שיחה א

210שיחה א

ויקהל

א. "ויקהל משה – למחרת יום

הכפורים..."

על המלים "ויקהל משה" בתחילת הפרשה, מפרש רש"י: "למחרת יום הכפורים, כשירד מן ההר".

יש להבין: מה אינו מובן בפשטות במלים "ויקהל משה", אשר כדי להבהיר זאת, צריך רש"י להסביר שהיה זה "למחרת יום הכפורים..."?

אומרים המפרשים¹, שפירושו של רש"י "למחרת יום הכפורים..." אינו נובע מדיוק בלשון הפסוק, אלא על־פי הגיון: כיון ש"זריזין מקדימין למצוות"², סביר לומר, שמשה לא התעכב במסירתו לבני ישראל את הציווי על עשיית המשכן, אשר שמע מהקדוש־ברוך־הוא על הר סיני, אלא הוא עשה זאת מיד למחרת ירידתו מן ההר.

אך אין מובן:

א) בפירושו על התורה אין רש"י מבאר זמן של מאורע מסויים, אף כאשר הכרחי לפי ההגיון וכדומה³ שהמאורע התרחש בזמן מסויים, אלא כאשר הדבר חשוב להבנת פשוטו של הפסוק.

ב) הנחה זו, שמשה רבינו בודאי לא התעכב במסירת הציווי על עשיית המשכן, אלא עשה זאת באופן של "זריזין מקדימין", בהזדמנות הראשונה – היא לכאורה מובנת בפשטות⁴. ואם כך, מדוע צריך רש"י להבהיר כחידוש, שהיה זה "למחרת יום הכפורים", כי משה לא דחה זאת לזמן מאוחר יותר?

ב. בהגיון פשוט: משה מסר את הדברים מיד

לגבי השאלה השניה אומרים המפרשים⁵: כיון שבפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת מדובר על אופן הנהגתו של משה בדבריו לישראל – דבר שמתייחס לזמן רב לאחר יום הכפורים⁶ – ניתן היה לחשוב, שגם הענין של "ויקהל משה", המופיע לאחר מכן, התרחש זמן ממושך לאחר יום הכפורים. לכן צריך רש"י להבהיר, שהיה זה למחרת יום הכפורים.

אך קשה להשיב כך:

211אף אם נניח ש"ויקהל משה" התרחש זמן רב לאחר יום הכפורים, צריך בכל זאת לומר, שסדרי הנהגת משה שעליהם מסופר בפסוקים שבסוף פרשת תשא ("וידבר משה אליהם...", "ואחרי כן נגשו...") נמשכו זמן רב לאחר "ויקהל משה", כלומר, במשך כל התקופה שמשה דיבר אל בני ישראל, אף לאחר הקמת המשכן⁷, או לפחות עד ליום הקמת המשכן⁸.

לפי זה הכרחי להסביר, בכל אופן, שפסוקים אלו, המתארים את אופן דיבורו של משה לבני ישראל ואת סדרי ההנהגה בנושא זה, מופיעים בתורה לפני "ויקהל משה", מפני שסדרים אלו התחילו מיד עם רדת משה מן ההר, אף לפני "ויקהל משה".

ואם כך, מתעוררת שוב השאלה: מדוע יטעו ויחשבו ש"ויקהל משה" התרחש זמן רב לאחר יום הכפורים, ולא יסבירו באופן הפשוט, שמשה עשה זאת מיד לאחר יום הכפורים?

ג. משה לא מסר אזהרת יום הכפורים, כי עדיין לא חלה

עוד יש להבין:

לפי ההסבר שלעיל, בסעיף א', לגבי "זריזין מקדימין למצוות", צריך היה לומר, ש"ויקהל משה" התרחש אף לפני הזמן של "למחרת יום הכפורים": ביום הכפורים עצמו. כי יש לומר, שמשה רבינו ירד מהר סיני "בתוך ו' שעות" ביום זה, כפי שאנו מוצאים בירידתו הראשונה מן ההר, בי"ז בתמוז⁹, והרי ארבעים ימים אלו מושווים לארבעים הימים הראשונים, ואין לומר שהיה הבדל בסיומם ובירידה מן ההר^*. ואם כך, היה לו די זמן ביום הכפורים עצמו למסור לישראל את הציווי על עשיית המשכן¹⁰. אם כן, מדוע מסביר רש"י 212שמשה עשה זאת רק למחרת יום הכפורים?

לכאורה אפשר היה לומר, שההכרח של רש"י לפירושו – ש"ויקהל משה" היה "למחרת יום הכפורים", ולא ביום זה עצמו – נובע מכך שלפני מסירת הציווי על מלאכת המשכן הקדים משה ומסר לבני ישראל רק את האזהרה על שמירת שבת, כדי להבהיר שמלאכת המשכן "אינו דוחה את השבת"¹¹, אך לא את "אזהרת יום הכפורים". ואם התרחש "ויקהל משה" ביום הכפורים עצמו, צריך היה משה להזהירם בראש ובראשונה באזהרת יום הכפורים, כדי למונעם מעשיית מלאכת המשכן¹² מיד באותו יום.

אך לאמיתו של דבר אין ליישב זאת כך. כי הטעם לכל הלכות יום הכפורים, ובכללן "וכל מלאכה לא תעשו"¹³, הוא, כמפורש בפסוק¹⁴ "כי ביום הזה יכפר עליכם...". ולכן מובן, שכל ענין יום הכפורים התחיל רק כאשר הקדוש־ברוך־הוא אמר "סלחתי כדבריך", ומאז הוא נקבע "למחילה ולסליחה"¹⁵.

ולפיכך מובן, שביום ירידתו של משה מן ההר, שרק אז התחדש שיום זה "בחדש השביעי בעשור לחודש"¹³ יהיה יום סליחה – לא ייתכן שיחולו בו דיני יום כפור, אף בחלק היום שלאחר "סלחתי"¹⁶, כאשר חלקו הקודם של היום, לפני אמירת "סלחתי", לא היה יום כפור¹⁷.

213כך מובן גם מהמסופר בפרשת יתרו¹⁸. בתחילה נאמר שם: "ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים... לאכל לחם...", ומיד לאחר מכן מופיע הפסוק "ויהי ממחרת", שעליו אומר רש"י "מוצאי יום הכפורים היה". וכיון שהמשמעות הפשוטה של "ויהי ממחרת" היא גם למחרת של "ויקח יתרו"¹⁹, יוצא, ש"ויקח יתרו" התרחש ביום כפור, כאשר משה רבינו ירד מהר סיני.

וכיון שבאותו יום הקריבו "עולה וזבחים", ובאו "לאכל לחם...", מובן, שדיני יום הכפורים לא חלו באותו יום כלל²⁰.

ד. "והוא לשון הפעיל...

ותרגומו ואכניש"

לאחר שרש"י מסביר, ש"ויקהל משה" היה למחרת יום הכפורים, הוא ממשיך ואומר באותו "דיבור המתחיל"²¹: "והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על־פי דיבורו. ותרגומו ואכניש".

אף כאן יש להבין:

א) מהו הקשר בין "והוא לשון הפעיל..." לבין "למחרת יום הכפורים", אשר מפני קשר זה כולל רש"י שני ענינים אלו²² ב"דיבור המתחיל" אחד²³?

214ב) כינוס אנשים נעשה תמיד על ידי דיבור, ולא בידים, ובכל זאת מופיע בנושא זה הפועל איסוף שלא בלשון הפעיל. לדוגמא: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"; "ויאסוף שבעים איש..."²⁴, ואף לפני כן²⁵ נאמר "לך ואספת את זקני ישראל". מדוע, אפוא, צריך לומר דוקא בפסוקנו "ויקהל – לשון הפעיל"²⁶?

ג) מה בכלל מחדש רש"י כאן בדבריו "לשון הפעיל" – פעמים רבות מופיע הפועל בתורה בלשון הפעיל, ורש"י אינו מבאר זאת: "וילבש אותו"; "וירכב אותו"^*; ועוד?

ד) מהי כוונת רש"י בהוסיפו "ותרגומו ואכניש"²⁷?

ה. בפשטות: "ויקהל" – ביום הכפורים עצמו

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

לולא פירוש רש"י, היינו סוברים בפשטות, ש"ויקהל משה" התרחש ביום הכפורים עצמו, ביום ירידת משה מהר סיני. ולכך הוכחה כפולה:

הן לפי הסברה ההגיונית, של "זריזין מקדימין", כדלעיל בסעיף ג', שלפיה יש לומר, שמשה לא חיכה עד למחרת, אלא מסר את הציווי מיד באותו יום. כדברי רש"י בפרשה הקודמת^*, שמשה נהג למסור לבני ישראל את שליחותו של הקדוש־ברוך־הוא מיד. ובמיוחד, כאשר הציווי על עשיית המשכן, "ושכנתי בתוכם"²⁸, הכיל את סליחתו וכפרתו של הקדוש־ברוך־הוא לבני ישראל על חטא העגל²⁹, ובודאי השתדל משה רבינו לבשר לבני ישראל בשורה טובה זו מהר כל האפשר³⁰;

והן לפי לשון הפסוק, שעל ידי כך מובן מדוע נאמר "ויקהל" בלשון הפעיל (הוא גרם לכך שהם יתאספו, ולא "ויאסוף", שמשמעותו, שהוא אספם): מובן מאליו, שירידת משה רבינו מן ההר עם הלוחות האחרונות תגרום לכל בני ישראל להתאסף בעצמם כדי לשמוע את דברי משה. לכן אין נאמר כאן "ויאסוף", בלשון פעל, שמשמעותו שהוא אסף אותם. אלא המשמעות של "ויקהל משה" (בלשון הפעיל – גרם לאחרים לעשות) היא, שמשה רבינו גרם, על ידי ירידתו, להתאספותם של 215בני ישראל: הוא גרם להם לבצע את פעולת ההתאספות.

[אף אם נאמר, שהתאספותם לא היתה מאליהם לגמרי, שהרי בכל זאת, ב"ויקהל משה" הכוונה היא שהוא פעל משהו בהתאספות זו, הרי ההסבר הוא:

לפני כן בפרשת תשא מסופר³¹, ש"וייראו מגשת אליו", ועל ידי "ויקרא אליהם משה", אז "וישובו אליו... ואחרי כן נגשו כל בני ישראל...". וזוהי המשמעות של "ויקהל", שפעולתו של משה ב"ויקהל" היא על ידי "ויקרא". אך ההתאספות לא נעשתה על ידי משה רבינו, אלא הוא קירבם אליו, ובכך מובן מדוע נאמר "ויקהל" בלשון "הפעיל", ולא בלשון "פעל"].

לכן מחדש רש"י ש"ויקהל משה" היה "למחרת יום הכפורים": כלומר, לא היה זה בו ביום, שאז התאספו בני ישראל מאליהם, כי מהנאמר "ויקהל משה" נראה, שהתורה מתכוונת לספר מעלה חשובה של משה, שהוא אסף את העם וכו'. לכן הכרחי לומר, שהיה זה "למחרת יום הכפורים", כאשר אסיפתם היתה על ידי משה.

לפי זה, מדוע נאמר כאן "ויקהל" בלשון הפעיל? על כך משיב רש"י, שכיון ש"אינו אוסף אנשים בידים אלא הן נאספים על־פי דיבורו", מתאים הפועל בלשון הפעיל, גם כאשר מישהו מכנסם³². שהרי, בכל אופן אין הוא אוסף את האנשים במעשה ממש, אלא רק דיבורו גורם להיותם "נאספים".

ו. "ואכניש" – לשון "הפעיל"

לפי זה יובן מדוע מוסיף רש"י "ותרגומו ואכניש":

כיון שב"ויקהל משה" מתכוונת התורה לספר על מעלתו של משה, שהוא אסף את בני ישראל, מדוע מסבירים שהמלה "ויקהל" היא בלשון הפעיל, ומבארים, שמשום שהוא אספם רק "על ידי דיבורו" אין הדבר נחשב כפעולה בלשון "פעל" (למרות שגם לגבי אסיפת אנשים הנעשית על ידי דיבור משתמשים בלשון "פעל", כדלעיל בסעיף ד') – והרי עדיף להסביר ש"ויקהל" הוא בלשון "פעל"³³?

[ואין לומר, שמשום שהאות יו"ד במלה "ויקהל" מנוקדת בפתח, ולא בחיריק, הכרחי לומר שהיא בלשון הפעיל

(כפי שמוצאים לגבי "ויקרא שם 216בשם הוי' א־ל עולם", שכאשר מפרשים על כך חז"ל, שאברהם גרם לאחרים לקרוא, הם אומרים: "אל תקרי ויקרא (יו"ד בחיריק) אלא ויקריא"³⁴ (יו"ד בפתח) – כי יו"ד בחיריק מצביעה על לשון "פעל", ויו"ד בפתח מצביעה על לשון "הפעיל")

– כי גם בלשון "פעל" אנו מוצאים במקומות רבים, שהיו"ד מנוקדת בפתח, כמו "ויהרוג ה'..."³⁵, ובפרשתנו עצמה – "ויעשו"³⁶. ועוד].

לכן מחדש כאן רש"י ואומר "והוא לשון הפעיל", ומביא לכך הוכחה "ותרגומו (וכאשר רש"י מצטט "תרגום" באופן סתמי, כוונתו לתרגום אונקלוס³⁷) ואכניש", שהתרגום אינו מבאר את המלה "ויקהל" בלשון "פעל" – "וכנש", אלא בלשון "הפעיל": "ואכניש".

ז. רק למחרת – לימוד התורה למעשה

אכן, מדוע התעכב משה במסירת הציווי על עשיית המשכן לישראל עד למחרת, ולא מסרו באותו יום?

בפרשת יתרו, ובסוף פרשת משפטים, מסופר על המעלה העצומה של מתן תורה ושל נתינת הלוחות, שעוררו התמסרות עצומה של בני ישראל לקבלת התורה והלוחות. לכן יש להבין, שבדומה לכך היה כאשר הוריד משה את הלוחות השניים,

ואדרבה: אפשר לומר, שאף יותר מאשר במסירת הלוחות הראשונים, שהרי הורדת הלוחות השניים ביום הכפורים היתה קשורה לענין של "נתרצה הקדוש־ברוך־הוא לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה סלחתי כדבריך"³⁸,

ומובן, שמשה ובני ישראל היו שקועים באותו יום בענין של "סלחתי" ובתוכן הלוחות – תורה, ולא היה מקום לענינים אחרים, אף לא לענין כה חשוב כעשיית המשכן. ולכן עסקו באותו יום אך ורק בעניני תשובה – "סלחתי", ותורה.

אמנם, עניני תורה אלו, שמשה לימדם, כללו ציוויים על עשיה, אך הם עסקו אז בלימוד הפרשיות וההלכות, תוך הדגשת ענין התורה שבהן³⁹.

רק למחרת יום הכפורים, אסף משה את בני ישראל ומסר להם: "אלה הדברים אשר ציוה הוי' לעשות אותם", "זה הדבר אשר ציוה הוי'". אז הוא מסר להם את הציווי של הקדוש־ברוך־הוא 217על שבת ועל מלאכת המשכן, כענין בתורה, שהעיקר בו הוא לעשות – לימוד המביא לידי מעשה,

כמסופר בפרשת יתרו⁴⁰, שממחרת רדתו מן ההר "וישב משה לשפוט את העם... בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו".

ח. תורה – הקדמה למשכן

מכך נלמדת הוראה בעבודתו הרוחנית של האדם, כפי שפירושי רש"י מכילים גם "יינה של תורה"⁴¹ – הוראות פנימיות בעבודת ה':

יש יהודים שכל השתדלותם היא לעשות את העולם ל"משכן ומקדש" לקדוש־ברוך־הוא, ועליהם לדעת, שככל שעבודה זו נעלית, אין היא יכולה לבטל את המצוה ואת הענין של לימוד התורה, הגדול מכל המצוות⁴². בשעת הלימוד צריך להתאחד כל כך עם הענין הנלמד⁴³, ולהתמסר לחלוטין לתורה, עד שלא יהא קשר לשום ענינים אחרים, ואף לא לענין של "קחו מאתכם תרומה... יבואו ויעשו... את המשכן..."⁴⁴, עד שההלכה קובעת⁴⁵: אין מבטלין תינוקות של בית רבן (אפילו) לבנין בית המקדש⁴⁶.

כנרמז בפרשתנו עצמה, וכהקדמה למשכן – "ושכנתי": הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת⁴⁷.

אך מצד שני, עלולים לחשוב שניתן לצאת ידי חובה בלימוד התורה בלבד – על כך נאמר, ש"למחרת יום הכפורים", מיד לאחר הלימוד, צריך 218להשתדל בעבודה של הפיכת העולם לדירה לה' יתברך. וכל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו, ביחד עם התורה הכרחית גמילות חסדים⁴⁸.

ט. קהל – מציאות חדשה

ענין נוסף של "יינה של תורה", אף בהלכה, שבפירוש רש"י זה:

בפסוק נאמר "ויקהל משה". ואילו רש"י בפירושו (אינו מתבטא בלשון "שאינו מקהיל... נקהלים...", אלא) אומר "שאינו אוסף... נאספים...".

בדרך הפשט אין זה קושי, כי הפועל "אסף" נפוץ יותר מ"הקהיל". אך בפנימיות הענינים יש לומר, שרש"י משנה מלשון הקהלה ללשון אסיפה, כדי לרמוז לענין בפנימיות התורה:

המלה "קהל" מציינת את הכלל כמציאות חדשה – קהל⁴⁹, ולא כצירוף של פרטים שונים. זהו היתרון ב"ויקהל" לעומת "ויאסוף": המשמעות של "ויאסוף" היא אסיפת מספר אנשים למקום אחד או למטרה אחת, אך לאחר האסיפה ייתכן שכל אחד מהנאספים נשאר כמציאות נפרדת. לעומת זאת, המשמעות של "ויקהל" היא הפיכתם ל"קהל": כל הנכלל בקהל מתבטל מיחודיותו הפרטית, ונעשה חלק מן הקהל.

משום כך נאמר לגבי עשיית המשכן "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", שמשה הפך את כולם לקהל אחד – כי התכלית של "ועשו לי מקדש" היא גילוי האלקות, "ושכנתי בתוכם". ולכן היו צריכים כל בני ישראל להיהפך לקהל אחד, ודוקא אז, כאשר "כולנו כאחד" אפשרי אצלם הגילוי של "הוי' אחד"⁵⁰.

לכן אנו מוצאים, שהמשכן היה צריך להיבנות דוקא מכספי הציבור, אשר בדיוק כמו הציבור, גם ממונם הופך להיות מציאות אחת, ולא מכספים השייכים ליחידים רבים כשותפות^*.

אמנם, רק בעשיית המשכן נעשים הכספים לכספי ציבור, אך הם הגיעו מנדבות פרטיות, נדיב לבו יביאה – כל יהודי היה חייב לתרום בהתאם לרצון הלב שלו והיכולת שלו⁵¹, אך למרות 219זאת נאמר "ויקהל משה", רמז למציאות של "קהל", מיד בהוראה על נדבות המשכן – כי זוהי ההוראה עצמה: היהודי צריך מלכתחילה לתת את הנדבה, הניתנת בהתאם לרצון לבו וליכולתו הכספית שלו, באופן שתתבטל בעלותו המיוחדת על הממון, והוא ייהפך לממון הציבור.

י. כוח ההתקהלות נובע ממשה

כל מציאות המחשיבה את עצמה אינה יכולה לסבול באופן טבעי מציאות אחרת. ולכן, כאשר מגיעים לאופן כלשהו של התכללות, ואפילו ל"אסיפה" בלבד, אשר גם לאחריה, כדלעיל, נשארת המציאות הפרטית – יש צורך בכיוון של התבטלות מצד הנאספים וה"מתכללים". עצם התאספותם למטרה אחת כבר מצביעה על מדה מסויימת של התבטלות, של העדר ההתפשטות, כי כאשר המציאות היא בהתפשטות אצל מישהו, אין הוא מסוגל אפילו להתאסף עם זולתו⁵².

אך למרות זאת, ההתבטלות שב"אסיפה", היא רק ביטול היש (ביטול ה"יש" שלו, רק באותה מדה שמציאותו קיימת בישות מורגשת ובהתפשטות – ולא ביטול במציאות). ולעומת זאת, ב"ויקהל" זוהי התכללות באופן של התבטלות במציאות: האדם מתבטל לחלוטין ממציאותו העצמית והופך לחלק בלבד ממציאות של "קהל".

זהו הדיוק במלים "ויקהל משה": כוחו זה של היהודי, החש שכל מציאותו היא רק בהיותו חלק מכלל ישראל, מקהל ישראל – "ויקהל" – נובע מ"משה"⁵³, שמהותו היא ההתבטלות של "ונחנו מה" – ביטול במציאות⁵⁴.

יא. הכוח ל"אסיפה" – ממשה

למרות זאת משנה רש"י בלשונו ואומר: "שאינו אוסף... נאספים" (ולא "מקהיל... נקהלים"), כי בכוונתו ללמד בכך הוראה בסדר העבודה: אכן, נתינת הכוח ממשה רעיא מהימנא, ותכלית המעלה היא באופן של התבטלות במציאות, "ויקהל משה", כפי שהתורה דורשת מהיהודי. אך רש"י, המלמד את היהודי בהדרגה, החל מ"בן חמש" וכו', מדייק ומסביר, שההתחלה היא באופן של "אסיפה", ביטול היש, ואחר כך עליה מדרגה לדרגה, עד לדרגת הביטול במציאות של "ויקהל משה".

220אך גם הלשון "אסיפה" של רש"י קשורה ל"ויקהל משה"⁵⁵. כלומר, כדי להגיע להתבטלות אפילו באופן של "אסיפה" הכרחית נתינת כוח ממשה, כי מציאות אחת כשלעצמה אינה יכולה להתאחד עם מציאות אחרת, אפילו לא באופן של "אסיפה", כדלעיל.

יב. דרגות שונות של משה ושל ביטול

אמנם, גם לצורך התבטלות באופן של "אסיפה" זקוקים לנתינת כוח ממשה. אך מובן, שאותה דרגת "משה" הגורמת לביטול היש, לענין של "אסיפה", אינה דומה לדרגת "משה" המביאה לידי ביטול במציאות – "ויקהל":

כאשר מאירה אצל היהודי דרגת "משה", בהתאם למציאותו, נגרם אצלו רק "ביטול היש" – אין הוא מאבד את כל מציאותו, כי אותה הארת משה, הגורמת להתבטלותו, מדודה ומצומצמת בהתאם למציאותו. אך כאשר מאירה אצלו דרגת משה, הנעלית ממציאותו, אז הוא מגיע ל"ביטול במציאות".

לכך רומז רש"י בפירושו ש"ויקהל משה" הוא בלשון "הפעיל". זוהי דרגת משה שאינה יורדת לפעול בדרך של התלבשות ("בידים"), אלא "הפעיל" על ידי דיבורו, שהדיבור בכלל "מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו"⁵⁶. כלומר, דרגת משה עומדת במקומה, ודוקא מכך נגרם ממילא ביטול במציאות – "ויקהל".