210
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
ויקהל
א. "ויקהל משה – למחרת יום
הכפורים..."
על המלים "ויקהל משה" בתחילת הפרשה, מפרש רש"י: "למחרת יום הכפורים, כשירד מן ההר".
יש להבין: מה אינו מובן בפשטות במלים "ויקהל משה", אשר כדי להבהיר זאת, צריך רש"י להסביר שהיה זה "למחרת יום הכפורים..."?
אומרים המפרשים1, שפירושו של רש"י "למחרת יום הכפורים..." אינו נובע מדיוק בלשון הפסוק, אלא על־פי הגיון: כיון ש"זריזין מקדימין למצוות"2, סביר לומר, שמשה לא התעכב במסירתו לבני ישראל את הציווי על עשיית המשכן, אשר שמע מהקדוש־ברוך־הוא על הר סיני, אלא הוא עשה זאת מיד למחרת ירידתו מן ההר.
אך אין מובן:
א) בפירושו על התורה אין רש"י מבאר זמן של מאורע מסויים, אף כאשר הכרחי לפי ההגיון וכדומה3 שהמאורע התרחש בזמן מסויים, אלא כאשר הדבר חשוב להבנת פשוטו של הפסוק.
ב) הנחה זו, שמשה רבינו בודאי לא התעכב במסירת הציווי על עשיית המשכן, אלא עשה זאת באופן של "זריזין מקדימין", בהזדמנות הראשונה – היא לכאורה מובנת בפשטות4. ואם כך, מדוע צריך רש"י להבהיר כחידוש, שהיה זה "למחרת יום הכפורים", כי משה לא דחה זאת לזמן מאוחר יותר?
ב. בהגיון פשוט: משה מסר את הדברים מיד
לגבי השאלה השניה אומרים המפרשים5: כיון שבפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת מדובר על אופן הנהגתו של משה בדבריו לישראל – דבר שמתייחס לזמן רב לאחר יום הכפורים6 – ניתן היה לחשוב, שגם הענין של "ויקהל משה", המופיע לאחר מכן, התרחש זמן ממושך לאחר יום הכפורים. לכן צריך רש"י להבהיר, שהיה זה למחרת יום הכפורים.
אך קשה להשיב כך:
הערות
- 1. רא"ם וגו"א עה"פ.
- 2. פסחים ד, א. תנחומא וירא כב. ועוד. וראה גם פרש"י וירא כב, ג.
- 3. לדוגמא בעניננו: הציווי למשה דפ' תרומה ותצוה – דלא קבע רש"י זמנו בפרשיות הנ"ל (כ"א בתשא לג, יא – כשנוגע להבנת הכתובים שם (מתי נהג משה כו')).
- 4. ובפרט ע"פ פרש"י יתרו (יט, יד) – הובא להלן סעיף ה'.
- 5. גו"א עה"פ.
- 6. ראה רש"י שם (תשא לד, לא): ולשון הוה הוא כל הענין הזה.
מדרש תנחומא, וירא כ״ב - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. מַהוּ לְשׁוֹן הִנֵּנִי, לְשׁוֹן עֲנָוָה, לְשׁוֹן חֲסִידוּת, שֶׁכָּךְ עַנְוְתָנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים בְּכָל מָקוֹם. וַיֹּאמֶר קַח נָא, אֵין נָא אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָמְדוּ עָלָיו מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה, וְהָיָה לוֹ גִּבּוֹר אֶחָד נוֹצֵחַ בְּכָל הַמִּלְחָמוֹת. לְיָמִים עָמְדָה עָלָיו מִלְחָמָה חֲזָקָה. אָמַר הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ גִבּוֹר, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲמוֹד לִי בְּמִלְחָמָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שָׂרֵי הַחַיָּלִים שֶׁלִּי, אוֹתָן מִלְחָמוֹת רִאשׁוֹנוֹת לֹא הָיָה בָהֶן מַמָשׁ. אַף כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, נִסִּיתִיךָ בְּתִשְׁעָה נִסְיוֹנוֹת וְעָמַדְתָּ בָהֶן, עַכְשָׁו עֲמוֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, רִאשׁוֹנִים לֹא הָיָה בָהֶם מַמָּשׁ.
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: אֵי זֶה בֵּן? אָמַר לוֹ: אֶת יְחִידְךָ. אָמַר לוֹ: זֶה יָחִיד לְאִמּוֹ וְזֶה יָחִיד לְאִמּוֹ. אָמַר לוֹ: אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. אָמַר לוֹ: שְׁנֵיהֶם אֲנִי אוֹהֵב, אָמַר לוֹ: אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ הַרְבֵּה, אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ גְּבוּל בַּמֵּעַיִם? אָמַר לוֹ: אֶת יִצְחָק.
וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה. מַהוּ לֶךְ לְךָ? נִסָּיוֹן אַחֲרוֹן כְּנִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן, נִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן בְּלֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתֶּךָ, וְנִסָּיוֹן אַחֲרוֹן בְּלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה.
מִיָּד, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ. כַּמָּה עֲבָדִים וְכַמָּה שְׁפָחוֹת הָיוּ לוֹ לְאוֹתוֹ צַדִּיק, וְהוּא בְעַצְמוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, לְלַמֶּדְךָ זְרִיזוּתוֹ.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. וְלָמָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְלֹא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן וְלֹא בַיּוֹם הַשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים: הֲמָמוֹ וְהָלַךְ וְשָׁחַט אֶת בְּנוֹ.
וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. אָמַר אַבְרָהָם, מָה אֶעֱשֶׂה, אִם אֲגַלֶּה לְשָׂרָה, נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן בְּדָבָר קָטָן, כָּל שֶׁכֵּן בְּדָבָר גָּדוֹל כָּזֶה. וְאִם לֹא אֲגַלֶּה לָהּ וְאֶגְנְבֶנּוּ מִמֶּנָּה בְּעֵת שֶׁלֹּא תִרְאֶה אוֹתוֹ, תַּהֲרֹג אֶת עַצְמָהּ. מֶה עָשָׂה? אָמַר לְשָׂרָה, תַּקְּנִי לָנוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְנֹאכַל וְנִשְׂמַח. אָמְרָה לוֹ: מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם וּמַה טִּיבָהּ שֶׁל שִׂמְחָה זוֹ. אָמַר לָהּ: זְקֵנִים כְּמוֹתֵנוּ נוֹלַד לָהֶם בֵּן בְּזִקְנוּתָם, כְּדַי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. הָלְכָה וְתִקְּנָה הַמַּאֲכָל. כְּשֶׁהָיוּ בְּתוֹךְ הַמַּאֲכָל, אָמַר לָהּ: אַתְּ יוֹדַעַת כְּשֶׁאֲנִי בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכַּרְתִּי אֶת בּוֹרְאִי, וְהַנַּעַר הַזֶּה גָּדוֹל וְלֹא נֶחֱנַךְ, וְיֵשׁ מָקוֹם אֶחָד רָחוֹק מִמֶּנּוּ מְעַט שֶׁשָּׁם מְחַנְּכִין אֶת הַנְּעָרִים, אֶקָּחֶנּוּ וַאֲחַנְּכֶנּוּ שָׁם. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם.
מִיָּד, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. וְלָמָּה בַּבֹּקֶר? אָמַר, שֶׁמָּא שָׂרָה תַחֲזֹר בְּדִבּוּרָהּ וְלֹא תַנִּיחֵנִי, אָקוּם בְּהַשְׁכָּמָה קֹדֶם שֶׁתָּקוּם הִיא.
לָמָּה בְּהַשְׁכָּמָה? שֶׁזְּרִיזִין מַקְדִּימִין לַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ (ויקרא יב, ג), מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַמִּילָה אֶלָּא זְרִיזִים מַקְדִּימִים לַמִּצְוֹת.
וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. אָמַר עַד שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, יִשְׁמְרוּ הֵם אֶת הַכֵּלִים.
קְדָמוֹ הַשָּׂטָן בַּדֶּרֶךְ וְנִדְמֶה לוֹ כִּדְמוּת זָקֵן. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לוֹ: וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל לָמָּה אֵשׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וְעֵצִים עַל כְּתֵפוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא נִשְׁהֶא יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וְנִשְׁחַט וְנֹאפֶה וְנֹאכַל. אָמַר לוֹ: זָקֵן, לֹא שָׁם הָיִיתִי כְּשֶׁאָמַר לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קַח נָא אֶת בִּנְךָ, וְזָקֵן כְּמוֹתְךָ יֵלֵךְ וִיאַבֵּד בֵּן שֶׁנִּתַּן לוֹ לְמֵאָה שָׁנָה. לֹא שָׁמַעְתָּ הַמָּשָׁל, מַה שֶּׁהָיָה בְיָדוֹ אִבְּדוֹ וּמְבַקֵשׁ מֵאֲחֵרִים. וְאִם תֹּאמַר יִהְיֶה לְךָ בֵּן אַחֵר, תִּשְׁמַע מִן הַמַּשְׂטִין וּתְאַבֵּד נְשָׁמָה שֶׁתִּתְחַיֵּב עָלֶיהָ בַּדִּין. אָמַר לוֹ: לֹא מַשְׂטִין הָיָה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ הָיָה, לֹא אֶשְׁמַע מִמְּךָ.
הָלַךְ מֵעָלָיו וְנִדְמָה לְבָחוּר וְעָמַד עַל יְמִינוֹ שֶׁל יִצְחָק. אָמַר לוֹ: לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ אוֹ בְּמִיתָתְךָ. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ אָדָם שֶׁיִּלְמֹד אַחַר מִיתָה? אָמַר לוֹ: עָלוּב בַּר עֲלוּבָה, כַּמָּה תַעֲנִיּוֹת נִתְעַנֵּית אִמְּךָ עַד שֶׁלֹּא נוֹלַדְתָּ, וְהַזָּקֵן הַזֶּה הִשְׁתַּטָּה וְהוּא הוֹלֵךְ לְשָׁחֳטֶךָ. אָמַר: אַף עַל פִּי כֵן לֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת יוֹצְרִי וְעַל צִוּוּי אָבִי. חָזַר וְאָמַר לְאָבִיו: אָבִי, רְאֵה מָה אוֹמֵר לִי זֶה. אָמַר לוֹ: אַל תַּשְׁגִּיחַ עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא לְיָעֵף לָנוּ. מִיָּד וַיֹּאמֶר יִצְחָק וְגוֹ'.
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וְכִי מֵאַחַר שֶׁהַדֶּרֶךְ קְרוֹבָה, לָמָּה נִתְעַכֵּב שְׁלֹשֶׁת יָמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ הָלַךְ וְנַעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם נָהָר גָּדוֹל. מִיָּד יָרַד אַבְרָהָם לְתוֹךְ הַמַּיִם וְהִגִּיעוּ עַד בִּרְכָּיו. אָמַר לִנְעָרָיו בּוֹאוּ אַחֲרַי, יָרְדוּ אַחֲרָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ עַד חֲצִי הַנָּהָר, הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד צַוָּארוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּלָה אַבְרָהָם עֵינָיו לַשָּׁמַיִם, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּחַרְתָּנִי וְהוֹרֵתָנִי וְנִגְלֵיתָ לִי וְאָמַרְתָּ לִי, אֲנִי יָחִיד וְאַתָּה יָחִיד, עַל יָדְךָ יִוָּדַע שְׁמִי בְעוֹלָמִי וְהַעֲלֵה יִצְחָק בִּנְךָ לְפָנַי לְעוֹלָה וְלֹא עִכַּבְתִּי. וַהֲרֵינִי עוֹסֵק בְּצִוּוּיֶךָ, וְעַכְשָׁו בָּאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ (תהלים סט, ב). אִם אֲנִי אוֹ יִצְחָק בְּנִי טוֹבֵעַ, מִי יְקַיֵּם מַאֲמָרְךָ. עַל מִי יִתְיַחֵד שְׁמֶךָ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שֶׁעַל יָדְךָ יִתְיַחֵד שְׁמִי בָּעוֹלָם. מִיָּד גָּעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמַּעְיָן וְיָבַשׁ הַנָּהָר וְעָמְדוּ בַיַּבָּשָׁה.
מֶה עָשָׂה הַשָּׂטָן? אָמַר לְאַבְרָהָם: וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וְגוֹ' (איוב ד, יב), כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד, הַשֶּׂה לְעוֹלָה וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה. אָמַר לוֹ: כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹמֵר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
מִיַּד, וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. וְהֵיאַךְ נִרְאָה מֵרָחוֹק? מְלַמֵּד שֶׁבַּתְּחִלָּה הָיָה מָקוֹם עָמֹק. כֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וְלַעֲשׂוֹתוֹ מִקְדָּשׁ, אָמַר, אֵין דֶּרֶךְ מֶלֶךְ לִשְׁכֹּן בָּעֵמֶק אֶלָּא בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּמְעֻלֶּה וּמְיֻפֶּה וְנִרְאֶה לַכֹּל. מִיָּד רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ לִסְבִיבוֹת הָעֵמֶק שֶׁיִּתְקַבְּצוּ הֶהָרִים לְמָקוֹם אֶחָד לַעֲשׂוֹת מְקוֹם הַשְּׁכִינָה. לְפִיכָךְ נִקְרָא הַר הַמּוֹרִיָּה, שֶׁמִּיִּרְאָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרַךְ נַעֲשָׂה הָר.
רש"י על שמות י״ט:י״ד - הטקסט מספריא
מן ההר אל העם. מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הָיָה מֹשֶׁה פוֹנֶה לַעֲסָקָיו, אֶלָּא מִן הָהָר – אֶל הָעָם (מכילתא):
מן ההר אל העם [AND MOSES WENT DOWN] FROM THE MOUNTAIN UNTO THE PEOPLE —This tells us that Moses did not betake himself first to his personal concerns but went direct from the mountain to the people (Mekhilta).
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.