שיחה ב
235שיחה ב
פקודי
א. "בו יצאו ישראל מאפילה לאורה"
סיומו וחותמו של ספר שמות הוא "בכל מסעיהם". וכיון שתוכנו של הספר הוא, כנאמר במדרש1, "שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה", מובן שענין זה מתבטא בעיקר במלים "בכל מסעיהם", כי "הכל הולך אחר החיתום"2. יש להבין: מהו הקשר בין "בכל מסעיהם" לבין היציאה מאפילה לאורה?
כן יש להבין את הנאמר במדרש שהוזכר לעיל: בתחילת הספר אין מסופר על יציאת בני ישראל מהגלות, אלא להיפך: "הבאים מצרימה", על ירידת בני ישראל לגלות3. כיצד אפוא מגדיר המדרש את הספר כולו4 כספר שתוכנו הוא "שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה"?
ב. "מסעיהם" – חניות עם כל המעלות
כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר את המשמעות הפשוטה של "בכל מסעיהם", כאשר כוונת המלה "מסעיהם" כאן אינה נסיעותיהם, אלא המקומות שבהם חנו, חניותיהם5, והסבר הביטוי "מסעיהם" הוא כפירוש רש"י: "לפי שממקום החניה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות".
בכך אין מובן: על החניות שבמדבר אומרת הגמרא6 "כיון דכתיב7 "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו", כמאן דקביע להו דמי" (=הן נחשבות כמקום של קבע). ואם כך, מדוע מכנה התורה את מקומות החניה בשם "מסעות", על שם ש"ממקום החניה חזרו ונסעו", כאשר חנייתם היתה באופן של "קבע"?
הכרחי לומר, שהתורה מכנה את החניות בשם "מסעות", לא מפני שהיה חסרון כלשהו בחניות אלו, עקב היותן זמניות וכדומה, אלא להיפך, משום שכל חניה היוותה הכנה ל"מסע" שלאחריה, ולכן כללו החניות בתוכן גם את המעלה של ה"מסעות", בנוסף 236למעלה של חניה, שהיא באופן של "קבע".
ג. כל דרגה היא המטרה
ההסבר לכך הוא:
כבר הוסבר פעמים רבות8, שיהודים אינם אמצעי להשגת מטרה אחרת, אלא התכלית היא בהם עצמם*, בשונה מהבריאה כולה, אשר היא עצמה אינה המטרה, אלא היא נוצרה "בשביל ישראל ובשביל התורה"9.
מובן, שכך הוא גם לגבי העליות שבני ישראל עולים, כנאמר "ילכו מחיל אל חיל"10, כלומר: אמנם, כל דרגה היא הכנה לדרגה נעלית יותר, שהיהודי יגיע אליה אחר כך, אך זאת, לא באופן שהדרגה הנמוכה יותר רק משרתת מטרה אחרת, אלא זוהי תכלית שלה:
הבירור והזיכוך שפועלים ישראל בעולם, על ידי ניצול עניני העולם "לשם שמים", ואף על ידי הפיכת הדברים הגשמיים עצמם למצוה11, הוא רק מכאן ולהבא. העולם כולו אכן נברא מלכתחילה12 רק כדי שישראל יהפכוהו לדירה לה' יתברך, אך כיון שהעולם הוא רק אמצעי, כדלעיל13, יוצא מכך, שהמצב והתקופה שבהם היה הדבר הגשמי לפני הבירור, מהווה הכנה בלבד לבירור, הכנה לדבר אחר.
לעומת זאת בני ישראל, כיון שהם עצמם המטרה, בכל עניניהם14, הרי על 238ידי עלייתם "מחיל אל חיל", כאשר הדרגה הנמוכה מובילה לגבוהה יותר, מתממשת התכלית שלהם עצמם, כלומר, שהמצב הקודם עצמו מתעלה לדרגה הגבוהה יותר.
ד. החניות הן המסעות
זהו ההסבר לכך, שמקומות החניה של ישראל אינם כוללים רק את מעלתם העצמית, אלא גם את המעלה של ה"מסעות", כי על ידי כך ש"ממקום החניה חזרו ונסעו", הן עצמן התעלו לדרגת ה"מסעות"15.
אמנם, העליה בפועל מתרחשת רק בשעת המסע שלאחר החניה, אך כיון שמלכתחילה מטרת החניה היא המסע שלאחריה, הרי בפנימיות ובהעלם חניה זו היא כבר לפני כן מסע.
ה. כל מסע – יציאה ממצרים
על הפסוק "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", מבאר אדמו"ר הזקן16, שהמלה "מסעי" היא בלשון רבים, שמשמעותה, שבכל אחד ממ"ב המסעות הם "יצאו מארץ מצרים", למרות שבגשמיות הם יצאו ממצרים מיד במסע הראשון, מרעמסס לסוכות – מפני שכל עוד לא הגיעו לירדן יריחו, עדיין היו בני ישראל בדרגה של "מצרים", מלשון מיצר וגבול, ובכל אחד מהמסעות היתה "יציאת מצרים".
מכך מובן, שההבדל בין "מסעות" לבין "חניות", דומה להבדל שבין גלות מצרים לבין יציאת מצרים:
בזמן הנסיעות, שקירבו אותם, גם מבחינת המקום, לירדן יריחו, הם היו בתהליך של יציאה מ"מצרים" – גאולה. ובזמן החניות, כאשר התעכבו במקום אחד, ולא הלכו לכיוון ירדן 239יריחו, היה מצב של הימנעות17 (זמנית) מהיציאה ממצרים, למרות שגם אז הם התקרבו יותר בכל רגע (מבחינת הזמן) לסיום ארבעים השנים שעליהם לשהות במדבר ולירדן יריחו – ולכן מראה הדבר על גלות.
ו. ענין הגאולה קיים בגלות עצמה
מכך מובן, שכאשר התורה מגדירה את ה"חניות" בשם "מסעיהם", היא רומזת לכך, שהגאולה הקיימת גם בזמן החניה – אינה רק בכך שבכל רגע מתקרבים יותר לירדן יריחו, לגאולה וליציאה מן המדבר, אלא מצד החניה – הגלות – עצמה.
מכיון שהתכלית של "גלינו מארצנו" היא למען הגילויים הנעלים שיתגלו בגאולה העתידה, שאי אפשר להשיגם באופן אחר, הרי למרות שלגבי הגלות עצמה ברור שזוהי רק הכנה לגאולה, כדבר המהווה הכנה לענין אחר, הרי לגבי ישראל – הרי ה"גלינו" עצמה היא בפנימיות ובהעלם ענין של גאולה, כדלעיל בסעיף ד'.
ז. ההתעלות כבר התחילה בזמן הירידה למצרים
לפי האמור לעיל יובן מדוע המלים "בכל מסעיהם" הן החותם והסיכום של ספר "ואלה שמות בני ישראל" – המופיע לאחר ספר בראשית, שבו מסופר על האבות18:
האבות היו מעל לעולם19 (מלשון20 העלם), וכיון שהתכלית היא דירה לה' בתחתונים, לכן "מעשה אבות" הוא רק ריחות"21 ו"סימן" לבנים22, שדוקא הם, הבנים, מימשו תכלית זו.
וזהו המשך המאורעות המסופרים בספר שמות:
בתחילת הספר מסופר על ירידה למטה: על בואם של "בני ישראל"23 241למצרים ועל חושך הגלות. ולאחר מכן מסופר על המשכת אלקות למטה על ידי יציאת מצרים, ואחר כך – על ידי מתן תורה24, ואחר כך – על ידי הקמת המשכן25.
ולאחר שהתורה מספרת על המעלה הנעלית ביותר26 – "וכבוד ה' מלא את המשכן", היא מדגישה מיד במלים "בכל מסעיהם", שגם "מקום חנייתן" נקרא "מסע", שהתעלות זו כבר התחילה בפנימיותה בתקופה של "הבאים מצרימה27, כי גם התוכן שלהם הוא "שבו יצאו מאפילה לאורה".
הערות
עמוד 235
- 1. ב"ר פ"ג, ה. וראה גם רמב"ן סוף פרשתנו: ספר הגאולה.
- 2. ברכות יב, א.
- 3. ובפרט, שהירידה ("הבאים מצרימה") שבפ' שמות – היא ירידה גדולה יותר מהירידה ("הבאים מצרימה") שנזכרה לפנ"ז בפ' ויגש (ראה לקו"ש ח"ו ע' 28 וש"נ).
- 4. וגם: מהי השייכות של כל הסדרות שלאחרי הסיפור דיצי"מ ל"שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה".
- 5. שאז דוקא הי' "ענן ה' על המשכן". משא"כ כשהיו נוסעים – הי' "בהעלות הענן מעל המשכן" (לעיל פסוק לו).
- 6. עירובין נה, ב.
- 7. בהעלותך ט – כ, כג.
עמוד 236
- 8. ראה לקו"ש ח"ה ע' 246.
- *. בלקו"ת ראה כח, ד ואילך מוכיח ממרז"ל (ספ"ו דאבות) "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו" וממרז"ל (סוף מס' קדושין) ואני נבראתי לשמש את קוני, שגם בריאת האדם (וכוונתו שם היא לישראל – אתם קרויין אדם – כמובן מהמשך הענינים שם) היא (לא רק בשביל האדם גופא כ"א) לכבודו ית'. אבל* ראה לקוטי שיחות ח"ה שם (ובהערה 40), שמכיון שישראל וקוב"ה כולא חד, הרי זה גופא מה שנבראו לשמש את קונם, זהו המציאות שלהם, עיי"ש באריכות. ולהעיר גם מאוה"ת תשא ע' א'תתעט, ש"מה שלכבודו בראתי זהו שיהי' חולק הכבוד ליראיו".
- 9. נסמן בלקו"ש ח"ה ע' 159 הערה 62.
- 10. תהלים פד, ח. וראה גם סוף ברכות. סוף מו"ק. שו"ע אדה"ז חאו"ח ר"ס קנה.
- 11. החילוק בין ב' ענינים אלו – ראה ד"ה וירד ה' תרס"ב. בראשית תש"ה פ"ל.
- 12. ראה בארוכה תניא פל"ו. ושם (מו, א): שלכן נברא מתחלתו.
- 13. ראה לקו"ש ח"ו ע' 91 ואילך שהכוונה "בשביל ישראל ובשביל התורה" היא ענינה של הבריאה גופא [שלכן התהוות הנבראים היתה על מנת שיעשו רצון הצדיקים אף שאין זה בטבעם, ובקי"ס, ע"י שקיים את תנאו, שב הים לאיתנו – שניתן בו תוקף, ענין הנצחיות (בדוגמת הנצחיות דישראל)]. אבל בכ"ז, הרי מובן שהעולם הוא רק טפל לישראל ותורה, ורק שענין זה (מה שהעולם נברא בשביל ישראל ותורה) גופא – אינו כדבר נוסף על הבריאה, כ"א שזהו מציאותה. שלכן גם לע"ל, כשתושלם הכוונה ד"דירה בתחתונים", יהיו אוה"ע (מין המדבר, סוג הכי נעלה שבעוה"ז) טפלים לישראל, ועמדו זרים ורעו גו' (לקו"ת שלח מג, סע"א. ולהעיר גם מתניא ספל"ו).
- 14. ועד שאפילו החטא שישראל עושה – התכלית בזה הוא העילוי שיהי' אח"כ ע"י התשובה. ואף שהחטא גופא הוא היפך רצונו ית' ושבירתו של החטא זוהי תקנתו, הרי בנוגע לישראל העושה את החטא – מכיון שבודאי סופו לעשות תשובה, העילוי שיהי' בו אח"כ ע"י התשובה ישנו בפנימיות ובהעלם גם מקודם (ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 65 ואילך ובהערות שם). ועפ"ז יומתק מה שע"י תשובה (מאהבה) "נעקר עונו מתחלתו" (יומא פו, סע"א ופרש"י שם) – אף שהסיבה לעקירת העון היא התשובה, וכל "מסובב" בא לאחרי הסיבה – כי (נוסף להטעמים שנתבארו לעיל ע' 58, הרי) הכוונה בהחטא גופא בנוגע לישראל (משא"כ בנוגע להחטא, שהוא היפך הרצון כנ"ל) היא העילוי שע"י התשובה. (ולכן תשובה מיראה מועילה רק מכאן ואילך (יומא שם), כי מכיון שהטעם לזה שנעקר עונו מתחלתו ע"י התשובה הוא מצד העילוי שנעשה עי"ז, לכן תשובה מיראה שעל ידה נעשים הזדונות רק כשגגות (יומא שם, ב) – מכיון שלא נעשה עילוי ע"י החטא ותשובה שעליו (ואדרבה, גם לאחרי התשובה נשארו אצלו "שגגות". והוא למטה במדריגה מכמו שהי' לפני החטא), אינה מועילה למפרע).
- . וראה לקו"ש חכ"ד ע' 163 הערה 44.
עמוד 238
- 15. ועפ"ז נמצא, שמה שמקומות החני' קרויין "מסעות" – לא רק שאינו סותר ל"כמאן דקביע להו דמי", אלא אדרבה, זה מחזק יותר את הקביעות שבהם מכיון שיש בהם גם מעלות החניות של אחריהם. ועפ"ז יומתק מה שמועתק בגמרא שם גם "על פי ה' יסעו" (אף שלכאורה, מה שנוגע שם הוא רק "על פי ה' יחנו").
- 16. לקו"ת מסעי פח, ג ואילך.
עמוד 239
- 17. ראה דברים א, מו: ותשבו בקדש, ובפרש"י (תזריע יב, ד) שהוא לשון עכבה (ראה בארוכה לקו"ש ח"ז ע' 80 ואילך).
- 18. ראה ע"ז כה, א: מאי ספר הישר .. זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים. וראה תו"ח (לך פד, ד ואילך. ח"ש קלה, ב ואילך) שספר בראשית הוא "שרש ומקור למצות שיכתבו בס' שמות ושאר ספרים".
- 19. ראה תניא פכ"ג (כח, ב) "שכל אבריהם היו קדושים ומובדלים מעניני עוה"ז".
- 20. לקו"ת שלח לז, ד. ד"ה על ג"ד ש"ת בתחלתו.
- 21. שהש"ר פ"א, ג. וראה ד"ה אריב"ל בשעה שעלה תש"ו פ"ט, שאחד הטעמים לזה הוא, לפי "שלא הי' להם העלמות והסתרים מצד הגוף".
- 22. רמב"ן לך יב, ו. וראה גם תו"ח שם.
- 23. משא"כ אצל האבות לא הי' שייך ענין הגלות (ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 847). שלכן, "כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצרים" (שמו"ר פ"א, ד. וראה בארוכה לקו"ש ח"ו ע' 28 ואילך), כי יוסף הוא הוא המגלה את ענינו של יעקב* (ראה שם ע' 31 וש"נ).
- . ענין האבות (וראה לקו"ש ח"ה ע' 241 הערה
- 17. . וראה לקוטי לוי"צ לתניא, ע' נ, שביוסף (יסוד) נמשך מכל ג' האבות. ולכן יוסף מספרו ג"פ בן – לפי שהוא בחי' בן לכל ג' האבות. ולהעיר מזה שהסיום דספר הישר (ראה לעיל
עמוד 241
- 24. התכלית דיצי"מ (שמות ג, יב. וראה תו"א סז, סע"ב: "ואזי אשר הוצאתיך מארץ מצרים". וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 243 ואילך).
- 25. שנעלה יותר גם ממ"ת – כי החיבור דעליונים ותחתונים שנתחדש בשעת מ"ת הוא, המשכת אלקות בהמצות שבגשמיות ובעת הקמת המשכן נתחדש שיהי' "ושכנתי בתוכם" גם בדברי הרשות – בכל דרכיך דעהו (ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 161). ועפ"ז יובן מה שכל ספר שמות הוא הספר "שבו הערה 18) הוא "וימת יוסף". ולהעיר מתו"ח לך פה, ג. (משיחת ש"פ פקודי תש"ל. ועוד) יצאו ישראל מאפילה לאורה" (ראה לעיל הערה 4) – כי עניני עוה"ז (מצד עצמם) הם אפילה (ראה ב"מ פג, ב), וכאשר הם נעשים כלים לאלקות – שזהו התוכן של כל הפרשיות דספר שמות – הו"ע היציאה מאפילה לאורה.
- 26. ראה לקו"ש שם ובהערה שם, שכל הפרשיות שבספר שמות הם בסדר של מלמטה למעלה. וראה שם ע' 934. עיי"ש.
- 27. להעיר גם משמו"ר פ"א, ה: "ואלה שמות בני ישראל – על שם גאולת ישראל נזכרו כאן".
בראשית רבה ג׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי סִימוֹן, חָמֵשׁ פְּעָמִים כְּתִיב כָּאן אוֹרָה, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. וַיְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּמִדְבַּר, שֶׁהוּא מַבְדִּיל בֵּין יוֹצְאֵי מִצְרַיִם לְבָאֵי הָאָרֶץ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, כְּנֶגֶד סֵפֶר מִשְׁנֶה תּוֹרָה, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. מְתִיבִין חַבְרַיָא לְרַבִּי סִימוֹן, וַהֲלוֹא סֵפֶר וַיִּקְרָא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת, אָמַר לָהֶן אַף הוּא שָׁנָה בוֹ דָּבָר.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
רש"י על תהילים פ״ד:ח׳ - הטקסט מספריא
יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל. אוֹתָם הַנִּזְכָּרִים לְמַעְלָה יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ אֲשֶׁר מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם):
מֵחַיִל אֶל חָיִל. מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְיֵרָאֶה צְבָאָם וְחֵילָם אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּצִיּוֹן:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ג - הטקסט מספריא
וְעִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבַן וִיבוֹאַר הֵיטֵב בְּתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּזֹּהַר דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד״, וּבַתִּיקוּנִים פֵּירְשׁוּ דְּ״רַמַ״ח פִּיקּוּדִין אִינּוּן רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״.
לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי, הַמְלוּבָּשׁ בְּכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, כִּי כָּל חַיּוּתָם וְשִׁפְעָם תָּלוּי בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת שֶׁל הַתַּחְתּוֹנִים, כַּנּוֹדָע.
וְנִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן הוּא לְבוּשׁ הַפְּנִימִי לִפְנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁמִּמַּעֲשֶׂה זֶה נִמְשָׁךְ אוֹר וְחַיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְהִתְלַבֵּשׁ בָּעוֹלָמוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֵבְרֵי דְמַלְכָּא״, דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הֵם לְבוּשׁ לְנַפְשׁוֹ וּבְטֵלִים לְגַמְרֵי אֵלֶיהָ מִכֹּל וָכֹל, כִּי מִיָּד שֶׁעוֹלֶה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל אָדָם לִפְשׁוֹט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, הֵן נִשְׁמָעוֹת לִרְצוֹנוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם צִוּוּי וַאֲמִירָה לָהֶן, וּבְלִי שׁוּם שְׁהִיָּיה כְּלָל, אֶלָּא כְּרֶגַע מַמָּשׁ כְּשֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, כָּךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת וְקִיּוּמָן, הוּא בָּטֵל לְגַמְרֵי לְגַבֵּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְנַעֲשֶׂה לוֹ מַמָּשׁ כְּגוּף לִנְשָׁמָה.
וְכֵן הַלְּבוּשׁ הַחִיצוֹן שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם הַמְקַיֵּם וְעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה, שֶׁהוּא כֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, הוּא מִתְלַבֵּשׁ בַּחַיּוּת שֶׁל מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, וְנַעֲשֶׂה גַּם כֵּן כְּגוּף לִנְשָׁמָה לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וּבָטֵל אֵלָיו לְגַמְרֵי.
וְעַל כֵּן, גַּם אֵבְרֵי גּוּף הָאָדָם הַמְקַיְּימִים הַמִּצְוָה, שֶׁכֹּחַ וּבְחִינַת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מְלוּבָּשׁ בָּהֶם בִּשְׁעַת מַעֲשֵׂה וְקִיּוּם הַמִּצְוָה, הֵם נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה מַמָּשׁ לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, כְּגוֹן: הַיָּד הַמְחַלֶּקֶת צְדָקָה לַעֲנִיִּים, אוֹ עוֹשָׂה מִצְוָה אַחֶרֶת, וְרַגְלַיִם הַמְהַלְּכוֹת לִדְבַר מִצְוָה, וְכֵן הַפֶּה וְלָשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים דִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַמּוֹחַ שֶׁמְּהַרְהֵר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם וּבִגְדוּלַּת ה׳ בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל אֵבְרֵיהֶם כּוּלָּם הָיוּ קְדוֹשִׁים וּמוּבְדָּלִים מֵעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נַעֲשׂוּ מֶרְכָּבָה, רַק לָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן לְבַדּוֹ כָּל יְמֵיהֶם:
אַךְ הַמַּחֲשָׁבָה וְהַהִרְהוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּמּוֹחַ, וְכֹחַ הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁבַּפֶּה, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים הַפְּנִימִים שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וְכָל שֶׁכֵּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עַצְמָהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶם, כּוּלָּם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא מֶרְכָּבָה לְבַד, כִּי רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא הוּא הַדְּבַר הֲלָכָה עַצְמָהּ שֶׁמְּהַרְהֵר וּמְדַבֵּר בָּהּ, שֶׁכָּל הַהֲלָכוֹת הֵן פְּרָטֵי הַמְשָׁכוֹת פְּנִימִיּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן עַצְמוֹ, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁדָּבָר זֶה מוּתָּר אוֹ כָּשֵׁר אוֹ פָּטוּר אוֹ זַכַּאי אוֹ לְהֵפֶךְ; וְכֵן כָּל צֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים הֵן הַמְשָׁכַת רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמְיוּחָדוֹת בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, שֶׁהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא – כּוּלָּא חַד״, וְלֹא ״אֵבָרִין דְּמַלְכָּא״ לְחוּד כְּפִיקּוּדִין.
וּמֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְיוּחָד בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, הוּא בְּגִילּוּי לְגַמְרֵי, וְלֹא בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל וּכְלָל, בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִים, שֶׁהֵם מַחֲשַׁבְתָּהּ וְדִבּוּרָהּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי גַּם הַנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ אֵלּוּ – מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, כְּיִחוּד דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר נִפְרָד, כִּי אִם בְּהֶסְתֵּר פָּנִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּחוּדָם הוּא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מִיִּחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, מֵאַחַר שֶׁרָצוֹן הָעֶלְיוֹן הוּא בְּגִילּוּי מַמָּשׁ בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוּא הוּא הַתּוֹרָה עַצְמָהּ, וְכָל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מְקַבְּלִים חַיּוּתָם מֵאוֹר וְחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהַתּוֹרָה, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, וְאִם כֵּן, הַחָכְמָה – שֶׁהִיא הַתּוֹרָה – לְמַעְלָה מִכּוּלָּם, וְהִיא הִיא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ הַנִּקְרָא ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״, שֶׁהִיא בְּחִינַת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹךְ עָלְמִין, רַק מְחַיֶּה וּמֵאִיר לְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַקִּיף, וְהִיא הִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בַּנֶּפֶשׁ וּלְבוּשֶׁיהָ בִּבְחִינַת גִּילּוּי מַמָּשׁ – כְּשֶׁעוֹסְקִים בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״וְאַף־עַל־גַּב דְּאִיהוּ לָא חָזֵי כוּ׳״ [וּמִשּׁוּם הָכֵי יָכוֹל לִסְבּוֹל, מִשּׁוּם דְּלָא חָזֵי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֶלְיוֹנִים].
וּבָזֶה יוּבַן לָמָּה גָּדְלָה מְאֹד מַעֲלַת הָעֵסֶק בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מִכָּל הַמִּצְוֹת, וַאֲפִילוּ מִתְּפִלָּה – שֶׁהִיא יִחוּד עוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים [וְהָא דְּמִי שֶׁאֵין תּוֹרָתוֹ אוּמָנוּתוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, הַיְינוּ מֵאַחַר דְּמַפְסִיק וּמְבַטֵּל בְּלָאו הָכֵי].
וּמִזֶּה יוּכַל הַמַּשְׂכִּיל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו יִרְאָה גְדוֹלָה בְּעָסְקוֹ בַּתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן אֵיךְ שֶׁנַּפְשׁוֹ וּלְבוּשֶׁיהָ שֶׁבְּמוֹחוֹ וּבְפִיו, הֵם מְיוּחָדִים מַמָּשׁ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ הַמִּתְגַּלֶּה בָּהֶם, מַה שֶּׁכָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – כְּלָא חֲשִׁיבֵי קַמֵּיהּ וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, עַד שֶׁאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכָם מַמָּשׁ, אֶלָּא, סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, בִּבְחִינַת מַקִּיף – לְהַחֲיוֹתָם עִיקַּר חַיּוּתָם, רַק אֵיזוֹ הֶאָרָה מִתְלַבֶּשֶׁת בְּתוֹכָם, מַה שֶּׁיְּכוֹלִים לִסְבּוֹל, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וַיְצַוֵּנוּ ה׳ אֶת כָּל הַחוּקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה׳ וְגוֹ׳״ [וְעַל יִרְאָה גְדוֹלָה זוֹ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה״, וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֶצְלָהּ ״תַּרְעָא לְדַרְתָּא״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר], אֶלָּא, דְּלָאו כָּל מוֹחָא סָבִיל דָּא – יִרְאָה כָּזוֹ. אַךְ גַּם מַאן דְּלָא סָבִיל מוֹחוֹ כְּלָל יִרְאָה זוֹ, לֹא מִינָּהּ וְלֹא מִקְצָתָהּ, מִפְּנֵי פְּחִיתוּת עֵרֶךְ נַפְשׁוֹ בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בְּמַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּעֲשִׂיָּה, אֵין יִרְאָה זוֹ מְעַכֶּבֶת בּוֹ לְמַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן:
שמות רבה א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, וְכִי הַיּוֹם בָּאִים, וַהֲלֹא יָמִים רַבִּים הָיוּ לָהֶם שֶׁבָּאוּ לְמִצְרַיִם, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיּוֹסֵף הָיָה קַיָּם, לֹא הָיָה לָהֶם מַשֹּׂוֹי שֶׁל מִצְרִיִּים, מֵת יוֹסֵף נָתְנוּ עֲלֵיהֶם מַשֹּׂוֹי. לְפִיכָךְ כְּתִיב: הַבָּאִים, כְּאִלּוּ אוֹתוֹ יוֹם נִכְנְסוּ לְמִצְרַיִם. אֵת יַעֲקֹב, כָּל אֵלֶּה מִכֹּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁסִּגֵּל מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְזָכָה לְהַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים: אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
שמות רבה א׳:ה׳ - הטקסט מספריא
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל שֵׁם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל נִזְכְּרוּ כָּאן, רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): רָאֹה רָאִיתִי אֶת עָנִי עַמִּי. שִׁמְעוֹן, עַל שֵׁם (שמות ב, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. לֵוִי, עַל שֵׁם שֶׁנִּתְחַבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצָרָתָם (שמות ג, ב): מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה. יְהוּדָה, עַל שֵׁם שֶׁהוֹדוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יִשָֹּׂשׂכָר, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר שִׁעְבּוּדָם, בִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, זְבוּלֻן, עַל שֵׁם שֶׁהִשְׁכִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּקִרְבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וְאֵין זְבוּלֻן אֶלָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ח, יג): בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. וּבִנְיָמִן, עַל שֵׁם (שמות טו, ו): יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. דָּן, עַל שֵׁם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. נַפְתָּלִי, עַל שֵׁם תּוֹרָה וּמִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (תהלים יט, יא): וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. גָּד, עַל שֵׁם הַמָּן שֶׁהֶאֱכִילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא (שמות טז, לא): כְּזֶרַע גַּד. אָשֵׁר, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְאַשְׁרִין אוֹתָן כָּל שׁוֹמְעֵי גְּאֻלָּתָן וּגְדֻלָּתָן, דִּכְתִיב (מלאכי ג, יב): וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת. יוֹסֵף, עַל שֵׁם שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף וְלִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה כְּשֵׁם שֶׁגָּאַל אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, דִּכְתִיב (ישעיה יא, יא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ וגו' וְכָל הָעִנְיָן.
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ל ‹ ויחי ‹ שיחה ג ‹ 253 לקו"ש ח"ו ע' 239