שיחה ב

221שיחה ב

ויקהל

א. "זה הדבר אשר צוה ה' לאמר"

על הפסוק "ויאמר משה... זה הדבר אשר צוה ה' לאמר"¹, אומר רש"י: "זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם".

ומסבירים המפרשים², שהקושי של רש"י הוא: מפשוטם של הפסוקים מובן, שהמלים "זה הדבר אשר צוה ה'" קשורות ל"לאמר". כלומר, הקדוש־ברוך־הוא ציוה למשה לומר לישראל את הנאמר בהמשך "קחו מאתכם תרומה...". וקשה: הרי ציוויו של הקדוש־ברוך־הוא נאמר בלשון נסתר "ויקחו לי תרומה"³, ולא "קחו מאתכם תרומה", בלשון נוכח, וכיצד נאמר על כך "זה הדבר אשר צוה ה'" – שאלה הם בדיוק דברי ה'?

ב

לכן אומר רש"י "זה הדבר אשר צוה ה' לי לאמר לכם"⁴, ש"זה הדבר אשר צוה ה'", הוא "לי", והוא איננו מתייחס ל"לאמר", ואכן, הכוונה בכך היא לציווי "ויקחו לי תרומה...", בלשון נסתר. והמלה "לאמר" מהווה ענין חדש: "לאמר לכם", שאני צריך לומר לכם אותם דברים, אך בניסוח שונה – "קחו מאתכם תרומה...".

אך הסבר זה אינו כה ברור:

א) אף אם המלים "זה הדבר אשר צוה ה'" אכן קשורות ל"לאמר", גם אז אין הכרחי, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה זאת בניסוח "קחו מאתכם...", כי המשמעות הפשוטה של "זה הדבר..." איננה דוקא שזהו הניסוח⁵ של הקדוש־ברוך־הוא, אלא שזהו התוכן והענין שציוה הקדוש־ברוך־הוא.

ב) רש"י כתב את פירושו בסגנון פשוט, באופן שגם "בן חמש (למקרא)" יבין את כוונתו. וכיון שהביאור האמור אינו מובן בפשטות דברי רש"י, הרי 222לפי זה צריך היה רש"י להוסיף ולכתוב "לאמר לכם ציווי נדבת המשכן"⁶, כלומר, את הענין של נדבת המשכן, או ניסוח ברור אחר בדומה לו. ב. "ויקהל" בעיקר לצורך

הציווי על מלאכת

המשכן

ההסבר לכך הוא:

תחילת הענין, "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", היתה בפשטות כדי למסור לישראל את הציווי על מלאכת המשכן. אך לפני כן הקדים ה', כמאמר המוסגר, את האזהרה על שבת, כדי להדגיש שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת.

לפי זה מובן, שבהמשך, "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם", לא התכוון משה רק ל"אזהרת שבת", אלא גם לציווי על מלאכת המשכן. ואדרבה: לכאורה, הכוונה היא בעיקר למלאכת המשכן⁷, כי זו היתה המטרה של "ויקהל".

אך לפי זה קשה: לשם מה אמר משה שוב "זה הדבר אשר צוה ה'", כאשר כבר אמר להם לפני כן "אלה הדברים אשר צוה ה'"?

אף אם נסביר בדוחק שב"אלה הדברים" הכוונה היא רק ל"אזהרת שבת"⁸, אין מובן: כיון שגם לפני כן כבר אמר משה לישראל את "הדברים אשר צוה ה'", אין מתאים לומר לגבי מלאכת המשכן "זה הדבר אשר צוה ה'", שמכך נראה, שרק "זה" – מלאכת המשכן – הוא "הדבר אשר צוה ה'", והרי גם דבריו הקודמים הם "הדברים אשר צוה ה'"?

כן אין מובן: מדוע מופיעה המלה "לאמר" דוקא בפסוקנו, ולא ב"אלה הדברים אשר צוה ה'" – והרי גם את "אזהרת שבת" אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה למסור לישראל?

ג. משה אינו נכלל בציווי על מלאכת המשכן

על כך מפרש רש"י, שמשה הפריד ואמר "זה הדבר", רק על מלאכת המשכן, בשונה מ"אלה הדברים...", הכוללים אף את אזהרת שבת, משום שב"זה הדבר", היה הציווי "לאמר", שפירושו "לי לאמר לכם": הציווי על שבת נאמר גם לגבי משה עצמו, ואילו הציווי על מלאכת המשכן נמסר רק "לי לאמר לכם", שמשה יאמר לבני ישראל, שהם יקימו את המשכן. אך הוא עצמו לא נצטווה על כך.

בכך מובנים דברי רש"י בהמשך⁹ "שלא עשה משה שום מלאכה במשכן". ולכאורה, תמוה: כיצד ייתכן שמשה לא 223יקיים את ציווי הקדוש־ברוך־הוא "קחו מאתכם תרומה וגו'"¹⁰? ולפי האמור לעיל מובן הדבר. כיון שהציווי היה "לאמר לכם" שישראל יבנו את המשכן, אסור היה למשה לעשות זאת.

ד. מהותו של משה – תורה, שמעל למשכן

אך עצם קביעה זו טעונה ביאור: אכן, מדוע נאמר הציווי על מלאכת המשכן למשה רק "לאמר לכם", בשונה מכל שאר המצוות, שעליהן נצטווה גם משה עצמו?

כן יש להבין: מדוע לא נגרמה למשה חלישות הדעת¹¹ מכך ש"לא עשה שום מלאכה בהקמת המשכן", בשונה ממה שאנו מוצאים¹² לגבי אהרן, ש"חלשה דעתו" על כך שלא השתתף בחנוכת הנשיאים?

ההסבר לכך, בפנימיות הענינים, הוא¹³:

מהותו של משה היא תורה¹⁴. ולפיכך אסור היה לו לעסוק במלאכת המשכן¹⁵, ובקל וחומר ממה שקובעת ההלכה¹⁶, ש"אין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין בית המקדש".

וכיון שאסור היה למשה לעסוק במלאכת המשכן מפני היותו נעלה מהמשכן, לא ייתכן שתיגרם לו עקב כך חלישות הדעת.

ה. מי ש"תורתו אומנותו" חייב לעסוק בהפצת התורה

בכל זאת, למרות שאת מלאכת המשכן לא היה משה צריך לעשות, הוא נצטווה "לאמר לכם" – למסור לישראל את פרשיות התורה העוסקות במלאכת 224המשכן¹⁷. ויותר מכך: כל המטרה של אמירת פרשיות אלו למשה, "אשר צוה ה' לי", היא למען "לאמר לכם". ואילולא כן, לא היו פרשיות אלו נאמרות גם למשה.

ההוראה הנלמדת מכך היא:

ישנם יהודים שיכולים וצריכים להיות מצד מצבם באופן של "תורתו אומנותו",

ועליהם לדעת, שלמרות שמטרתם העיקרית היא תורה, ומשום כך אין הם צריכים¹⁸ לעסוק¹⁹ בעבודת הבירורים, להפוך את הדברים הגשמיים (זהב, כסף ונחושת וכדומה) למקדש לקדוש־ברוך־הוא²⁰, כי התורה נעלית מכך, ולפיכך הם עלולים לחשוב, שהם פטורים מהפצת התורה,

על כך נלמדת ההוראה, שגם הם חייבים ב"לאמר לכם", במסירת פרשיות התורה לישראל. ואדרבה: דוקא על ידי עיסוק ב"לאמר לכם", התמסרות ללמוד תורה עם יהודים אחרים, תהיה להם סייעתא דשמיא גם בלימודם העצמי, תהיה להם תוספת כמותית של חלקי תורה נוספים, ותוספת איכותית גם בחלקי התורה שכבר קבלו, והם יוכלו לכוון את הענינים לאמיתותם, עד אשר יבינו וישיגו את הענינים, גם כפי שהם במקורם²¹

– כפי שהיה אצל משה, שלצורך "לאמר לכם", לא זו בלבד שזכה ל"צוה ה' לי", אלא אף ל"אשר הראית בהר"²², שהראו לו את הדברים כפי שהם במקורם למעלה.