134
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
חוקת
א. "ויכו אותו" – משה הרגו
בסוף הפרשה מצטט רש"י בפירושו את המלים "ויכו אותו", ומפרש: "משה הרגו". כלומר, למרות שנאמר "ויכו", בלשון רבים, משה בעצמו הרגו. רש"י מסיים בהוכחה לפירושו – "כדאיתא בברכות...", כדלהלן בסעיף ב'.
מנין מסיק רש"י, בפשוטו של מקרא, ש"משה הרגו", בשונה ממה שמובן בפשטות מן הנאמר "ויכו אותו", בלשון רבים, שכל ישראל, רבים, הרגוהו? על כך אומר המהר"ל מפראג, שרש"י לומד זאת מהפסוק הקודם1, שבו מובאים דברי הקדוש־ברוך־הוא למשה "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו..." –
ובפסוק נאמר "ויכו אותו" בלשון רבים, כי לאחר המלה "אותו" נאמר "ואת בניו ואת כל עמו", ולכן נאמר "ויכו" בלשון רבים, כי "אותו ואת בניו ואת כל עמו", את כל אלה, הרגו משה ובני ישראל.
אך אין מובן:
א) במקומות רבים אנו מוצאים שהקדוש־ברוך־הוא דיבר אל משה לגבי כל ישראל, ולא לגביו עצמו, בלשון יחיד. כגון: "אנכי שולח מלאך
ב המקום..."2, "הנני גורש מפניך את האמורי..."3 – למרות שהיה זה לאחר פטירת משה4. וזאת, מפני שה' דיבר אל משה כשליח וכנציג של כלל ישראל. ומהי ההוכחה מהנאמר "בידך נתתי אותו", ש"משה הרגו"5?
ב) אף אם נאמר, שהלשון "בידך נתתי" שונה מ"לפניך" ומ"מפניך" וכדומה, הרי אנו מוצאים אותו ניסוח לגבי סיחון – "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי"6, ואף־על־פי־כן אין רש"י אומר על סיחון, ש"משה הרגו"7. ואין מובן: במה שונה הביטוי "בידך נתתי" המופיע בפסוקנו לגבי עוג, מהביטוי "נתתי בידך" המופיע לגבי סיחון?
ג) באותו פסוק העוסק בעוג, לאחר
הערות
- 1. כא, לד.
- 2. משפטים כג, כ.
- 3. תשא לד, יא.
- 4. והרי כלפי שמיא הי' גלוי גם אז שמשה לא יכנס לארץ (ולהעיר מפרש"י שמות ד, יג. בשלח טו, יז) ועד שביום שנולד הי' "סופו ללקות במים" (רש"י שמות א, כב. פרשתנו כ, יג).
- 5. ובפרט שבפרשה זו עצמה (כא, כא) כבר פירש רש"י, שמה שלפעמים תלה הכתוב השליחות בישראל ולפעמים במשה היא לפי "שמשה הוא ישראל וישראל הם משה". (וראה לקמן סעיף ה').
- 6. דברים ב, כד.
- 7. ואדרבה מפשטות לשון הכתוב (פרשתנו כא, כד) "ויכהו ישראל לפי חרב" (ואינו מחלק בין סיחון לעמו) משמע, ש"ויכהו ישראל" קאי גם על סיחון.
- . לפניך לשמרך... ולהביאך אל
רש"י על שמות א׳:כ״ב - הטקסט מספריא
לכל עמו. אַף עֲלֵיהֶם גָּזַר (סוטה י"ב), יוֹם שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה אָמְרוּ לוֹ אִצְטַגְנִינָיו, הַיּוֹם נוֹלָד מוֹשִׁיעָן, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אִם מִמִּצְרַיִם אִם מִיִּשְׂרָאֵל, וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת בַּמַּיִם, לְפִיכָךְ גָּזַר אוֹתוֹ הַיּוֹם אַף עַל הַמִּצְרִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, וְלֹא נֶאֱמַר הַיִּלּוֹד לָעִבְרִים; וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שֶׁסּוֹפוֹ לִלְקוֹת עַל מֵי מְרִיבָה:
לכל עמו This may be translated AND PHARAOH GAVE COMMAND REGARDING ALL (לכל) HIS PEOPLE — Regarding them, too, he made a decree (Sotah 12a). For on the day when Moses was born his astrologers said to him, “To-day their deliverer has been born, but we know not whether he is born of an Egyptian father or of an Israelite; but we see by our astrological art that he will ultimately suffer misfortune through water”. Pharaoh therefore made a decree that day regarding the Egyptians also, as it is said here, “Every son that is born [ye shall cast into the river]”, and it is not stated “[every son] who is born to the Hebrews”. They (the astrologers), however, were not aware that Moses was ultimately to suffer misfortune through the waters of Meribah and not through the waters of the Nile (Exodus Rabbah 1:18; Sotah 12a; cf. also Rashi on Numbers 20:13).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.