שיחה א

123שיחה א

א. "זאת חקת התורה"

בתחילת הפרשה מצטט רש"י מן הפסוק את המלים "זאת חקת התורה", ומפרש על כך: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת (לכם¹) ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה".

יש להבין:

א) מדברי רש"י "לפיכך כתב בה חקה" מובן, שרש"י אינו מתכוון לבאר את משמעות המילה "חקת", שהרי רש"י כבר ביאר מילה זו לפני כן במקומות רבים². ואין לומר, שכיון שהפירוש למילה מופיע בחומשים קודמים יש צורך לכתוב אותו שוב, שהרי בחומש במדבר עצמו כבר מופיעה לפני כן³ המילה "חקה" ורש"י אינו מפרשה שם. מכך מובן, שרש"י מסתמך על כך שהתלמיד לא שכח את משמעות המילה "חקה" מחומש אחד לאחר⁴,

אלא כוונת רש"י היא לבאר את ייתור המילה "חקת": הרי אפשר היה לכתוב רק "זאת התורה"⁵, ומדוע "כתב בה חקה"?

ולפי זה אין מובן: כיון שמשמעות המילה "חקה" כבר ידועה לתלמיד, צריך היה רש"י לציין כאן בקצרה "לפי שאין בה טעם לפיכך כתב בה חקה...", כדי ליישב את הקושי של תוספת המילה "חקת". לשם מה הוא מאריך בדבריו "שהשטן ואומות העולם וכו'" – דברים שכבר נאמרו, לכאורה, לפני כן בפירושו, ומספר פעמים?

ב) שאלה זו אף מתחזקת, כיון שבפירוש רש"י בפסוקנו יש הבדלי ניסוח לעומת פירושו בפרשות הקודמות: (א) בפרשות הקודמות אומר רש"י "יצר הרע", ואילו בפסוקנו – "שטן"; (ב) שם הוא משתמש בביטוי "משיבין"⁶ או "מקנטר"⁷, ואילו בפסוקנו – "מונין". (ג) במקום הביטוי "אי אתם רשאים להפטר"⁸ המופיע לפני כן, אומר רש"י כאן "אין לך רשות להרהר אחריה"?

ג) מתשובת רש"י "לפיכך כתב בה חקה", מוכח כדלעיל, שהקושי הוא רק 124לגבי ייתור המילה "חקת" בפסוקנו, ואילו לגבי המלים "זאת התורה" אין קושי, כי ביטוי זה מופיע במקומות רבים⁹. מדוע אפוא מצטט רש"י מן הפסוק את המלים "זאת חקת התורה"?

ב. שני סוגי חוקים

ההסבר לכך הוא:

מלשון הפסוק "זאת חקת התורה" נראה, שרק הפרה האדומה היא החקה, היחידה, של התורה¹⁰. ולכאורה, יש חוקים נוספים, כדברי רש"י לפני כן², שגם "אכילת חזיר ולבישת שעטנז" (והוא אף מוסיף^* "וכיוצא בהם") הם חוקים? הכרחי אפוא לומר, ש"חקה" כפי שמשמעותה כאן – יש רק אחת, פרה אדומה. כלומר, יש שני סוגי חוקים: א) אלו שבאופן כללי מובנים על־פי השכל, אך יש בהם שאלות וקשיים מסויימים שאינם מיושבים על־פי השכל. ב) אלו שאינם הגיוניים כלל. לכן נאמר כאן "זאת חקת התורה", כי הפרה האדומה היא אכן החוקה היחידה בתורה כולה¹¹, בסוג זה שאינו מתקבל כלל על־פי השכל¹².

לכן, כאשר רש"י מציין בחומש ויקרא¹³ דוגמאות של חוקים, הוא מזכיר "אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת", ואינו מזכיר פרה אדומה¹⁴, כי החוק של פרה אדומה הוא מסוג שונה לחלוטין¹⁵:

"טהרת מי חטאת", שלאחר עשיית הפרה, מובנת בכללותה בשכל האדם: כשם שלגבי טהרה על ידי טבילה במקוה אין אנו מוצאים שרש"י מגדיר 125אותה במקום כלשהו כ"חקה", כי לפי הפשט¹⁶, יש מקום הגיוני להסביר, שבכוחם של מים, מי מקוה, לטהר גם לכלוך רוחני, טומאה, וכך אפשרי הסבר שכלי גם לגבי הטהרה באמצעות "מי חטאת". הפלא והשוני בטהרת מי חטאת הוא רק בפרט¹⁷, שהם מטהרים על ידי התזת כמה טיפות ממי החטאת¹⁸, ואילו בטבילה במקוה יש לטבול את כל הגוף במים.

וכיון שטהרת מי חטאת בכללותה מתקבלת בהגיון, אין היא שונה מהחוקים האחרים, ונכללת ב"חקותי" בלשון רבים, כשבמושג זה הכוונה היא לחוקים מסוג שאינו מופרך לגמרי מהבנה שכלית.

אבל "פרה אדומה", עשיית הפרה, הוא ענין שאינו הגיוני כלל: אין היא נחשבת לקרבן, כי (א) אין מקריבים ממנה דבר על המזבח¹⁹, (ב) עשיית הפרה בכל²⁰ פרטיה צריכה להיות דוקא "חוץ לשלש מחנות"²¹ – להיפך מהקרבנות, שמקומם דוקא "בפנים". כמו כן אין היא דומה ל"שעיר המשתלח"²² – בנוסף לכך שתחילת הכנת השעיר היא בפנים, דבר המובן על פי שכל²³, שעל ידי שליחת השעיר "אל ארץ גזירה" נשלחים גם "כל עוונותם" בכך ש"ונשא השעיר עליו"²⁴. וכן, הפרה האדומה שייכת "לה'"²⁵, להיפך מן השעיר המשתלח, ולכן (א) מצותה בסגן"²⁶, (ב) "והזה אל נכח פני אהל מועד"²⁷, (ג) "קראה הכתוב חטאת, לומר שהיא כקדשים"²⁸.

לפיכך יוצא, שפרה אדומה אינה מובנת כלל בהגיון. ולכן אין היא נכללת ב"חקותי" בלשון רבים, שבהם 126הכוונה לחוקים שיש בהם משהו המובן בשכל.

ג. טענת היצר הרע – על חוקים שיש בהם קצת טעם

לפי זה מובן, מדוע מתבטא רש"י בקשר לחוקה שבפסוקנו במלים "שטן", "מונין" ו"אין לך רשות להרהר אחריה" – ולא "יצר הרע", "משיבים" ו"אי אתם רשאין להפטר", כפי שהוא מתבטא בחוקים מהסוג האחר:

מובן בפשטות, גם ל"בן חמש (למקרא)", ששכל האדם אינו כלל כשכלו של הקדוש־ברוך־הוא. לכן, כאשר מדובר במצוה שאינה מובנת כלל בהגיון האנושי, אין היצר הרע יכול לטעון, שמכך שהמצוה אינה מובנת בשכל האדם, מוכח, שהיא אינה ח"ו מאת הקדוש־ברוך־הוא. שהרי איפכא מסתברא: מדוע יש לחשוב, שהאדם מסוגל להבין את הציוויים של הקדוש־ברוך־הוא?

על מצוות אלו אשר יש להן מקום בשכל האדם, אך עם זאת יש בהן קשיים, יכולים היצר הרע ואומות העולם לטעון – "משיבין" – ו"להוכיח" שהן אינן מפי הקדוש־ברוך־הוא ח"ו²⁹, כי כיצד ייתכן שהקדוש־ברוך־הוא קבע ציוויים באופן "מוזר" כזה, שהשכל האנושי מסוגל להבינם³⁰, אבל יחד עם זאת מתעוררות אצלו שאלות עליהם. ולכן, הם טוענים, אין היהודי צריך לקיימם – "להפטר".

לעומת זאת, מצות פרה אדומה, שאינה מובנת כלל בשכל, אינה יכולה להישלל כך על ידי היצר הרע ואומות העולם. כאן הם יכולים רק להקניט את ישראל³¹ – "מונין את ישראל" – בטענתם: "מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה" – אכן, אתם חייבים לקיים את המצוה, כי כך ציוה הקדוש־ברוך־הוא. אך אתם עושים בכך דבר שאינו הגיוני כלל, ואין לו כל "טעם".

בכך יובן גם מדוע אומר רש"י "שטן", ולא "יצר הרע"³², כי ביטוי זה 127מתאים לענין של "מונין...": כוונת ה"שטן" היא להפריע ולהצר בעת עשיית דבר, אך לא לבטלו, כפי שאנו מוצאים בפסוק³³ "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו", ששם המשמעות היא, שהמלאך הצר לבלעם והקשה עליו בדרכו, אך לא מנע ממנו לחלוטין להמשיך בדרכו³⁴.

לכן משנה רש"י גם בסיום דבריו, ואינו אומר "להפטר ממנה", אלא "אין לך רשות להרהר אחריה", כי בעניננו אין מלכתחילה מחשבה "להפטר ממנה". אלא כיון ש"השטן ואומות העולם מונין את ישראל" וטוענים שאין במצוה זו שום משמעות וטעם, ייתכן ש"תהרהר" משום כך אודות המצוה, ולכן מזהירים "אין לך רשות להרהר אחריה". עליך לקיים את החוקה בהתלהבות ובשמחה, בדיוק כפי שאתה מקיים את המצוות המובנות בשכלך.

והטעם לכך הוא "גזירה היא מלפני": כיון שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו קובע לגבי מצוה זו, שהיא חוקה (גזירה), אין צריכה להפריע לך כלל הטענה "מה המצוה ומה טעם", כי אדרבה: תכלית השלימות בקיום מצוה זו הוא³⁵ עשייתה רק מפני שהקדוש־ברוך־הוא גזר כך.

לפי האמור לעיל מובן מדוע מצטט רש"י את המלים "זאת חקת התורה", למרות שהוא מבאר רק את המילה "חקת", כי המלים "זאת... התורה", שמהן מוכח שחוקה זו שונה מכל שאר החוקים, כדלעיל בסעיף ב' – מחייבות את ההסבר "לפי שהשטן... מונין... אין לך רשות להרהר אחריה".

ד. שני סוגי חקיקה

מהענינים של "יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

מוסבר בתורת החסידות³⁶, שחוקים מלשון חקיקה. ומוסבר³⁷, שיש שני אופנים בחקיקה: א) אותיות חקוקות בכלל, כבאבן טובה, למשל. בסוג זה האותיות, אמנם הן מהחומר עצמו, ולא כאותיות הכתיבה שהן מציאות נוספת לחומר שעליו כותבים, ואותיות אלו מכסות לגמרי את החומר שמתחתן, אך בכל זאת, כיון שיש לאותיות אלו "מקום אחיזה" באבן, הן קשורות לאותיות הכתיבה³⁸, כי גם הן מעלימות 128ומכהות קצת את זוהרה של האבן הטובה³⁹. ב) אותיות החקוקות מעבר לעבר, כאותיות שבלוחות⁴⁰, שחקיקתן חודרת מצד אחד של החומר אל צדו האחר. לאותיות אלו אין כלל אחיזה בחומר, והן שונות ונעלות לחלוטין מאותיות הכתיבה.

כל הענינים בתורה מדוייקים ביותר. וכיון שבמילה "חקה" יש גם משמעות זו של חקיקה, הכרחי לומר, שגם בחוקים יש שני אופנים אלו של חקיקה. ומתעוררת השאלה: מהם שני האופנים שאנו מוצאים בחוקים? לפי פירוש רש"י זה מובן הדבר: החוקים מהסוג שיש לו מקום כלשהו בשכל דומים לאותיות החקוקות באבן טובה, הנותנות מקום כלשהו לתוספת מציאות. ו"זאת חקת התורה" שאינה מובנת בשכל כלל דומה לאותיות החקוקות מעבר לעבר, המופשטות לחלוטין מכל נתינת מקום למציאות.

ה. החוקים אינם מסתירים את עצם הנשמה

הדברים יובנו יותר על ידי ביאור הקשר שבין החוקים כפשוטם לבין חקיקה⁴¹:

יהודי חפץ בטבעו לקיים את רצון ה'⁴², וטבעו זה נובע מעצם הנשמה שלמעלה מהשכל. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בקיום חוקים, שהרי בקיום המצוות מסוג של עדות ושל משפטים יש טעם הגיוני, ואין מתגלה במלוא "טהרתו" הרצון שמצד עצם הנשמה, כי ההגיון שנוסף כאן – במיוחד כאשר שכל הוא כוח פנימי המתאחד עם הנפש המשכלת – מסתיר, לפחות במקצת, את הרצון העצמי. ואילו בקיום חוקים, שאין בהם עירוב של שכל וטעם, מתגלית עצם הנשמה.

זהו הקשר שבין חוקים לחקיקה, כי מעלת החוקים על העדות והמשפטים דומה ליתרון החקיקה על הכתיבה: אותיות הכתיבה, בהיותן תוספת לקלף, מכסות את החומר שעליו כותבים. ואילו אותיות החקיקה אינן דבר הנוסף לאבן הטובה, ולכן אין הן מסתירות אותה.

לפי זה מובן, ששני סוגי החוקים שהוזכרו לעיל דומים לשני האופנים שבחקיקה:

כיון שהשכל מסתיר את עצם הנשמה, מובן, שבקיום החוקים שיש בהם, באופן כללי, אחיזה מסויימת בהבנה שכלית, הרי שכל זה מסתיר לפחות במקצת את הרצון העצמי, ואין מתגלית כאן כל כך עצם הנשמה – בדומה לאותיות החקוקות באבן טובה, המכהות במקצת את בהירותה של האבן 129הטובה – במקום החקיקה אין מאירה כל כך האבן הטובה. אך "זאת חקת התורה", שמעל השכל לגמרי, דומה לאותיות החקוקות מעבר לעבר, שכיון שאין להן מקום אחיזה, אין הן מסתירות כלל.

ו. חקיקה מעבר לעבר חודרת בשלימות

מעלת החקיקה מעבר לעבר על חקיקה רגילה אינה רק לגבי האותיות החקוקות כשלעצמן, שבחקיקה מעבר לעבר אין להן מקום אחיזה, כדלעיל, אלא גם לגבי החומר שעליו חוקקים: בחקיקה רגילה, כבאותיות החקוקות באבן טובה, למשל, חודרות האותיות רק לחלק החיצוני של האבן, ואילו בחקיקה מעבר לעבר חודרת החקיקה לכל החומר לעומקו.

וכיון שבתורה הכל מדוייק, יש לומר, שהקשר של "זאת חקת התורה" לחקיקה מעבר לעבר אינה רק בעצם הענין של קבלת עול שבקיום החוקה של פרה אדומה, כיון שאין בה הגיון כלל, אלא גם מצד ישראל שבהם חקוקה קבלת העול, שהחקיקה של "זאת חקת התורה" חודרת בכל מציאותם בשלימות.

ז. מצות פרה אדומה – כללות התורה

ההסבר האפשרי לכך הוא: בלקוטי תורה⁴³ אומר אדמו"ר הזקן על הפסוק "זאת חקת התורה", שמצות פרה אדומה היא כללות התורה. הוא מבאר שם, שהחיבור בין "רצוא" ל"שוב" – שהוא מהותי בכל המצוות – בא לידי ביטוי במצות פרה אדומה בגלוי.

ולכאורה: לפי פירוש רש"י, שבמלים "זאת חקת התורה" מתכוונת התורה להדגיש שפרה אדומה היא החוקה היחידה בתורה כולה, ולפיכך היא גם שונה מכל מצוות התורה, ואפילו מן החוקים – כיצד מתאים לומר, שהפירוש "זאת חקת התורה" מבטא דוקא את הקשר שלה לכל המצוות?

אמנם, "שבעים פנים לתורה"⁴⁴, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים"⁴⁵, אך ידועים דברי אדמו"ר הזקן עצמו⁴⁶, ש"פירוש רש"י על החומש הוא יינה של תורה", ומובן, ש"יינה של תורה" זה מתבטא בפשטות של פירוש רש"י. לכן סביר לומר, שלא זו בלבד ששני פירושים אלו אינם סותרים זה את זה, אלא, אדרבה, הם מוסברים ומושלמים זה על ידי זה: הענין שבו שונה פרה אדומה מכל שאר המצוות, לפי הפירוש של "זאת חקת התורה" בפשוטו של מקרא – בענין זה עצמו היא הכלל של כל המצוות שבתורה, בהתאם לפירוש 130של פנימיות התורה, כפי שיוסבר להלן בסעיף ט'.

ח. יש לקיים את כל המצוות מתוך קבלת עול

במאמר שאמר הרבי בעל השמחה והגאולה, ביום י"ב תמוז של שנת הגאולה⁴⁷, מוסבר הענין של "עדות", "משפטים" ו"חוקים".

בבארו שחוקים אינם על פי השכל, אלא גזירת הכתוב, הוא מביא לכך הוכחה: "וכדאיתא ברש"י (על פסוק זאת חוקת התורה) לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל... גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה", ומיד לאחר מכן הוא ממשיך ומציין, שגם את המצוות השכליות יש לקיים דוקא מתוך קבלת עול, כחוקים.

ולכאורה: גם לפני כן, לפני פרשת חוקת, כבר אומר רש"י מספר פעמים שחוקים הם גזירת הכתוב. מדוע מביא הרבי דוקא את פירוש רש"י מפרשת חוקת, ואף מציין שפירוש רש"י זה הוא "על פסוק זאת חקת התורה"?

מהו הטעם הפנימי לכך, בנוסף להסבר, שיש לומר, שברצונו לצטט מפרשת השבוע הסמוך לענין הגאולה. והוא מציין במפורש את המלים "זאת חקת התורה", אשר "מתרגמי' דא גזירת אורייתא", רמז לגזירה על התורה, כמובא בספרים^*.

ההסבר לכך הוא: על ידי ציטוט פירוש רש"י זה, מתכוון הרבי (להוכיח לא רק את המוסבר שם שהחוקים הם גזירת הכתוב, אלא) גם את הנאמר בהמשך, שגם את המצוות השכליות יש לקיים מתוך קבלת עול כחוקים:

כיון שהמלים "זאת חקת התורה" כוללות גם את המשמעות, שמצות פרה אדומה היא "כללות התורה", מוכח, שאת כל המצוות, כלומר, את הפרטים, יש לקיים מתוך קבלת עול, הנעלית לגמרי מן השכל, בדיוק כפי שמקיימים את הכלל – החוקה של פרה אדומה, כי הפרטים נובעים מן הכלל ודומים לו. ט. גם ההבנה שבמצוות

השכליות היא "גזירה"

לכאורה אפשר לשאול: שלושה סוגים אלו – עדות, משפטים וחוקים – הם סוגים שונים לפי התורה. התורה עצמה קובעת, שיש מצוות שאין בהן טעם ומגדירה אותן כ"חוקים", ויש מצוות שיש להן טעם ונקראות בתורה "עדות" ו"משפטים". כלומר, התורה רוצה שאת המצוות של "עדות" יקיימו כדברים המעידים על ענינים מסויימים⁴⁸, ואת המצוות שהן 131"משפטים" יקיימו מתוך הבנה שכלית⁴⁹ – וכיצד ייתכן לומר שאת כל המצוות צריך לקיים מתוך קבלת עול כחוקים?

ההסבר לכך הוא, שגם עצם קיום המצוות השכליות מתוך הבנה צריך להיעשות בדרך של קבלת עול. כלומר, רק מפני שהקדוש־ברוך־הוא גזר, שקיום מצוות אלו יהיה מתוך הבנה⁵⁰.

וכשם שכך הוא לגבי אופן הקיום של המצוות, כך גם לגבי המצוות עצמן: גם הרצון העליון שבמצוות מסוג של "עדות" ו"משפטים" הוא רצון עצמי הנעלה מחכמה, אך גם זוהי "גזירה היא מלפני" שהרצון של מצוות אלו יתלבש בטעם ובשכל.

זהו הטעם הפנימי לנאמר "זאת חקת התורה", למרות שפרה אדומה היא כללות המצוות – רצון העליון, ואילו התורה היא חכמה, כדי להדגיש שלא רק מפני ה"מצוה" שבעדות ובמשפטים הם גזירה, אלא גם התורה שבהם, היותם מובנים בחכמה ובשכל, נובעת מ"חקת" – "גזירה היא מלפני".

י. חקיקה – בכל כוחות האדם

אך עדיין אין מובן: כיצד ייתכן שההבנה תהיה מתוך קבלת עול, הרי אלו הם שני הפכים? על כך באה התשובה "זאת חקת התורה" – זוהי "חקיקה מעבר לעבר" החודרת לכל מהותו של היהודי בשלימות:

כאשר דבר חקוק באדם בדומה לאותיות החקוקות באבן טובה, כלומר, הוא אכן חקוק בו (שלא כבאותיות הכתיבה הכתובות על הקלף), אך הוא אינו חדור לעומק כל כך, ואינו מגיע עד לעצם ממש – אז, כשם שהדבר הנחקק אינו חודר לעומק פנימיותו, כך אין הוא חודר כל כך לכוחותיו החיצוניים.

אך קבלת עול, כיון שהיא חקוקה אצל היהודי מעבר לעבר, בכל עצמיותו, היא חודרת גם לכוחות החיצוניים ביותר, כי כל כוחותיו של האדם שייכים לעצמיותו⁵¹. וזוהי המשמעות של "חקיקה מעבר לעבר: מהפנימיות העמוקה ביותר עד לחיצוניות הרחוקה ביותר⁵².

132ולכן משפיעה קבלת העול גם על כוח השכל⁵³, שבהבנת המצוות מסוג של עדות ומשפטים לא תורגש רק מציאות השכל כשלעצמה, אלא שקיומן הוא מצד "גזירה היא מלפני" – כי עצם הנפש כולל ומשפיע על כל הכוחות.

הסבר זה מתאים לכך שחוקת פרה אדומה, השונה מכל שאר החוקים, כוללת בתוכה את שני ההפכים של "חוץ לשלש מחנות" ושל "נכח פני אהל מועד", כדלעיל בסעיף ב': היהודי מצד עצמותו, בדרגת החקיקה מעבר לעבר – אפילו בהימצאו "חוץ לשלש מחנות", הוא "מתכוון ורואה פתחו של היכל"⁵⁴.

יא. י"ב תמוז – עבודה של מסירות נפש ב"התיישבות"

ויש לומר, שזהו גם הקשר שבין פרשת חוקת לבין י"ב תמוז, חג הגאולה, שלפיכך⁵⁵ היא נקראת פעמים רבות בשבת⁵⁶ שלפני י"ב תמוז,

ולפחות בסמוך לג' תמוז, שאז "חופשה ניתנה לו", התחילה הגאולה,

עד שאפילו במאמר שנאמר ב־י"ב תמוז הראשון" – מובא פירושו של רש"י על הפסוק "זאת חקת התורה":

הרבי בעל השמחה והגאולה, היה חדור כל ימיו העבודה של מסירות נפש בפועל, ויחד עם זאת קויימו כל הענינים ב"התיישבות" מוחלטת, על פי השכל. אפילו "העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת תורה וחיזוק הדת"⁵⁷, שבגללה התרחש המאסר שלפני י"ב תמוז – למרות שלעבודה זו לא היה מקום על פי השכל, ואפילו לא לפי שכל דקדושה, והיא באה בגלוי מצד 133עבודה של מסירות נפש בפועל, הנעלית לגמרי ממגבלות השכל, בכל זאת היתה זו עבודה מסודרת בשלימות, למרות שכאשר האדם שרוי במסירות נפש, הרי בטבעו אין מקום ל"חישובים" וכדומה, וכך נערכו תכניות וחישובים, שהרבצת התורה וחיזוק הדת יהיו בהיקף גדול ככל האפשר.

וכיון, שכדברי רש"י בפרשתנו⁵⁸, "משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך⁵⁹ שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל" – מובן, שכוח זה נותן הרבי לכל ישראל, אף למי שרק "בשם ישראל יכונה"⁶⁰,

וכאשר הולכים בדרך שהוא סלל עבורנו, מובטח, ש"יקויים היעוד יהי ה' אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו ולכל בני ישראל יהיה אור ברוחניות ובגשמיות"⁶¹.