויך" בלשון יחיד, כי למלה "ויך" היתה התורה צריכה להוסיף מלים מיותרות:

התורה מספרת כאן, שהרגו "אותו ואת בניו ואת כל עמו". וכיון ש"את בניו ואת כל עמו" הרגו אחרים מבני ישראל, כדלעיל בסעיף א', הרי אילו היה נאמר (לגבי עוג) "ויך אותו" בלשון יחיד, צריכה היתה התורה לומר "ויך משה ובני ישראל אותו ואת בניו ואת כל עמו" וכדומה, שאז היו המלים "ויך משה" מתייחסות ל"אותו", והמלים "ובני ישראל" היו מתייחסות למלים "את בניו ואת כל עמו",

וכדי לחסוך במלים מיותרות, נאמר מיד "ויכו" בלשון רבים, כשהמשמעות היא²¹, שההכאה של "אותו ואת בניו ואת כל עמו" ביחד היתה על ידי רבים – משה ובני ישראל.

אך תירוץ זה אינו "חלק":

כיון שמשה, אשר היה אוהב ישראל²² והביט על ישראל בעין טובה²³, חשש "שמא תעמוד לו זכותו של אברהם", מובן לכאורה, שלמרות כל המעלות והשבחים של ישראל, היתה אפשרות לומר שלא היה די בזכותם כדי לנצח את עוג, מפני שיש לו "זכותו של אברהם".

ולפי זה צריך לומר, לכאורה, שדברי הקדוש־ברוך־הוא למשה "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" נאמרו מפני זכותו של משה,

וכיון שלצורך הריגת עוג הזדקקו דוקא למשה – בשונה מהריגת "בניו ואת כל עמו", אשר היתה יכולה להתבצע גם על ידי בני ישראל אחרים – לא ייתכן שהתורה תכלול שני ענינים שונים אלו ביחד, אף כדי לחסוך במלים, ותאמר "ויכו אותו", בהתייחסות אל משה ואל בני ישראל גם יחד?

את התשובה לשאלה זו מבהיר רש"י בדבריו "עקר טורא בר תלתא פרסי", כפי שיוסבר להלן.

ז. עוג איבד את זכותו

עוג עקר דוקא הר שקוטרו שלש פרסאות, מפני שזה היה גודלו של השטח שבו שהו כל בני ישראל²⁴. כלומר, בעקירת ההר "בר תלתא פרסי" הוא רצה להכרית – ח"ו היה לא תהיה – את כל ישראל.

מכך מובן, שבכך ש"עקר טורא בר 139תלתא פרסי" הרי לא זו בלבד שעוג חטא חמור, אלא הוא אף איבד את "זכותו של אברהם": אילו רצה להרוג ח"ו רק חלק מבני ישראל, או אפילו את רובם, ניתן היה עדיין לחשוב שתישמר לו הזכות על שסיפר לאברהם "כי נשבה אחיו"²⁵, ועל ידי כך הביא לידי "וישב... את לוט אחיו"²⁶. אך כאשר "עקר טורא בר תלתא פרסי" כדי למחות ח"ו את זרעו של אברהם לחלוטין²⁷, הוא ביטל בכך את זכותו.

לפיכך יוצא, שלמרות שמלכתחילה אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו" – שדוקא משה יכול היה להורגו – בכל זאת, כאשר משה הרגו בפועל, לא הזדקקו דוקא לזכותו של משה, כי בינתיים עוג "עקר טורא...", וגם שאר בני ישראל יכלו להורגו, ולכן אומרת התורה "ויכו" בלשון רבים.

ח. משה הרג את עוג בשליחות כל בני ישראל

לפי האמור לעיל יש לומר, שהתורה אומרת "ויכו אותו" בלשון רבים, לא רק משום שלא היה אז צורך דוקא בזכותו של משה, כדלעיל, ולכן אפשר לכלול את הכאת עוג ביחד עם הכאת בניו וכל עמו על ידי כל ישראל, אלא גם מפני שלגבי הכאת עוג עצמו – "אותו", הרי למרות ש"משה הרגו", הוא עשה זאת בשליחותם של כל ישראל:

כיון שעל ידי המעשה של "עקר טורא בר תלתא פרסי" התכוון עוג להרוג את כל בני ישראל ח"ו, כדלעיל, לכן חייב כל יהודי להורגו, כהלכה ש"הבא להרגך השכם להרגו"²⁸, ולפיכך יוצא, שמשה הרג את עוג בשליחותם של כל בני ישראל, ומשום כך נאמר "ויכו" בלשון רבים.

ט. פרק "הרואה" – הוכחה שהדבר קשור לרבים

לפי זה מובן מדוע אין רש"י מסתפק בדבריו "כדאיתא בברכות" ומוסיף "בהרואה", כי על ידי כך הוא רומז, שהענין של "משה הרגו" קשור לכל ישראל:

בפרק הרואה מדובר על הברכות שיש לברך כאשר אדם "רואה" דברים מסויימים, ובתחילת הפרק²⁹ מדובר על הברכה "ברוך שעשה ניסים 140לישראל" – כלומר, "ניסא דרבים", שהרי ל"ניסא דיחיד" יש דינים מיוחדים.

מכך שהמעשה של "עקר טורא..." מופיע בפרק הרואה בהמשך ל"אבן שביקש לזרוק עוג...", שזוהי אחת הדוגמאות ל"מקום שנעשו בו ניסים לישראל"²⁹ – הרי זאת הוכחה שהדבר קשור לרבים,

לכן מוסיף רש"י "בהרואה", כי על ידי כך מובן יותר מדוע נאמר "ויכו לשון רבים".

י. גאולת י"ב־י"ג תמוז – לכל ישראל

מה"ענינים מופלאים" ו"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

פרשת חוקת נקראת פעמים רבות בשבת שלפני י"ב־י"ג תמוז, ו"מיניה מתברכין כולא יומי"³⁰. ואחד הרמזים³¹ שבפרשתנו בקשר לי"ב־י"ג תמוז הוא:

כשם שלגבי עוג מלך הבשן, הרי בתחילה נאמר "בידך נתתי אותו", ואף בפועל "משה הרגו", אך על ידי כך נעשה הדבר לנס של כל ישראל – "ויכו" בלשון רבים,

כך גם לגבי הגאולה של י"ב־י"ג תמוז, שעל ידי הייסורים ומסירות הנפש של הרבי בעל הגאולה – "אתפשטותי' דמשה" שבדורנו, הוא הביא את הגאולה ל"כל מחבבי תורתנו הקדושה שומרי מצוה", ואף למי שרק "בשם ישראל יכונה"³²,

שכל יהודי – אף מי שרק "בשם ישראל יכונה", הרי רק אם חפץ הוא בכך, ביכולתו להיכנס מיד לארץ ישראל ברוחניות, ואין הוא צריך להכניע את עוג, כי כבר "ויכו אותו",

וזוהי ההכנה וההקדמה לכניסה לארץ ישראל בגשמיות, הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש ובעגלא דידן.