219

זאת נאמר "ויקהל משה", רמז למציאות של "קהל", מיד בהוראה על נדבות המשכן – כי זוהי ההוראה עצמה: היהודי צריך מלכתחילה לתת את הנדבה, הניתנת בהתאם לרצון לבו וליכולתו הכספית שלו, באופן שתתבטל בעלותו המיוחדת על הממון, והוא ייהפך לממון הציבור.

י. כוח ההתקהלות נובע ממשה

כל מציאות המחשיבה את עצמה אינה יכולה לסבול באופן טבעי מציאות אחרת. ולכן, כאשר מגיעים לאופן כלשהו של התכללות, ואפילו ל"אסיפה" בלבד, אשר גם לאחריה, כדלעיל, נשארת המציאות הפרטית – יש צורך בכיוון של התבטלות מצד הנאספים וה"מתכללים". עצם התאספותם למטרה אחת כבר מצביעה על מדה מסויימת של התבטלות, של העדר ההתפשטות, כי כאשר המציאות היא בהתפשטות אצל מישהו, אין הוא מסוגל אפילו להתאסף עם זולתו⁵².

אך למרות זאת, ההתבטלות שב"אסיפה", היא רק ביטול היש (ביטול ה"יש" שלו, רק באותה מדה שמציאותו קיימת בישות מורגשת ובהתפשטות – ולא ביטול במציאות). ולעומת זאת, ב"ויקהל" זוהי התכללות באופן של התבטלות במציאות: האדם מתבטל לחלוטין ממציאותו העצמית והופך לחלק בלבד ממציאות של "קהל".

זהו הדיוק במלים "ויקהל משה": כוחו זה של היהודי, החש שכל מציאותו היא רק בהיותו חלק מכלל ישראל, מקהל ישראל – "ויקהל" – נובע מ"משה"⁵³, שמהותו היא ההתבטלות של "ונחנו מה" – ביטול במציאות⁵⁴.

יא. הכוח ל"אסיפה" – ממשה

למרות זאת משנה רש"י בלשונו ואומר: "שאינו אוסף... נאספים" (ולא "מקהיל... נקהלים"), כי בכוונתו ללמד בכך הוראה בסדר העבודה: אכן, נתינת הכוח ממשה רעיא מהימנא, ותכלית המעלה היא באופן של התבטלות במציאות, "ויקהל משה", כפי שהתורה דורשת מהיהודי. אך רש"י, המלמד את היהודי בהדרגה, החל מ"בן חמש" וכו', מדייק ומסביר, שההתחלה היא באופן של "אסיפה", ביטול היש, ואחר כך עליה מדרגה לדרגה, עד לדרגת הביטול במציאות של "ויקהל משה".