212
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שמשה עשה זאת רק למחרת יום הכפורים?
לכאורה אפשר היה לומר, שההכרח של רש"י לפירושו – ש"ויקהל משה" היה "למחרת יום הכפורים", ולא ביום זה עצמו – נובע מכך שלפני מסירת הציווי על מלאכת המשכן הקדים משה ומסר לבני ישראל רק את האזהרה על שמירת שבת, כדי להבהיר שמלאכת המשכן "אינו דוחה את השבת"11, אך לא את "אזהרת יום הכפורים". ואם התרחש "ויקהל משה" ביום הכפורים עצמו, צריך היה משה להזהירם בראש ובראשונה באזהרת יום הכפורים, כדי למונעם מעשיית מלאכת המשכן12 מיד באותו יום.
אך לאמיתו של דבר אין ליישב זאת כך. כי הטעם לכל הלכות יום הכפורים, ובכללן "וכל מלאכה לא תעשו"13, הוא, כמפורש בפסוק14 "כי ביום הזה יכפר עליכם...". ולכן מובן, שכל ענין יום הכפורים התחיל רק כאשר הקדוש־ברוך־הוא אמר "סלחתי כדבריך", ומאז הוא נקבע "למחילה ולסליחה"15.
ולפיכך מובן, שביום ירידתו של משה מן ההר, שרק אז התחדש שיום זה "בחדש השביעי בעשור לחודש"13 יהיה יום סליחה – לא ייתכן שיחולו בו דיני יום כפור, אף בחלק היום שלאחר "סלחתי"16, כאשר חלקו הקודם של היום, לפני אמירת "סלחתי", לא היה יום כפור17.
הערות
- 11. פרשתנו לה, ב ובפרש"י.
- 12. שהרי מפשטות הכתובים משמע שכל המסופר בפרשה (עד "ויאמר משה גו' ראו קרא ה' בשם וגו'") הי' באותו היום – והרי [גם אם נאמר בדוחק גדול* שעפ"י דרך הפשט, "הוצאה" אינה נחשבת למלאכה האסורה בשבת (עפמ"ש בתוד"ה פשט – שבת ב, א) הרי] פשוט שטווי' – ובפרט טוויית העזים ש"היתה אומנות יתירה" (רש"י פרשתנו לה, כה־כו ובפרש"י שם, כו) היא מלאכה גם עפ"י דרך הפשט.
- 13. אחרי טז, כט.
- 14. שם, ל.
- 15. רש"י עקב ט, יח.
- 16. ממ"ש רש"י (יתרו יח, יג) לאחרי שמפרש "מוצאי יוה"כ הי' כו'" – "ומהו ממחרת למחרת רדתו מן ההר", אפשר להוכיח לכאורה שס"ל לרש"י שגם ביו"כ ההוא התענו וכו', ולכן מקשה "ומהו ממחרת" – שמכיון שהסעודה לא היתה ביו"כ, הרי א"א לפרש שהוא ממחרת, ד"לאכל לחם" דלכאורה עלי' קאי "ויהי ממחרת" (וראה לקמן בפנים) אבל – אינו. שהרי למ"ד יתרו לאחרי מ"ת בא, מוכרח שכל הפרשה שלפני "ויהי ממחרת" היתה ביוה"כ [דא"א לומר שהי' קודם יוה"כ, כי משניתנה תורה עד יו"כ הי' משה בהר. וגם אא"ל שהי' לאחרי יו"כ, כי פשוט שכל המסופר עד לאחרי הפסוק "ויקח יתרו גו'" הי' קודם "ויהי ממחרת גו' וירא חותן משה גו'"]. ומה שהוזקק רש"י לפרש "למחרת רדתו מן ההר" ולא למחרת הסעודה – ראה בהערה 19.
- 17. ואפילו אם נאמר, שעפ"י דרך הפשט כל רגע ורגע דיו"כ היא נקודה בפני עצמה*, וקטן שהביא ב' שערות ביו"כ מחוייב להתענות מה"ת – הרי פשוט שזהו דוקא לאחרי שישנו כבר המציאות דיוה"כ. אבל אינו שייך (עפ"י דרך הפשט עכ"פ**) שכל הענין דיו"כ יתחדש באמצע היום.
- . כי זהו היפך פשטות הכתוב "אל יעשו עוד מלאכה גו' ויכלא העם מהביא" (פרשתנו לו, ו).
- . וגם על פי דרך ההלכה, שהלילה והיום הם ב' נקודות (כמו שהאריך בזה הרגוצובי – הובא במפענח צפונות ע' צו) – הרי אמירת "סלחתי" היתה כבר לאחרי שהותחל היום.
שבת ב׳ א - הטקסט מספריא
מַתְנִי׳ יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.
כֵּיצַד?
הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ, וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים: פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא — הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס — בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: שְׁבוּעוֹת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
MISHNA: The acts of carrying out from a public domain into a private domain or vice versa, which are prohibited on Shabbat, are primarily two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person inside a private domain, and two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person outside, in a public domain.
The mishna elaborates: How do these eight cases take place? In order to answer that question, the mishna cites cases involving a poor person and a homeowner.
The poor person stands outside, in the public domain, and the homeowner stands inside, in the private domain. The poor person lifted an object in the public domain, extended his hand into the private domain, and placed the object into the hand of the homeowner. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. Or, the poor person reached his hand into the private domain, took an item from the hand of the homeowner, and carried it out into the public domain. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. In both of these cases, because the poor person performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the homeowner is exempt.
The mishna cites two additional cases. In these, the prohibited labor is performed by the homeowner, who is in the private domain: The homeowner lifted an item in the private domain, extended his hand into the public domain, and placed the object into the hand of the poor person. In that case, the homeowner performed the labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. Or, the homeowner reached his hand into the public domain, took an object from the hand of the poor person, and carried it into the private domain. In that case, the homeowner performed the labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. In both of those cases, because the homeowner performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the poor person is exempt.
There are four additional cases where neither the homeowner nor the poor person performed the labor in its entirety, and therefore neither is liable: The poor person extended his hand into the private domain and either the homeowner took an object from his hand and placed it in the private domain or the homeowner placed an object into the hand of the poor person, and the poor person carried the object out into the public domain. In those cases and the two that follow, the act of transferring the object from one domain to another was performed jointly by two people, the poor person and the homeowner. Because each performed only part of the prohibited labor, both of them are exempt.
So too, in a case where the homeowner extended his hand into the public domain and, either the poor person took an object from the homeowner’s hand and placed it in the public domain or the poor person placed an object into the homeowner’s hand and the homeowner carried the object into the private domain. Because each performed only part of the prohibited labor, both of them are exempt.
GEMARA: We learned in our mishna: The acts of carrying out on Shabbat are two that comprise four. Similarly, we learned in the mishna there, in tractate Shevuot: Oaths on a statement, which, when violated, render one liable to bring a sin-offering are two that comprise four. The first two cases, which are mentioned explicitly in the Torah, are: One who swore that he would perform a specific action in the future and one who swore to refrain from performing said action. Based on an amplification in the language of the Torah, two more cases are added: One who swore that he performed a specific action in the past and one who swore that he did not perform said action.
הטקסט של רש"י על שמות לה כה אינו זמין בספריא.
רש"י על שמות י״ח:י״ג - הטקסט מספריא
ויהי ממחרת. מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסִפְרֵי וּמַהוּ מִמָּחֳרָת? לְמָחֳרַת רִדְתּוֹ מִן הָהָר; וְעַל כָּרְחֲךָ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלָּא מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה אִ"אֶ לוֹמַר "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי וְגוֹ'", וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַד יֹהַ"כִּ לֹא יָשַׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז יָרַד וְשָׁבַר אֶת הַלֻּחוֹת וּלְמָחָר עָלָה בְּהַשְׁכָּמָה וְשָׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְיָרַד בְּיֹהַ"כּ; וְאֵין פָּרָשָׁה זוֹ כְתוּבָה כַּסֵּדֶר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יִתְרוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, שִׁלּוּחוֹ אֶל אַרְצוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּאן וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וּמָצִינוּ בְמַסַּע הַדְּגָלִים שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם וְגוֹ'"(במדבר י כט), אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ" (שם לא), וְאִם זוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, מִשֶּׁשִּׁלְּחוֹ וְהָלַךְ הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁחָזַר? וְאִם תֹּאמַר, שָׁם לֹא נֶאֱמַר יִתְרוֹ אֶלָּא חוֹבָב, וּבְנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה, הוּא חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ, שֶׁהֲרֵי כָתוּב "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'):
וישב משה וגו' ויעמד העם. יוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ וְכֻלָּן עוֹמְדִים, וְהֻקְשָׁה הַדָּבָר לְיִתְרוֹ שֶׁהָיָה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק יד) מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכֻלָּם נִצָּבִים:
מן הבקר עד ערב. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּבָּ"ה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיְהִי עֶרֶב וְגוֹ' (שבת י'):
ויהי ממחרת AND IT CAME TO PASS ON THE MORROW — This was really the day after the Day of Atonement: so have we learnt in Siphré (Mekhilta). Since the Day of Atonement is not mentioned anywhere in this section that deals with the Giving of the Law what is the force of ממחרת? i. e. in relation to what particular day in the history of the Law-giving is the term ממחרת, “on the morrow”, used? It means the morrow after he (Moses) descended from the Mount Sinai, and you must admit that it is impossible to say that this was any other day but the morrow after the Day of Atonement because, before the giving of the Torah, one could not say, (v. 16) “and I do make them know the statutes [of God and His laws]” (which are part of the Torah), and from the day when the Torah was given until the Day of Atonement Moses did not sit down to judge the people, since immediately after the Torah was given he ascended the mountain and descended only on the seventeenth of Tammuz when he broke the tablets in pieces. On the next day he again ascended the mountain early in the morning and stayed there eighty days, descending on the Day of Atonement (cf. Tanchuma כי תשא, Rashi on 33:11, Deuteronomy 9:18 and 10:1). Consequently this section is not written (placed) in its chronological order, for this paragraph commencing with ויהי ממחרת and ending with “Moses let his father-in-law go and he (Jethro) went his way into his own land” was not said before the second year after the Exodus. For even according to the view of one who says that Jethro came to Moses before the giving of the Torah (Avodah Zarah 24a) his dismissal into his own land did not take place until the second year, for it is stated here (v. 27) “Moses let his father-in-law go”, and we find in the account of Israel’s journey through the wilderness beneath their banners (which according to Numbers 10:11 began in the second year) that Moses said to him, (Numbers 10:29, 31) “We are journeying etc…. Forsake us not, I pray thee”. Now if this incident happened before the giving of the Torah (including Jethro’s departure) where do we find it related that he returned after he had let him go and he had taken departure? And if you object that there (in the section in Numbers which Rashi has quoted as evidence that Jethro’s departure took place in the second year) it does not mention Jethro at all but Hobab, and that the latter was not Jethro but the son of Jethro, then I reply that Hobab is identical with Jethro and not his son, because it is written, (Judges 4:11) “of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses”.
וישב משה וגו׳ ויעמד העם MOSES SAT … AND THE PEOPLE STOOD He was sitting like a king and they all stood, and the thing was distasteful to Jethro in that he made light of the respect due to Israel. He therefore reproved him for this, as it is said (v. 14) “Why sittest thou only” — and they all stand! (Mekhilta)
מן הבקר עד הערב FROM MORNING UNTO EVENING — Is it really possible to say so — that Moses sat the whole day long? But the explanation is that any judge who gives a rightful decision as truth demands it, even though he spends but one hour on it, Scripture accounts it to him as though he had occupied himself with the Torah the whole day long, and as though he became co-partner with the Holy One, blessed be He, in the work of the Creation of which it is stated, “It was evening and it was morning” (cf. Mekhilta; Shabbat 10a).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך יד ואתחנן שיחה א מאותו ספר שבת ב, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ב שבת ב, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות עירובין שצו דין ארבע אמות שיש לכל אדם בשבת א שבת ב, א
- שיעורי הלכה למעשה מלאכות שבת שבת ב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שמה דין ארבע רשויות לשבת שבת ב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שמו דיני עירובין מן התורה שבת ב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שמז על איזה הוצאה חייב מן התורה שבת ב, א