30

שיחה א

א.>

א. "צו"

במצוות שציוה הקדוש־ברוך־הוא למשה כדי שימסרן לישראל, אנו מוצאים שלושה ביטויים: "דבר", "אמור" ו"צו"¹. אמנם, גם אלו שלגביהן מופיע הביטוי "דבר" או " "אמור" נקראות בשם מצוה – אשר שורש מלה זו הוא "צוה", בתוספת מ"ם – כי גם הן אינן סתם דיבור או אמירה, אלא הוראה וציווי²,

אך בכל זאת, מכך שהתורה מתבטאת במלה "צו" רק לגבי מצוות מסויימות, מובן, שבמצוות אלו ענין הציווי מהותי יותר מאשר במצוות שלגביהן כתוב "דבר" או "אמור", על אף שגם הן ציוויים.

לפיכך נאמר ב"תורת כהנים", ובפירוש רש"י, בתחילת פרשתנו³: "אין צו אלא זירוז מיד ולדורות", כי כאשר מצוים על מעשה מסויים ב"זירוז מיד ולדורות", מתבטא יותר

ב. "ציווי" מביא לידי "צוותא וחיבור"

בתורת החסידות מוסבר⁴, ש"מצוה" היא מלשון "צוותא וחיבור", כי מהות ה"מצוות" היא, שבאמצעותן

מתחברים" ומתאחדים, כביכול, עם הקדוש־ברוך־הוא.

וכיון שכל פירושי התורה קשורים זה לזה⁵, מובן, ששני פירושים אלו למלה "מצוה" – מלשון ציווי ופקודה, ומלשון צוותא וחיבור – קשורים ביניהם: כי התחברותו של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא באמצעות קיום המצוות היא דוקא בקיימו אותן באופן של ציווי. כלומר, על ידי שהוא מקיים מצוות מפני ציוויו של הקדוש־ברוך־הוא, מתוך קבלת עול מלכות שמים, ולא מתוך הכרה שכלית, רגש וכדומה⁶ – הרי אז נוצר ה"צוותא וחיבור" שבמצוה, המחברת אותו עם הקדוש־ברוך־הוא, מצווה המצוות.

מכך מובן, שבמצוות שנאמרו בלשון "צו", קיים יותר הענין של

צוותא וחיבור", כיון שגלוי בהן יותר