91
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ולהסביר מדוע צריך היה הקדוש־ברוך־הוא להתנות עם הים מלכתחילה, בעת בריאתו, שהוא ייבקע עבור ישראל.
והרי, לכאורה, כיון שהקדוש־ברוך־הוא הוא "בעל הבית" של העולם, מובן בפשטות, שבידו היכולת והזכות לצוות על הים אף אם לא התנה עמו מלכתחילה29?
ההסבר לכך הוא:
תכלית הבריאה "בשביל ישראל ובשביל התורה"30 אינה רק כדי לאפשר לישראל לקיים תורה ומצוות, כאמצעי לדבר אחר, אשר לו עצמו אין בכך חלק, אלא שעל ידי עבודתם של ישראל בתורה ובמצוות, ועל ידי "בכל דרכיך דעהו" ואף "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"31, הם ייהפכו את העולם עצמו לדירה לו יתברך.
וכיון שב"דירה לו יתברך" הכוונה היא ל"דירה לעצמותו", כדירה של מלך בשר ודם, הנמצא בכל עצמותו בדירתו32, צריך העולם עצמו להיות כזה, שיכולה להיות ניכרת בו גם דרגה זו של אלקות, הנעלית מהאור האלקי שצמצם את עצמו לפי דרגת העולמות, כולל ענין בריאת העולמות.
ולפיכך התנה הקדוש־ברוך־הוא עם הים, וכך גם "עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית"33, שכאשר יגיע הזמן – הם ישנו את טבעם למען ישראל,
כי34 אילו לא היה תנאי זה, כלומר, שבבריאה כשלעצמה אין מקום לנסים ולשינוי הטבע, היה יוצא, שהנס ושינוי הטבע הבאים מבחינת אור הסובב שמעל העולמות35 – הם באופן של שלילת הבריאה. לכן ברא הקדוש־ברוך־הוא מלכתחילה את הים, ואת כל הנבראים בתנאי "שיקרע לפני ישראל"
– וההלכה היא, שאם התנאי נקבע כראוי, אי־קיומו מבטל את כל הענין מלכתחילה. ואף כאן36 נבראה הבריאה
הערות
- 29. במו"נ ח"ב פכ"ט (וראה גם פיה"מ להרמב"ם אבות פ"ה מ"ו. בחיי עה"פ לאיתנו ועוד), שצורך התנאי הוא לפי ש"עולם כמנהגו הולך" ואינו שייך ש"ישתנה טבע אחר מעשה בראשית או יתחדש רצון אחר שהונחו כן". אבל [נוסף לזה שלפי ביאור הרמב"ם (במו"נ ח"ג פ"כ) בענין כי לא מחשבותי מחשבותיכם, גם באם הניסים נתחדשו אח"כ אי"ז שינוי רצון ח"ו, וכמ"ש התויו"ט באבות שם (ועיי"ש בתוי"ט, שדבריו אלו של הרמב"ם (בנוגע להטעם שהוצרך להתנאים) אינם לפי דעת עצמו)] בכדי להסיר הקושיא דשינוי רצון, הי' מספיק שיושם בשי"ב הענין דבקיעת הים, ולא הי' צריך שיהי' זה תנאי בבריאת הים.
- 30. נסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 159 הערה 62.
- 31. משלי ג, ו. אבות פ"ב מי"ב. המעלה ד"בכל דרכיך דעהו" על "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" – ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 161. 188.
- 32. ד"ה יו"ט של ר"ה תרס"ו קרוב לתחלתו. ובכ"מ.
- 33. ב"ר פ"ה, ה. וראה גם זח"ב קצח, ב.
- 34. ראה עד"ז תוי"ט הנ"ל לאבות, שענין התנאים הוא בכדי להורות שהכל לא נברא אלא בשביל ישראל.
- 35. ראה סד"ה החדש הזה תרס"ו. ובכ"מ.
- 36. לכאורה יש להקשות: ב"האומר על מנת", התנאי הוא רק גילוי מילתא שבאם לא יתקיים התנאי לא נעשה הענין מלכתחלה. משא"כ בבריאת שמו"א, מכיון שכבר נבראו, ועד עכשיו היתה מציאותם בפועל – איך שייך שע"י ביטול התנאי, יתבטלו למפרע? אבל – אינו. כי גם ב"האומר על מנת", התנאי הוא לא רק בירור בעלמא, כ"א, שביטול התנאי הוא הגורם שהענין יתבטל למפרע (ראה רמב"ם הל' גירושין פ"ח הכ"ב ובמ"מ שם). ועד"ז הוא גם בדין "חכם עוקר את הנדר מעיקרו", ש"עיקר העיקור הוא מכאן ולהבא, שהרי הי' אסור עד עתה", ואעפ"כ התרת החכם עוקרת את הנדר מעיקרו ועכשיו "נמצא שלא נאסר מעולם" (רא"ש נדרים נב, ב).
משנה אבות ה׳:ו׳ - הטקסט מספריא
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
בראשית רבה ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן תְּנָאִין הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַיָּם שֶׁיְהֵא נִקְרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שמות יד, כז): וַיָּשָׁב הַיָּם לְאֵיתָנוֹ, לִתְנָאוֹ שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר לֹא עִם הַיָּם בִּלְבָד הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא עִם כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מה, יב): אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי, מִידֵי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי, צִוִּיתִי אֶת הַיָּם שֶׁיִּהְיֶה נִקְרַע לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שֶׁיִּשְׁתְּקוּ לִפְנֵי משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, א): הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי, צִוִּיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ שֶׁיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע י, יב): שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, צִוִּיתִי אֶת הָעוֹרְבִים שֶׁיְכַלְכְּלוּ אֶת אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יז, ו): וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר וגו', צִוִּיתִי אֶת הָאוּר שֶׁלֹא תַּזִּיק לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, צִוִּיתִי אֶת הָאֲרָיוֹת שֶׁלֹא יַזִּיקוּ אֶת דָּנִיֵּאל, צִוִּיתִי אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁיִּפָּתְחוּ לְקוֹל יְחֶזְקֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א, א): נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וגו', צִוִּיתִי אֶת הַדָּג שֶׁיָּקִיא אֶת יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה ב, יא): וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה.
משנה תורה, הלכות גירושין ח׳:כ״ב - הטקסט מספריא
אמר לה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ולא קבע זמן ומת קודם שתתן אינה יכולה ליתן ליורשיו שלא התנה עליה אלא שתתן לו. ולא בטל הגט שהרי לא קבע זמן. לפיכך אף על פי שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ.
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך לה ‹ נח ‹ שיחה א ‹ 22 לקו"ש ח"ו ע' 91
- כרך ו ‹ פקודי ‹ שיחה ב ‹ 236 לקו"ש ח"ו ע' 91
- כרך י ‹ בראשית ‹ שיחה ב ‹ 12 לקו"ש ח"ו ע' 91
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 4 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך כז מצורע שיחה ב מאותו ספר נדרים נב, ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת פקודי ובכ"ז יובן שרש ענין השס"ה ל"ת נדרים נב, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תקיג (ד) נדרים דף נ"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקיג דין ביצה שנולדה ביום טוב נדרים דף נ"ב