105

שיחה ב

מצורע

א. דין נדה ודין זבה

בפרשתנו יש שתי פרשיות אודות אשה הרואה דם: הראשונה – "ואשה כי תהיה זבה... שבעת ימים תהיה בנדתה..."¹, שכאשר האשה רואה דם פעם אחת, היא נטמאת לשבעה ימים, " ולאחר שחלפו שבעת הימים (אף כאשר היא "שופעת כל שבעה"², ומכך מובן, שימי הראיה נכללים במנין שבעת הימים) – עליה לטבול³ והיא נטהרת. והשניה – "ואשה כי יזוב... ימים רבים בלא עת נדתה... וספרה לה שבעת ימים... וביום השמיני תקח לה שתי תורים..."⁴ – שכאשר היא רואה דם " שלשה ימים ("ימים רבים")⁵, היא צריכה לספור לאחר מכן שבעה נקיים. כלומר, ימי הראיה אינם נכללים במנין שבעת הנקיים, ואם היא ראתה דם באמצע ימי ספירתה, אפילו ביום השביעי סמוך לשקיעת החמה, עליה להתחיל לספור את שבעת הנקיים

ב מחדש⁶. לאחר שבעת הנקיים עליה לטבול⁷ ולהביא קרבן.

על כך אומרים חז"ל⁸, ורש"י מביא זאת בפירושו על התורה⁹, שהדין של ספירת שבעה נקיים והבאת קרבן אצל

ואשה כי יזוב... ימים רבים", חל דוקא כאשר היא זבה "בלא עת נדתה". כלומר, במשך אחד עשר הימים שלאחר ימי הנדה, שימים אלו נקראים ימי זיבה, ואם היא רואה אז דם, היא נקראת זבה, וחלים עליה דינים אלו. אך בימי נדתה, אף כאשר רואה דם במשך שלשה ימים רצופים, ואפילו

שופעת כל שבעה"¹⁰, אין היא ממתינה שבעה נקיים ואינה צריכה להביא קרבן, אלא חל עליה דין נדה, כבפרשיה הראשונה. יותר מכך: דיני זבה חלים עליה (חובתה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן) רק אם שלשה ימי