93

אך על ידי התנאי שהתנה הקדוש־ברוך־הוא עם מעשה בראשית, ובריאתו את העולם באופן "שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם", דבר המוכיח שבריאת העולם "בשביל ישראל" היא התכלית והמהות הפנימית של העולם,

שהרי אם הכוונה של "בשביל ישראל" היא רק אמצעי המשמש לדבר אחר, אך לו עצמו אין קשר לכך, הרי אז לא ייתכן לומר שההתהוות של מעשה בראשית בעצמה תיעשה באופן שהנבראים יפעלו להיפך מטבעם,

וכיון שמציאותם של ישראל, בהיותם "נצר מטעי מעשה ידי" של הקדוש־ברוך־הוא, היא מציאות נצחית⁴¹, מציאות של מחשבה⁴², שהיא המקור והעילה למציאות של הדבור – הרי על ידי כך שהקדוש־ברוך־הוא קבע במציאות זו של מעשה בראשית "שיקויים רצון הצדיקים", ניתן בנבראים תוקף הנעלה ממציאותם מצד עצמם, ענין של נצחיות⁴³.

ו. הים הגיע "לאיתנו" רק לאחר "וישב"

וזהו הנאמר במדרש על הפסוק "וישב הים... לאיתנו" – "לתנאו שהתניתי עמו מתחילה":

כל עוד היה "וישם את הים לחרבה" ניתן היה לחשוב⁴⁴ שעל ידי נס זה השתנתה והתבטלה המציאות הקודמת, ומשום כך לא התגלה אז עדיין התוקף שקיבל הים על ידי התנאי;

רק כאשר "וישב הים", באופן של "וישב... לאיתנו", כפירוש הפשוט, שהוא נשאר במהותו (כדלעיל בסעיף ג') – ואף־על־פי־כן מציאותו עצמה איפשרה את קיום רצון ה' להיפך מטבעה, אז הוא הגיע "לאיתנו – לתנאו", לתוקף שניתן בו על ידי ה"תנאי", שמעל למציאותו מצד עצמה, כדלעיל.