שיחה א

225שיחה א

פקודי

א. מי הקטיר את הקטורת

והעלה את הקרבנות?

יחד עם הציווי של הקדוש־ברוך־הוא למשה, בפרשתנו, לבנות את המשכן ולהציב בו את הכלים¹, ציוה עליו הקדוש־ברוך־הוא לבצע עם זאת עבודות מסויימות: בהמשך ל"והבאת את השלחן" הוא אמר לו "וערכת את ערכו", ובציווי "והבאת את המנורה" נאמר "והעלית את נרותיה"². לעומת זאת, לגבי המזבחות – מזבח הזהב ומזבח העולה – הצטווה משה רק להציבם במקומם³, ואין מוזכר שעליו לבצע עליהם עבודות כל שהן.

אך בהמשך הפרשה, כאשר מסופר על קיום הציווי על ידי משה, אין מוזכרות רק שתי העבודות הנ"ל – "ויערוך עליו ערך לחם..." ו"ויעל הנרות"⁴ – אלא גם "ויקטר עליו קטרת סמים" לאחר "וישם את מזבח הזהב..."⁵, וכן "ויעל עליו את העולה ואת המנחה" לאחר "ואת מזבח העולה שם..."⁶.

כיון שבציווי של הקדוש־ברוך־הוא אין מוזכרות שתי עבודות אלו (קטורת והקרבת העולה והמנחה), קיימות בין מפרשי התורה שתי דעות, למי הכוונה ב"ויקטר" ו"ויעל":

יש המפרשים⁷, שגם את זאת עשה משה רבינו, כפי שנראה בפשטות מהמשך הפסוקים. אמנם, על עבודות אלו לא ציוה אותו הקדוש־ברוך־הוא במפורש, אך משה למד זאת מהציווי על עריכת הלחם ועל העלאת הנרות.

ויש המפרשים⁸, שבשתי עבודות אלו מתכוונת התורה לאהרן, שהרי משה לא הצטווה עליהן. לפי שיטה זו, משמעות הפסוקים היא⁵: לאחר שמשה קיים את ציווי ה' על ידי "וישם את מזבח הזהב...", נעשתה העבודה של "ויקטר עליו קטרת סמים" על ידי מי שזוהי עבודתו – אהרן. וכך גם לגבי "ואת מזבח העולה שם... ויעל עליו את העולה ואת המנחה"⁶. לאחר שמשה הקים את מזבח העולה, העלה עליו מישהו אחר את "העולה" ואת "המנחה".

מהי שיטת רש"י בענין זה? – על "ויקטר עליו קטרת" אין רש"י מפרש 225מי ביצע עבודה זו⁹. הוא רק מציין את הזמן, מתי הקטירו: "שחרית וערבית...". לעומת זאת, על "ויעל עליו..." אומר רש"י: "אף ביום השמיני למילואים שהוא יום הקמת המשכן, שימש משה והקריב קרבנות ציבור, חוץ מאותן שנצטווה אהרן בו ביום, שנאמר¹⁰ קרב אל המזבח...". כלומר, ב"ויעל" הכוונה היא למשה רבינו¹¹.

ולפי זה אין מובן: מדוע אין רש"י מזכיר לגבי "ויקטר עליו קטרת" מי הקטיר את הקטורת, ואילו לגבי "ויעל עליו" הוא מפרש "שימש משה..."?

ב. משה הקריב את כל קרבנות הציבור

השאלה אף קשה יותר: בפירושו בהמשך על "ויעל עליו" – כאשר מוזכרות רק עולה ומנחה – אומר רש"י "שימש משה והקריב קרבנות ציבור", ומלשונו "קרבנות ציבור" באופן סתמי¹², ניכרת כוונת רש"י להשמיענו שמשה לא הקריב אז רק "את העולה ואת המנחה" המוזכרות בפסוק, אלא את כל קרבנות הציבור¹³, כולל, כמובן, עבודת¹⁴ הקטורת¹⁵. ואם כך, קשה יותר: מדוע אין רש"י מפרש זאת לפני כן על המלים "ויקטר עליו קטרת"?

מכך מובן, שמן הפסוק "ויקטר עליו קטרת" עצמו אין רש"י מוצא הוכחה ברורה לשאלה: מי הקטיר את הקטורת.

226רק אח"כ, מהפסוק שבהמשך "ויעל עליו את העולה ואת המנחה", ששם ברור לרש"י שהכוונה היא למשה, הוא לומד מכך גם לגבי כל קרבנות הציבור, כולל הקטורת, שגם אותם הקריב משה. כי אין סברא להבדיל בין העולה והמנחה לבין קרבנות ציבור אחרים, "חוץ מאותן שנצטווה אהרן...", כפי שממשיך ואומר רש"י.

יש להבין: כיצד מוכח יותר מהפסוק "ויעל", לפי רש"י, שהכוונה היא למשה, יותר מהפסוק "ויקטר"?

ג. הקטורת – פעמיים

בנוסף לכך, שאין מובן ההבדל בין "ויקטר" לבין "ויעל", אין מובן כל פירוש בפני עצמו – הן פירוש רש"י על "ויקטר עליו קטרת", והן פירושו על "ויעל עליו...":

על "ויקטר עליו קטרת" אומר רש"י: "שחרית וערבית, כמו שנאמר¹⁶ בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וגו'".

במבט ראשון נראה¹⁷, שבפירוש זה מתכוון רש"י להסביר: כיון שכל הפעולות הקודמות המוזכרות בפרשה (מ"ויקם..." וכך בכל פסוק עד "וישם...") התבצעו פעם אחת בלבד באותו יום¹⁸ – לכן, כדי שלא יובן כך גם לגבי "ויקטר", מבהיר רש"י, שאת הקטורת הקטירו באותו יום פעמיים: שחרית וערבית.

אך, לאמיתו של דבר, קשה להסביר כך:

א) גם את נרות המנורה בודאי הדליקו פעם נוספת באותו יום, כי צריך להדליק את הנרות גם בין הערבים¹⁹, והפעולה של "ויעל הנרות" שבפסוקנו נעשתה בבוקר²⁰. ואם כך, צריך היה רש"י להבהיר זאת גם לגבי "ויעל הנרות" שלפני "ויקטר עליו קטרת"?

227ב) דוקא לפי הפירוש, שב"ויקטר" הכוונה היא למשה, הכרחי להבהיר ש"ויקטר עליו קטרת" היה פעמיים: כיון שאת שאר הפעולות של אותו יום ביצע משה פעם אחת בלבד, אפשרי להשוות ולומר שגם עבודת הקטורת נעשתה רק פעם אחת, ולכן נחוצה הבהרת רש"י. אך אם ב"ויקטר עליו קטרת" אין הכוונה למשה, אלא לאהרן – שמאז ש"וישם (משה) את מזבח הזהב..." התחיל אהרן להקטיר עליו קטורת – הרי אדרבה, אז מובן בפשטות, שבדיוק כפי שאהרן עשה זאת תמיד פעמיים ביום, כנאמר בפרשת תצוה²¹, כך הוא עשה גם באותו יום, שהרי אין סיבה להבדיל ביניהם? ואז אין הכרח בחידוש "שחרית וערבית".

כלומר, לפי האמור לעיל, בסעיף ב', שבפסוק "ויקטר עליו קטרת" עדיין לא ברור לרש"י שמשה הקטיר זאת – אין בינתיים מקום לומר שלא היה זה "שחרית וערבית". ואם ידוע למפרע, לפי הפסוק "ויעל עליו..." שב"ויקטר" הכוונה היא למשה, כי הוא ביצע את כל עבודות הציבור – שוב אין הכרחי לחדש שהוא הקטיר קטורת גם בערבית, כי גם ההקטרה בין הערביים היא אחת מעבודות הציבור. ומכל מקום קשה: לשם מה צריך רש"י לפרש "שחרית וערבית"?

ג) גם לגבי ההוכחה שמביא רש"י לפירושו "שחרית וערבית" – "כמו שכתוב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות וגו'" – קשה להבין:

לפי הפירוש שלעיל יוצא, שכל החידוש אינו בהקטרה של "שחרית", אלא בהקטרה של "ערבית", אך בהוכחה המובאת מפסוק זה יוצא, להיפך: את המלים "בבקר בבקר" מצטט רש"י במפורש, ואילו למלים "בין הערבים", שמהן עיקר ההוכחה לחידוש זה, הוא רק רומז²² על ידי "וגו'"²³?

וכן אין מובן: מדוע מצטט כאן רש"י גם את המלים "בהטיבו את הנרות", שאינן קשורות לכך, לכאורה, כלל?

ד. השאלות על "ויעל עליו"

גם בפירוש רש"י בהמשך, על המלים "ויעל עליו וגו'", מתעוררים קשיים:

א) אילו היתה כוונת רש"י להבהיר שב"ויעל עליו" מתכוונת התורה למשה, הוא צריך היה לומר זאת בשתי מלים: "משה הקריב". לשם מה הוא 228מאריך ואומר "אף ביום השמיני... שימש משה": מדוע חשוב לדעת בפסוק זה, שיום הקמת המשכן היה "שמיני למילואים..."?

ב) רש"י מצטט ב"דיבור המתחיל" לפירוש זה רק את המלים "ויעל עליו", ולמלים האחרות – "את העולה ואת המנחה" – הוא רומז רק במלה "וגו'".

הסיבה לכך מובנת בפשטות: פירושו של רש"י "אף ביום השמיני... שימש משה והקריב קרבנות ציבור..." אינו רק בקשר למלים "את העולה ואת המנחה", אלא בקשר לענין של "ויעל עליו" בכללותו. ולכן אין רש"י משתמש בהמשך פירושו במלים של הפסוק "עולה" ו"מנחה", אלא מדגיש "קרבנות ציבור" בכללות, כדלעיל בסעיף ב'.

אך לפי זה מתעוררת השאלה מצד שני: כיון שפירושו מתייחס למשמעות של "ויעל עליו" בכללות, כולל שאר קרבנות הציבור, הוא צריך היה, לכאורה, להשמיט לחלוטין את הפרטים הללו – "את העולה ואת המנחה" – ואף לא לרמוז להן על ידי "וגומר"?

ה. הקטורת ביום הקמת המשכן אינה שונה

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

בענין לחם הפנים שבפרשת אמור²⁴, אשר רש"י כבר הזכיר לפני כן²⁵, נאמר, שזמן עריכת הלחם הוא ביום השבת. ואפשר לשאול: זמן הקמת המשכן לא היה ביום השבת²⁶, וכיצד ייתכן שביום הקמת המשכן, שאינו בשבת, יתבצע "ויערוך עליו ערך לחם"?

אותה שאלה מתעוררת לגבי "ויעל הנרות": זמן הדלקת הנרות היה בערב, ולא בבוקר²⁷. וכיצד ייתכן שפעולת "ויעל הנרות" שבפרשתנו נעשתה בבוקר?

הכרחי לומר, שעריכת הלחם והעלאת הנרות ביום המיוחד של הקמת המשכן היו באופן מיוחד²⁸, בשונה 229מהעלאת הנרות²⁹ ומלחם הפנים³⁰ התמידי.

לכן, כאשר מגיעים לפסוק "ויקטר עליו קטרת" ניתן היה לחשוב בטעות שגם העבודה של "ויקטר" היתה מיוחדת, כמו "ויערוך" ו"ויעל" שבפרשתנו, וניתן היה להסיק שפעולה זו של "ויקטר" היתה שונה מסדר הקטורת בכלל, ואולי התבצעה רק פעם אחת. לכן מבהיר רש"י: "שחרית וערבית, כמו שכתוב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות...", שהיה זה בדיוק באותו אופן שבו הקטירו תמיד "שחרית וערבית", כנאמר בפסוק "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות...".

לפי זה מובן מדוע אין רש"י מצטט בפירושו³¹ את המלים "בין הערבים", כי לאחר הבהרתו ש"ויקטר" זה אינו שונה במאומה מעבודת הקטורת בכללותה, כבר אין צורך בהוכחות לכך שהקטירו באותו יום גם בערב³². רש"י אינו מצטט פסוק זה כהוכחה, אלא כהשוואה וכהבהרה, שפעולת "ויקטר" כאן זהה להקטרה שבפסוק "בבקר בבקר..."³³.

ו. ההקטרה קשורה להטבת הנרות

אך עדיין אין מובן:

א) מדוע מצטט רש"י גם את המלים "בהטיבו את הנרות", כאשר לצורך פירושו די במלים "בבקר בבקר..."?

יותר מכך: ב) המלים "בהטיבו את הנרות" אף מעוררות סתירה לפירושו – ש"ויקטר עליו קטרת" ביום הקמת המשכן היה כהקטרת הקטורת בכל יום לאחר מכן – כי משמעות המלים "בהטיבו את הנרות" היא, שההקטרה "בבקר בבקר" קשורה לעבודה הקודמת, של הטבת הנרות (ניקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה"³⁴). וכיון, שלכאורה, לא נעשתה הטבת הנרות ביום הקמת 230המשכן, שהרי הלילה הקודם היה לפני הקמת המשכן, וכנראה לא הדליקו את המנורה, הרי מכך יוצא, שפעולת "ויקטר" ביום הקמת המשכן לא היתה כהקטרה של "בבקר...", אלא מיוחדת.

ההסבר לכך הוא: רש"י מניח בפשטות, שגם בשבעת ימי המילואים, לפני יום הקמת המשכן, ביצעו את כל העבודות³⁵, כולל הדלקת הנרות. ולפי זה יוצא, שב"בקר" של יום הקמת המשכן בראש חודש ניסן, נעשתה גם הטבת הנרות, ולכן אפשר להסיק שהקטרת הקטורת לא היתה שונה מהמפורט בפסוק "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות...".

בכך יובן, שלא זו בלבד שהמלים "בהטיבו את הנרות" אינן מהוות סתירה לפירוש רש"י, אלא שהוא צריך לצטטן: בין הפעולות של חנוכת המשכן שמונה התורה בקשר לימי המילואים, אין מוזכרת במפורש הדלקת המנורה. וניתן היה לחשוב, שמפני שחסרה ההדלקה, וכן ההטבה, היתה גם פעולת "ויקטר עליו קטרת" מיוחדת (כמו "ויערך עליו ערך לחם" ו"ויעל הנרות") – לכן רומז רש"י בדיוקו "כמו שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות", שהקטרה זו היתה קשורה להטבת הנרות כתמיד – "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות"³⁶.

ז. ההוכחה להקטרה על ידי משה – מן הפסוק

"ויעל..."

כיון שעריכת הלחם והעלאת הנרות, שנעשו על ידי משה ביום הקמת המשכן, היו הוראת שעה, מובן, שאין להסיק מהן לגבי העבודות הרגילות – שגם אותן עשה משה אז³⁷. אדרבה: בפשטות יש להניח, שאת העבודות הרגילות עשה משה רק בשבעת ימי המילואים, אך עם הקמת המשכן באופן קבוע, כולל ביום הראשון – השמיני למילואים, ביצע את העבודות הללו מי שביצע אותן בקביעות – אהרן³⁸.

231לכן, אין רש"י מפרש על הפסוק "ויקטר", שמשה עשה זאת, כי מפסוק זה עצמו אין שום הוכחה לכך, ולפי ההגיון הפשוט יוצא, להיפך, שאהרן הקטיר את הקטרת.

רק כשמגיעים לפסוק "ויעל עליו את העולה ואת המנחה" – אשר לגבי העולה והמנחה כבר מוכח שמשה הקריבן (כדלהלן בסעיף ח') – רומז רש"י, באומרו "והקריב (משה) קרבנות ציבור" באופן סתמי – את כל קרבנות הציבור – שיחד עם עבודות הציבור של העולה ושל המנחה ביצע משה גם את פעולת "ויקטר". כי אין לחלק בקרבנות הציבור עצמם בין העולה והמנחה (שהוקרבו על ידי מקריב אחד) לבין קרבנות הציבור (והעבודות) האחרות (שנעשו על ידי אחר).

ח. ההקרבה ביום השמיני דומה להקרבה בימי המילואים

ההכרח להסביר שבפסוק "ויעל עליו..." הכוונה היא למשה (ולא לאהרן, כפי שנראה במבט ראשון), מובן מדיוק הלשון בפירוש רש"י על פסוק זה, מכך שלאחר הציטוט מן הפסוק "ויעל עליו" הוא מוסיף "וגו'", ומכך שהוא מתחיל את פירושו במלים "אף ביום השמיני...":

על ידי ההוספה "וגו'", למרות שפירושו הוא על הענין של "ויעל עליו" בכללותו (כל קרבנות הציבור, אשר לכן אין הוא מצטט בפירושו "את העולה ואת המנחה") – מתכוון רש"י להבהיר, שההוכחה לפירושו היא במלים שבהמשך הפסוק "את העולה ואת המנחה" הנרמזות ב"וגו'". ומהי הוכחה זו? דבר זה מובן מהאופן שבו מתחיל רש"י את פירושו "אף ביום השמיני..." (ואינו אומר בקצרה "שימש משה" וכדומה):

מהמלים "את העולה ואת המנחה" (בה"א הידיעה) ברור, שהעולה והמנחה שהוקרבו ביום הקמת המשכן הן מאותו הסוג הידוע של עולה ומנחה, אשר הוקרב בשבעת ימי המילואים. אם נאמר שביום הקמת המשכן אהרן הקריב את העולה ואת המנחה, הרי אין הקרבה זו, שאהרן הקריב, ובאופן תמידי, שווה להקרבת העולה והמנחה על ידי משה לשם מילואים

– לכן סובר רש"י, שהכרחי לומר, ש"אף ביום השמיני... שימש משה", שאז יש שוויון בין העולה והמנחה של היום השמיני לבין ההקרבה בימי המילואים: את כולן הקריב משה רבינו.

וכיון שכבר ידוע שמשה הקריב את העולה ואת המנחה, יש לומר, שגם את שאר קרבנות הציבור של אותו יום הקריב משה.

ט. עולה ומנחה – השפעה תמידית

מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

מהי אכן הסיבה לכך שהתורה רומזת 232לענין של "אף ביום השמיני למילואים שימש משה והקריב קרבנות ציבור..." דוקא בעולה ובמנחה, למרות שכך היה גם בעבודות האחרות?

כדי להבין זאת, יש להקדים ולהסביר הסבר נוסף³⁹ על שנאמר כאן "העולה" ו"המנחה" בה"א הידיעה, שהעולה והמנחה ידועות בכך שהן "עולת תמיד" ו"מנחת תמיד": הן ידועות בגלל תמידיותן.

במה נחשבות העולה והמנחה תמידיות יותר מכל שאר העבודות שנעשו בכל יום ויום – כבר הוסבר פעם בהרחבה⁴⁰, שמעצם העובדה שמכל העבודות היום־יומיות מכונה רק קרבן התמיד בשם "תמיד" סתם, מוכח, שהכינוי "תמיד" אינו ניתן רק על ההקרבה בכל יום, אלא בעיקר כדי להדגיש שזוהי פעולה נמשכת, נצחית – השפעת קרבנות התמיד נמשכת בכל היממה.

בכך מוסבר גם מדוע לגבי הקטורת, בפרשתנו, משנה התורה ואומרת "ויקטר עליו קטרת" ללא ה"א הידיעה, למרות שגם הקטורת הוקטרה בכל יום, ובפסוק שבהמשך נאמר "ויעל עליו את העולה ואת המנחה": כיון שרק העולה והמנחה קיימות בהשפעתן באופן תמידי, בכל רגע ורגע – לפיכך הן חשובות במיוחד וידועות.

י. התמסרות "כליל לה'" קיימת תמיד

ההסבר לכך בעבודה הרוחנית הוא:

קרבן התמיד הוא קרבן עולה, שכולו כליל לה'⁴¹. לעבודה של התמסרות מוחלטת לקדוש־ברוך־הוא, כליל לה', מוכן כל יהודי תמיד, בכל רגע ורגע, ואין הוא זקוק לשם כך להכנות מיוחדות:

כאשר מדובר על קרבן שחלק ממנו נאכל על ידי אנשים, והאכילה צריכה להיעשות בקדושה ובטהרה, כנדרש באכילת הקרבן – הכרחיות הכנות מיוחדות. כי האדם בטבעו צריך לחוש את טעמו הגשמי ואת תענוגו מן המאכל, ולכן קשה לו להגיע לידי כך שהוא יישאר בטבעו, באכילה, אך "יתהפך" לקדושה – אכילת הקרבן לשם שמים בלבד⁴².

על־אחת־כמה־וכמה כאשר מדובר בעבודת הקטורת, שמשמעותה, שגם שלש הקליפות הטמאות⁴³ ייהפכו לקדושה, הרי בודאי לא כל אחד מגיע לדרגה כזו.

אך כאשר מדובר על "עולה", דוקא 233כאשר מדובר ב"קרבן" שהיהודי צריך למסור את עצמו "כליל לה'" – דבר זה אפשרי אצל כל יהודי, מצד שורש נשמתו, והוא מוכן לכך תמיד בכל רגע ורגע.

זוהי הסיבה לכך שכל העבודות התחילו בכל יום בקרבן התמיד, כי דוקא לאחר העבודה של "כליל לה'", שהיהודי יוצא ממציאותו ומתמסר לחלוטין לקדוש־ברוך־הוא, רק אז הוא יכול להגיע לידי כך שגם עניני "מציאותו" יהיו קדושים, כי גם הם חדורים בהתבטלות של "עולה", אשר אליה הוא הגיע בתחילת היום⁴⁴.

יא. משה פתח את הצינור של "כליל לה'"

כל פירושי התורה קשורים ביניהם⁴⁵, ואם כך, קיים קשר בין שני פירושים אלו על ה"א הידיעה של "העולה" ושל "המנחה" – ה"ידוע" שלהן מפני ההקרבה הקודמת בימי המילואים, ומפני תכונת ה"תמיד" שבהן.

וכפי שרואים, התורה עצמה מחברת שני ענינים אלו יחד: על הפסוק "עולת תמיד העשויה בהר סיני"⁴⁶ מבאר רש"י בפירושו הראשון⁴⁷ "העשויה בהר סיני – כאותן שנעשו בימי המילואים". ומכך רואים, שהתורה עצמה מקשרת בין הענין של "עולת תמיד" לבין "נעשו בימי המילואים".

מהי משמעות החיבור שביניהם?

ההסבר לכך הוא: אמנם כל יהודי (מצד נפשו האלקית, ובמיוחד מפני שנשמתו היתה במעמד הר סיני⁴⁸), מסוגל להגיע תמיד לעבודה של "כליל לה'"⁴⁹, אך בכל זאת, הוא זקוק לשם כך לנתינת כוח ממשה רעיא מהימנא, המעורר את כוח הביטול של הנשמה⁵⁰, שגם בהיותה בגוף ובנפש הבהמית המסתירות אותה, היא תוכל תמיד להתבטל ולהתמסר לחלוטין לקדוש־ברוך־הוא.

זהו הקשר בין "עולת תמיד" לבין "העשויה בהר סיני – כאותן שנעשו בימי המילואים": מעלתם המיוחדת של "ימי המילואים" היא, שבהם "שימש 234משה", אשר פתח, על ידי ההקרבה שלו בימי המילואים, את הצינור, והעניק כוח לכל יהודי להיות מוכן תמיד לעבודה הרוחנית של "עולה" – כליל לה'.

יב. כל העבודות חדורות ב"עולה" וב"מנחה"

זהו ההסבר לכך ש"אף ביום השמיני למילואים שהוא יום הקמת המשכן", שאז התחילה העבודה הרגילה והקבועה עבור כל ישראל, לא הקריב משה רק את קרבן התמיד, אלא את כל קרבנות הציבור⁵¹ – כדי "להמשיך", את כוח ההתבטלות מקרבן התמיד, עולה, גם לעבודות הקשורות ל"מציאות", (כדלעיל בסוף סעיף י).

אך בכל זאת מציינת התורה את הענין של "שימש משה" דוקא בקרבן התמיד, ומכך לומדים זאת לגבי שאר העבודות, כי בעבודות האחרות זקוקים לנתינת כוח ממשה רבינו לא מפני המיוחד שבהם, שהרי אדרבה: דוקא בהן קשור היהודי גם ל"מציאות", אלא כדי שהן תהינה חדורות בענין של "עולה" ו"מנחה" – מנחת נסכים⁵² שהיא "כליל לה'".