92
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
באופן, שאם לא יקיימו זאת, "יתבטלו ממציאות הבריאה" עד אשר מלכתחילה "לא נבראו" –
כדי שה"מציאות" של הים עצמו "תסכים"37 לשינוי הטבע.
ה. על ידי התנאי ניתנה מציאות לבריאה
לפי כל האמור לעיל מובן, שעל ידי התנאי שקבע הקדוש־ברוך־הוא עם הים (וכן עם כל שאר הנבראים בעת מעשה בראשית), שהוא ייבקע עבור ישראל, ניתן בו תוקף עצום הרבה יותר מהתוקף הקיים בו מצד עצם התהוותו, ללא התנאי:
כאשר דבר קיים ברציפות במשך זמן מסויים, ולאחר מכן מציאותו נפסקת, הרי מוכח, שגם בזמן קיומו היתה זו מציאות "חלשה"38, וחולשה זו היא הגורם לביטולה מאוחר יותר39.
מכך מובן, שלעולם כשלעצמו, כפי שהתהווה מעשרה מאמרות, אין תוקף אמיתי, כי כל בריאתו היא למשך "שית אלפי שנין", ולאחר מכן הוא יתבטל40.
הערות
- 37. ראה עד"ז לקוטי שיחות [המתורגם] ח"ה ע' 10 הערה 40 (בנוגע הפיכת ארצות־גוים לארץ־ישראל), שנוגע שגם הגוים יסכימו לזה. ולהעיר מתו"ש ע' 70 ובהערה שם "אז די ניצוצות פון תהו זאלן אויך מסכים זיין". ולהעיר מדין בטול ע"ז דעכו"ם ע"י עכו"ם דוקא (משנה – ע"ז נב, ב). והרי מציאות בפ"ע – ה"ז נפרד וע"ז (תניא פכ"ב).
- 38. שלכן נהרות שנפסקין פעם אחת לשבוע (שמיטה*) פסולין למי חטאת – כי מציאות המים אינה (דמים) חיים, כ"א "מכזבין" (פרה פ"ח מ"ט).
- 39. ראה ספר החקירה להצ"צ ד, א. קד, א ואילך. ד"ה אין ערוך הב' תרצ"ד (בסה"מ תשי"א) פ"ל. תקעו תש"ז בתחלתו. ובכ"מ.
- 40. ד"ה האומנם ישב תרמ"ג פ"ד. כל השונה הלכות תרס"ז. תקעו תרצ"ד (תשי"א) קרוב לסופו. ועוד. ובכ"מ מבואר באו"א, שחזקים כיום הבראם ורק ברצון הבורא יבטלו לאחרי שית אלפי שנין (ספר החקירה הנ"ל ג, ב ואילך. קא, ב ואילך. ד"ה אין ערוך שם. תקעו שם). אבל – כח הא"ס שבהנבראים (הפועל ענין הנצחיות בהם, שיהיו חזקים כיום הבראם) "הוא מחוץ להם שאינו מתייחד עמהם" (ד"ה צהר תעשה תרע"ג (בהמשך תער"ב). וראה גם בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 100 הערה 21) [כי בדבר מוגבל א"א שיתלבש בו כח בלתי מוגבל, ובלשון הרמב"ם (מו"נ ח"ב הקדמה יב) "כי כל כח שימצא מתפשט בגוף הוא בעל תכלית, להיות הגשם בעל תכלית"], ומצד עצמם (היינו מצד התהוותם מהעשרה מאמרות המתלבשים בפנימיותם) הם נפסדים, כמבואר בלקו"ש שם.
- . והטעם לזה שכשנפסקין "לשנים רבות יותר משבע" אינם מים "מכזבין" (רמב"ם הל' פרה פ"ו הי"ב. וראה תוי"ט במשנה שם) – י"ל: מכיון שכל מציאות העולם הוא "כזב" (שהרי קיומו רק שית אלפי שנין), בהכרח לומר שכוונת הכתוב ב"מים חיים" היא ל"חיים" שבערך הבריאה גופא. ומכיון שכל שמיטה היא תקופה בפ"ע (ראה מפרשים בטעם דאפקעתא דמלכא היא אחת לז' שנים), לכן ההפסק "לשנים רבות יותר משבע" אינו נקרא "כזב" בערך הקיום שבהבריאה. [ועד"ז י"ל להפירוש (רע"ב, ר"ש ורא"ש במשנה שם) שכשנפסקין אחת ביובל אז מיקרו מים חיים, שהרי יובל הוא "לעולם" (וכדרז"ל עה"פ ועבדו לעולם – משפטים כא, ו. קידושין טו, סע"א. פרש"י עה"פ)].
תניא, ליקוטי אמרים כ״ב - הטקסט מספריא
רַק שֶׁהַתּוֹרָה דִּבְּרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְנִקְרָא בַּתּוֹרָה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״ מַמָּשׁ, כְּדִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הוּא דֶּרֶךְ יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לַתַּחְתּוֹנִים, בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, לְהִבָּרְאוֹת מֵהֶם בְּרוּאִים רַבִּים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים.
וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ וְעָצְמוּ הַצִּמְצוּמִים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת גַּם דְּבָרִים טְמֵאִים וּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וּלְקַבֵּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת ״פָּנִים״ אֶלָּא מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה; וּפֵירוּשׁ ״אֲחוֹרַיִים״, כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ.
כָּךְ לְמַעְלָה, בְּחִינַת ״פָּנִים״ – הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִקְדוּשָּׁה.
אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה – הִיא תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם, כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפוֹי לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְפָּיָין לְסִטְרָא אָחֳרָא; וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת ״פָּנִים״, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים הַמְחַיֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת, וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְגַם בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכָךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, כִּי מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, שֶׁיּוֹנֶקֶת וּמְקַבֶּלֶת לְתוֹכָהּ מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה, הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ בְּתוֹכָהּ, בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וּכְפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי מֵאַחַר שֶׁאוֹר וְחַיּוּת דִּקְדוּשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָהּ – אֵינָהּ בְּטֵילָה כְּלָל לְגַבֵּי קְדוּשַּׁת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; וְאַדְּרַבָּה, מַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״, וְכַמַּאֲמָר׃ ״יְאוֹר לִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי עִיקַּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה, הוּא מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְלֹא כְּפִירָה בַּה׳ לְגַמְרֵי, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא – דְּקָרוּ לֵיהּ ״אֱלָהָא דֶאֱלָהַיָּא״, אֶלָּא, שֶׁגַּם הֵם מַחֲשִׁיבִים עַצְמָם לְיֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבָזֶה, מַפְרִידִים אֶת עַצְמָם מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא – מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּטֵלִים לוֹ יִתְבָּרֵךְ, כִּי, אֵין קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרֵךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָאִים ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִיתִּית, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִרְצוֹנוֹ, הַמְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד:
משנה פרה ח׳:ט׳ - הטקסט מספריא
המים המוכים פסולים. אלו הן המוכים. המלוחים והפושרים. המים המכזבים פסולין. אלו הם המים המכזבים. המכזבים אחד בשבוע. המכזבים בפולמסיות. ובשני בצרון כשרים. ר' יהודה פוסל:
משנה תורה, הלכות פרה אדומה ו׳:י״ב - הטקסט מספריא
מים המוכין והמכזבין פסולין ואלו הן המוכין המלוחים או הפושרים והמכזבים הם המעיינו' שפעמים מקירין ופעמים חרבין ויבשין אפילו היו חרבין פעם אחת לשבע שנים פסולין אבל אם היו חרבין בשני בצורת או לשנים רבות יתר משבע או שהיו מימיהן פעמים מרובין ופעמים מועטין ואינן חרבין הרי אלו כשרים ומעיין היוצא בתחלה כשר ואינו צריך לבדוק שמא יכזב:
מצוטט ב־7 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך יד ‹ ואתחנן ‹ שיחה א ‹ 16 לקו"ש ח"ו ע' 92
תורת מנחם 1
מאמרים מלוקטים 2
- חלק א ‹ בס"ד. ליל ערב ראש השנה ה'תשמ"ב לקו"ש ח"ו ע' 92
- חלק ד ‹ בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ו ע' 92
מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- תקע"ב ‹ [/cup][ויט משה גו' וישב הים לפנות בוקר לאיתנו]. ‹ רלט לקו"ש ח"ו ע' 92
תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 2
- תרל"ט ח"א ‹ מאמרים ‹ וככה תאכלו אותו (א) ‹ קמ לקו"ש ח"ו ע' 92
- תרל"ט ח"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ‹ ואכלתם אותו בחפזון ‹ רמו לקו"ש ח"ו ע' 92
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 14 עמודים.
- אגרות קודש כרך כד ט'רנז ע"ז נב, ב
- לקוטי שיחות כרך לו תרומה שיחה א מאותו ספר ע"ז נב, ב
- לקוטי שיחות כרך ה הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ז מאותו ספר ע"ז נב, ב
- לקוטי שיחות כרך טו ויחי שיחה ד מאותו ספר ע"ז נב, ב
- לקוטי שיחות כרך טז בא-יו"ד שבט שיחה א מאותו ספר ע"ז נב, ב
- לקוטי שיחות כרך יח קרח שיחה ג מאותו ספר ע"ז נב, ב
- לקוטי שיחות כרך כא ויקה"פ שיחה א מאותו ספר ע"ז נב, ב
- לקוטי שיחות כרך כה חנוכה שיחה א מאותו ספר שם נב, ב
- תורת מנחם שיחת אור ליום ועש"ק פ' מקץ, נר ג' דחנוכה ה'תשי"ד ע"ז נב, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ג ע"ז נב, סע"ב
- תורת מנחם שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ד ע"ז נב, ב
- מאמרי אדה"ז תקס"ו חנוכת הבית לדוד ע"ז נב, ב
- שארית יהודה שו"ת אורח חיים סימן ג ע"ז נב, ב
- אגרות קודש אדמו"ר האמצעי אגרת נה ע"ז נב, א