50
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
נחלל את כולה, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, אפילו כהרף עין" – כאשר ישראל חיללו שבת, עקב גויים שצרו על ארץ ישראל, בהתאם להלכה, שבמלחמת מצוה או במצב של פיקוח נפש וכדומה18 חייבים לחלל את השבת, ניתן היה לחשוב, שכיון שכבר חיללו חלק מן השבת בלאו הכי, הרי מותר גם לאחר שהסכנה כבר חלפה להמשיך ולחללה. על כך קובעת התורה "מחלליה מות יומת", גם על הרף עין של חילול שבת – מות יומת.
יש להבין: מדוע מובאת במכילתא הוראה זו דוקא מהמקרה הנדיר של "הקיפו גויים את ארץ ישראל"*.
וכן: לולא הפסוק "מחלליה..." היו חושבים ש"הואיל וחיללנו מקצתה נחלל את כולה", כי בפשטות היממה של השבת כולה היא כנקודה אחת שאינה נחלקת לחלקים19. ולכן אם חיללו מקצתה – מחוללת כולה, וההימנעות מעשיית מלאכה בשעות שנותרו בשבת זו אינה מועילה, כי השבת כבר חוללה בלאו הכי20. על כך לומדים מהפסוק "מחלליה", שכל "כהרף עין" של השבת הוא נקודה בפני עצמה21, ועל כל רגע חייבים בנפרד.
וכיון שהלכה זו, שכל רגע בשבת הוא ענין בפני עצמו, התחדשה באמירת הפסוק "מחלליה...", בפרשת תשא, לאחר מתן תורה, יוצא, שבזמן מתן תורה, לפני אמירת פסוק זה, התקיימה ההלכה, שהשבת כולה היא כנקודה אחת, ולכן באותה שבת, לא חלו ציוויי השבת שבעשרת הדברות, בשעות שלאחר מתן תורה.
ד. ברור, שכל רגע בשבת הוא בפני עצמו
אך לאמיתו של דבר יש לומר, שהמחשבה "הואיל וחיללנו מקצתה נחלל את כולה" אינה מפני שלולא הפסוק "מחלליה..." היינו חושבים,
הערות
- 18. ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ו הי"א. טושו"ע או"ח סו"ס שכט ובכ"מ.
- *. משא"כ במדרש לקח טוב.
- 19. וכמו שפירש הרגצובי (ראה בצפע"נ עה"ת תשא שם).
- 20. בדוגמת כהן ונזיר לאחרי שנטמאו, אשר – לפי דעת הראב"ד (הל' נזירות פ"ה – ראה מל"מ רפ"ג מהל' אבל) – אינו צריך להזהר מליטמא, כי כהונתו ונזירותו נתחללה כבר. ואף שלכאורה, בחילול שבת אינה שייכת סברא זו – כי גם כשאדם עושה מלאכה בשבת, לא נתחללה עי"ז השבת מקדושתה (שהרי כל ישראל מוזהרין עלי'), ורק שהאדם עובר על איסור – מ"מ, מכיון שהאיסור דעשיית מלאכה שעל האדם הוא מצד השביתה דשבת, והשביתה בכל משך יום השבת היא נקודה אחת, הרי במילא, כשלא שבת וחילל כבר נקודה זו, אין שום תועלת (בשבילו) בשביתתו בהשעות שלאח"ז.
- 21. אין לומר שהכתוב "מחללי'" מלמדנו חידוש, שאף על פי שהשבת היא נקודה בכל זה יש איסור חילול אחר חילול (ובמכל שכן מכהן ונזיר שנטמאו – לדעת אלה שאסור להטמא) – כי לפי"ז קטן שהביא ב' שערות בשבת יהי' מותר במלאכה (כי הלימוד מ"מחללי'" לפי"ז הוא רק שישנו איסור לחלל את השבת (גם כשנתחללה כבר), ולא בנוגע לענין חלות השבת. וכיון דהתחלת היום (הנקודה) – חול, (תומ"י) כולו חול), היפך סוגיית הש"ס דיבמות (לג, א). – אף שבדוחק י"ל ש"חול" אינו מציאות, כ"א העדר (דקדושת שויו"ט) ולכן גם באמצע היום חלה קדושת שבת ובמילא חלה גם למפרע.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ו׳:י״א - הטקסט מספריא
צרין על עיירות של עכו"ם שלשה ימים קודם השבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת שנאמר עד רדתה ואפילו בשבת בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות.
משנה תורה, הלכות נזירות ה׳ - הטקסט מספריא
שלשה מינין אסורין לנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת פרי אבל השכר של תמרים או של גרוגרות וכיוצא בהן מותר לנזיר ושכר זה שנאסר עליו בתורה הוא השכר של תערובת היין.
היוצא מן הגפן כיצד נזיר שאכל כזית מן הפרי שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר או שאכל כזית מפסולת הפרי שהיא הזגין והם הקליפה החיצונה או החרצנים והם הזגין הפנימין שזורעים אותן הרי זה לוקה וכן אם שתה רביעית יין או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי הרי זה לוקה אבל העלין והלולבים ומי גפנים והסמדר הרי אלו מותרין לנזיר שאינן לא פרי ולא פסולת פרי אלא מן העץ הן נחשבין.
כל איסורי גפן מצטרפין זה עם זה כיצד הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים או עם בוסר וחרצן וזג ואכל מן התערובת כזית לוקה וכן אם אכלם זה אחר זה עד שאכל מן הכל כזית לוקה וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ לוקה.
דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר כיצד יין שנתערב בדבש אף על פי שטעם הכל טעם יין ושתה מן התערובת וכן הצמוקין שדרסן עם הגרוגרות וטעם הכל טעם צמוקין ואכל מן התערובת אינו לוקה עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלש ביצים ואכל כשלש ביצים כשאר האיסורין השוים בכל אדם כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות.
וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית יין הרי זה לוקה ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהיה טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות.
נתערב יין וכיוצא בו בדבש ואין שם טעם יין הרי זה מותר לנזיר לא יהיה זה חמור מחלב ודם.
היה בו טעם יין ואין שם רביעית בכדי אכילת פרס הרי זה אסור מדברי סופרים כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות ומכין אותו אם אכל מכת מרדות.
נזיר שאכל כזית ענבים וכזית חרצן וכזית זג וכזית צמוקים ושתה רביעית יין ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית הרי זה לוקה חמש מלקיות שכל אחד מהן בלאו אחד הוא ולוקה מלקות ששית משום לא יחל דברו שהוא שוה בכל הנדרים וכן אם אכל כזית זג או כזית ענבים לוקה שתים אחת משום זג או משום ענבים ואחת משום לא יחל דברו והוא הדין לנזיר שגלח או נטמא שהוא לוקה שתים אחת על האסור המיוחד בו ואחת על האסור השוה בכל הנדרים שהוא לא יחל דברו.
נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת שאינו חייב על היין בפני עצמו ועל החומץ בפני עצמו שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה אלא כך חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה כלומר לא ישתה יין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השכר ואפילו החמיצו והואיל ולא כפל אלא החומץ שהוא שם אחד אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
נזיר שהיה שותה ביין כל היום כולו אע"פ שהוא חייב לשמים על כל רביעית ורביעית אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת דלא יחל דברו כמו שבארנו ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית ואמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחד ואחד מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב.
נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער וכן אם תלשה בידו לוקה אחד המגלח ואחד המתגלח שנאמר תער לא יעבור על ראשו ואם הניח ממנו כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה שאין זה כעין תער.
העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה אלא ביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו.
נזיר שגלח כל ראשו אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת ואם התרו בו על כל שער ושער ואמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח לוקה על כל אחת ואחת.
נזיר חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואם נפל שער אינו חושש שהרי אין כוונתו להשיר ואפשר שלא ישיר אבל לא יסרוק במסרק ולא יחוף באדמה מפני שמשרת את השער ודאי ואם עשה כן אינו לוקה.
נזיר שנטמא למת טומאת שבעה בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר בין בטומאות שאינו מגלח עליהן הרי זה לוקה.
נטמא למת פעמים הרבה אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמים אין בית דין מלקין אותו אלא אחת ואם התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא לוקה כל אחת ואחת.
במה דברים אמורים בשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד.
נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת שם המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו הרי זה לוקה שתים אחת משום לא יבא ואחת משום לא יטמא שהרי טומאה וביאה באין כאחת אבל אם נכנס כדרכו טומאתו קודמת לביאתו שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו נטמא ואינו חייב משום ביאה עד שיבוא כולו.
נכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה והוא שישהא שם כדי השתחויה כמו טמא שנכנס למקדש.
המטמא את הנזיר אם היה הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטמאו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנאמר וטמא את ראש נזרו אינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו.
נזיר טהור שטמא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה ועשה מעשה וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום לא תאחר הא למדת שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות משום לא יטמא ומשום לא יחל דברו ומשום לא תאחר לשלמו ומשום לא יבוא אם היתה ביאה וטומאה כאחת כמו שבארנו.
מצוטט ב־6 עמודים
אגרות קודש 3
- כרך ב ‹ קעו לקו"ש ח"ח ע' 50
- כרך ב ‹ קפג לקו"ש ח"ח ע' 50
- כרך יח ‹ ו'תתקסב לקו"ש ח"ח ע' 50
לקוטי שיחות 2
- כרך לז ‹ הוספות - מכתבים ‹ ספירת העומר ‹ 184 לקו"ש ח"ח ע' 50
- כרך ו ‹ ויקהל ‹ שיחה א ‹ 213 לקו"ש ח"ח ע' 50
תורת מנחם 1
- כא - שנת תשח"י - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה ה'תשח"י. לקו"ש ח"ח ע' 50
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.