15
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
שלימה בשבת"", מסוג הדברים, ,שאסרו חכמים כו' גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה*; משא"כ טעם איסור קשירת קשר שאינו של קיימא הוא לפי ש,מד"ס נקרא זה ג"כ של קיימא הואיל ועומד להתקיים איזה זמן", היינו שהוא מסוג המלאכות ;שאסרו*: חכמים כו' מפני שהן דומים למלאכות" **.
ומכיון שאיסורה של מלאכת הקשירה (שאינה ש"ק) אינו משום גזירה שמא יבוא עי"ז לאיסור דאורייתא, אלא רק מפני שדומה היא למלאכה דאורייתא, הרי בזה יש מקום לחלק ולומר דשאני במקום שיש איזה צורך (מצוה וכיו"ב) ; משא"כ במלאכת העקירה או ההנחה (לבדה), שאיסורה מטעם שמא יבוא ע"י לאיסור מה"ת, הרי מסתבר שלזה יש לחוש ולאסור גם כשהמלאכה היא לצורך מצוה.
ואתחנן א
אבל הא גופא דורש ביאור: למה באמת לא גזרו מעיקרא דדינא גם במלאכת הקשירה שאינה של קיימא -- מכיון שהיא חצי מלאכה -- שהרי מקום לחשוש שמא יבוא לעשות קשר של קיימא שהיא מלאכה דאורייתא, ולכן תהא אסורה גם לצורך מצוה 1
והדברים ק"ו": אם גזרו בעקירה או הנחה לבדה, אעפ"י שא"א לבוא ממנה למלאכה שלימה כ"א ע"י פעולה נוספת (להניחה אחרי העקירה, או להקדים לההנחה -- עקירה "), הרל ב"ש שהו"ל לגזור בקשר שאינו ש"ק שבכדי לעבור בו על איסור מהית אין הוא חסר אלא ה,דעת שישאר כן לעולם".
ד והביאור בזה:
בהסברת הטעם*י שהתורה אסרה דוקא קשר של קיימא, י"ל: מלאכת הקשירה תוכנה -- חיבור ואיחוד של שני דברים (חוטים וכיו"ב) ואין הקשר ראוי להקרא בשם חיבור ואיחוד אמתי אלא באופן שנעשה ע"מ ,שישאר כן לעולם". והיינו שהדעת שיהי' קשר
6 ולכן אין לומר בזה מ"ש התוס' (שבת כג, ב ד"ה גזירה (בסופו). וראה תוס' חולין קד, א "ה ומנא. גדה לגו ב ד"ה ורמינהו) ,ושמא אין להשות גד רות של חכמים זו לזו אותם שאינם במלאכה א'*, כי כוונת התוס' שבמקום שאין קושיא עיז, אז אין להשחת גזירות ולהקשות למה פעם גזרו ופעם לא כו', אבל מובן שבמקום שישנה סתירה להגזירה (מצד הסברא וכו') צריכים לתרץ הסתירה ולבאר טעם החילוק. ועפ"ז יובן למה הרבה פעד מים מפרשים חילוקי הגזירות וכיו"ב.
ז) ראה לעיל הערה 22.
הערות
- 2. שו"ע אדה"ז סי' שמז ס"א מפר רשיי שבת ב, א ד"ה שניהם. אבל בפר רש*י אין תיבת ,מהם". ויי"ל שכווגת אדה"ז להדגיש שגזירה זו (והחששא) היא גם על מי שעושה ההנחה כלבד, והגזירה היא שלא יבוא הוא עצמו לעשות מלאכה שלימה בפעם ב', וראה שקו"ט במפרשים בפרש"י ותוס' שבת ג, א ד"ה פטורי דאתי. ואכ"מ:
- 3. רמב"ם הפב"א מהל' שבת.:
- 4. שהמלאכות מסוג זה אינם מחשש שמא יבוא לאיסור דאורייתא, דאל"ב למה מחלקם לב' סוגים, והרי סוג א' הוא -- וראה רמב"ם הפכיד מהל' שבת : ,שאינם דומין למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה* - וכדמוכח מזה שבכו"כ מלאכות האסו" רין מדהבנן כותב הרמב"ם (בפכ"א-כ"ג) .מפני שהוא כ . . (מלאבה דאוייתא פלונית)* וכיו"ב, ובכו"כ איסורים כותב (שם) ,גזירה שמא . + ", .גזירה משום .. , וכיו"ב. :
- 5. ומה שמצעו שבכמה אופני קשר גזרינן אטו קשר של קיימא -- ראה לקמן הערה 435
- 8. הסעם ע"ז הוא לפי שהקשרים שקשרו במשכן היו ,קשרי קיימא* (שו"ע אדה"ז ר"ס שי"ז) -- אבל ההסברה ג"ז גופא י*ל כבפניםי
שבת ב׳ א - הטקסט מספריא
מַתְנִי׳ יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.
כֵּיצַד?
הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ, וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים: פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא — הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס — בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס — שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: שְׁבוּעוֹת, שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע.
MISHNA: The acts of carrying out from a public domain into a private domain or vice versa, which are prohibited on Shabbat, are primarily two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person inside a private domain, and two basic actions that comprise four cases from the perspective of a person outside, in a public domain.
The mishna elaborates: How do these eight cases take place? In order to answer that question, the mishna cites cases involving a poor person and a homeowner.
The poor person stands outside, in the public domain, and the homeowner stands inside, in the private domain. The poor person lifted an object in the public domain, extended his hand into the private domain, and placed the object into the hand of the homeowner. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. Or, the poor person reached his hand into the private domain, took an item from the hand of the homeowner, and carried it out into the public domain. In that case, the poor person performed the prohibited labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. In both of these cases, because the poor person performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the homeowner is exempt.
The mishna cites two additional cases. In these, the prohibited labor is performed by the homeowner, who is in the private domain: The homeowner lifted an item in the private domain, extended his hand into the public domain, and placed the object into the hand of the poor person. In that case, the homeowner performed the labor of carrying out from the private domain into the public domain in its entirety. Or, the homeowner reached his hand into the public domain, took an object from the hand of the poor person, and carried it into the private domain. In that case, the homeowner performed the labor of carrying from the public domain into the private domain in its entirety. In both of those cases, because the homeowner performed the prohibited labor in its entirety, he is liable and the poor person is exempt.
There are four additional cases where neither the homeowner nor the poor person performed the labor in its entirety, and therefore neither is liable: The poor person extended his hand into the private domain and either the homeowner took an object from his hand and placed it in the private domain or the homeowner placed an object into the hand of the poor person, and the poor person carried the object out into the public domain. In those cases and the two that follow, the act of transferring the object from one domain to another was performed jointly by two people, the poor person and the homeowner. Because each performed only part of the prohibited labor, both of them are exempt.
So too, in a case where the homeowner extended his hand into the public domain and, either the poor person took an object from the homeowner’s hand and placed it in the public domain or the poor person placed an object into the homeowner’s hand and the homeowner carried the object into the private domain. Because each performed only part of the prohibited labor, both of them are exempt.
GEMARA: We learned in our mishna: The acts of carrying out on Shabbat are two that comprise four. Similarly, we learned in the mishna there, in tractate Shevuot: Oaths on a statement, which, when violated, render one liable to bring a sin-offering are two that comprise four. The first two cases, which are mentioned explicitly in the Torah, are: One who swore that he would perform a specific action in the future and one who swore to refrain from performing said action. Based on an amplification in the language of the Torah, two more cases are added: One who swore that he performed a specific action in the past and one who swore that he did not perform said action.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשט"ז חולין קד, א
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תשי"ט חולין קד, א
- שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קפד [ו] חולין קד, א
- לקוטי שיחות כרך ו ויקהל שיחה א מאותו ספר שבת ב, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ב שבת ב, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות עירובין שצו דין ארבע אמות שיש לכל אדם בשבת א שבת ב, א
- שיעורי הלכה למעשה מלאכות שבת שבת ב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שמה דין ארבע רשויות לשבת שבת ב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שמו דיני עירובין מן התורה שבת ב, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ז (סי' שמה-שסה) שמז על איזה הוצאה חייב מן התורה שבת ב, א