שיחה ב

95שיחה ב

בשלח

א. "ויאמר – משה"

על הפסוק "ויאמר כי יד על כס י־ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"¹, מפרש רש"י: "ויאמר – משה". אומרים המפרשים², שלולא פירוש רש"י היינו סוברים שב"ויאמר" הכוונה היא לקדוש־ברוך־הוא,

– והפסוק "ויאמר..." אינו המשך לפסוק שלפניו "ויבן משה...", אלא לפסוק שלפני פניו, "ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר..."³ –

ולכן מפרש רש"י "ויאמר – משה", והפסוק "ויאמר..." מתייחס לפסוק שלפניו.

אין מובן: מנין לנו שקיימת אפשרות לחשוב (ובמיוחד לפי שיטתו של רש"י – פשוטו של מקרא) שהפסוק אינו מתקשר לפסוק שלפניו, אלא בדילוג – לפני פניו⁴, עד כדי כך

ב שרש"י צריך להבהיר זאת ולבאר "ויאמר משה"?

ב. "ידו של הקדוש־ברוך־

הוא הורמה..."

לאחר מכן מצטט רש"י את המלים "כי יד על כס י־ה", ומפרש: "ידו של הקדוש־ברוך־הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית".

המשמעות הפשוטה של "יד על כס" היא, שידו של הקדוש־ברוך־הוא הונחה אז, בזמן השבועה, כביכול, על כסאו⁵. אך רש"י מפרש "הורמה לישבע בכסאו", שהקדוש־ברוך־הוא הרים, כביכול, ידו, כדי להישבע בכסאו, ולא שהיד הונחה על הכסא⁶.

ההכרח של רש"י לבאר זאת מובן בפשטות:

אנו כבר מוצאים בפרשות 95הקודמות, שבזמן השבועה מרימים את היד, כנאמר אצל אברהם "הרימותי ידי"⁷, ואצל הקדוש־ברוך־הוא בעצמו נאמר "נשאתי את ידי"⁸. וכיון שבמלים "כי יד על כס י־ה" הכוונה היא שהקדוש־ברוך־הוא נשבע, לכן מובן, שהוא הרים ידו – "ידו של הקדוש־ברוך־הוא הורמה". ואז לא ייתכן שהיד תהיה מונחת על הכסא, שהרי כאשר היושב על הכסא מרים ידו, היא גבוהה בהרבה מן הכסא. ולכן מפרש רש"י⁹ "הורמה לישבע בכסאו".

אך יש להבין: מדוע בכלל צריך רש"י לפרש שב"יד על כס י־ה" הכוונה היא לשבועה, ומשום כך עליו לפרש ש"ידו של הקדוש־ברוך־הוא הורמה...", ובכך להוציא את המלים "יד על כס" ממשמעותן הפשוטה¹⁰? והרי באפשרותו לבאר, כפי שמסבירים כמה מפשטני המקרא – "כשתהיה ידי וחוזק על כסא י־ה, שזהו כסא מלכי ישראל¹¹, אז תהיה מלחמה בעמלק"¹², ואז משמעות המלים "יד על כס" היא כפשוטן¹³?

כן יש להבין את דברי רש"י "מלחמה (פיסקא סז). ראב"ע ורמב"ן כאן). ובפרט שכבר פירש רש"י לעיל (מקץ מא, מ) ש"כסא הוא לשון מלוכה".

12) כה"יש מפרשים" שהובאו ברשב"ם ורמב"ן כאן. וראה עד"ז סנה' וספרי שם. מכילתא כאן. ראב"ע ודעת זקנים מבעה"ת כאן.

13) ראה רמב"ן כאן: "וע"ד הפשט נכון הוא", משא"כ על פרש"י כותב "ומדרש חכמים הוא"*.

הרשב"ם כאן שולל פי' זה, כי לפי"ז "שבי תהי' יד הי' לו לומר"** (כיון שויאמר קאי על הקב"ה^***). אבל [נוסף על מה שגם לפי פי' זה אפשר לפרש "ויאמר – משה", הרי גם באם ישנו איזה הכרח שלפי פי' זה קאי "ויאמר" על הקב"ה]

ברש"י (וירא יט, כד) "דרך המקראות לדבר כן". וקושיית הרשב"ם כאן הוא לשיטתו הוא בפ' וירא שם: "וה' המטיר – המלאך גבריאל. מאת ה' – שכינה ממש". וראה גם פ' משפטים (כד, א), שהרשב"ם מפרש שם "אמר – מלאך", 96ואיבה": בפסוק נאמר רק "מלחמה לה' בעמלק...", ומנין מוסיף רש"י ל"מלחמה" גם "איבה"?

ג. "שאין שמו שלם ואין כסאו שלם"

לאחר שמפרש רש"י ש"ידו של הקדוש־ברוך־הוא הורמה לישבע בכסאו...", הוא שואל "ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו",

קושי זה מתעורר לאחר פירושו "ידו... לישבע בכסאו"¹⁴: מובן בפשטות שתוקף השבועה הוא בהתאם לגודל מעלתו של הדבר שבו נשבעים¹⁵. וכיון שהמשמעות של "יד על כס י־ה" היא, שהקדוש־ברוך־הוא נשבע בכסאו – צריך היה להיכתב "כסא הוי'" – כסא שלם ושם שלם, כי¹⁶ על ידי הדגשת מעלת הכסא (כסא שלם) ובעל הכסא (שם שלם), יודגש תוקף השבועה?

ועל כך משיב רש"י:

"נשבע הקדוש־ברוך־הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם¹⁷ עד שימחה שמו של עמלק כולו".

יש להבין:

א) שני פסוקים לפני כן נאמר "מחה אמחה את זכר עמלק"¹⁸, ורש"י צריך היה לומר, לכאורה, "עד שימחה זכרו..." – מדוע הוא אומר "עד שימחה שמו"¹⁹?

ב) לכאורה, די בדברי רש"י "עד שימחה שמו של עמלק" – ומדוע הוא מוסיף את המלה "עד שימחה שמו של עמלק כולו"²⁰?

97ד. החידוש: "וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם"

לאחר שאומר רש"י "נשבע הקדוש־ברוך־הוא שאין שמו שלם... כולו", כדי להסביר את הטעם של "כס" ו"י־ה", הוא מחדש ענין נוסף²¹: "וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר²² האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק, שכתוב בו²³ ועברתו שמרה נצח, וערים נטשת²⁴ אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו? וה' לעולם ישב – הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו – הרי כסאו שלם".

יש להבין:

א) הקושי "ומהו כס..." כבר מתורץ על ידי "שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה..." – ומדוע צריך רש"י להוסיף "וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם"?

ב) הגורם היחיד לכך ש"אין שמו שלם ואין כסאו שלם" הוא רק "שמו של עמלק", ואף זאת לא מפני ש"שמו של עמלק" כשלעצמו יכול לגרוע ח"ו בשמו ובכסאו של הקדוש־ברוך־הוא, אלא מפני ש"נשבע הקדוש־ברוך־הוא", ולכן מובן מאליו בפשטות, שכאשר יימחה שמו של עמלק, יהיה "השם שלם" ו"כסאו שלם". ומהו אפוא חידושו של רש"י בתוספת "וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם", והחידוש הוא, כנראה, כה גדול, עד שיש צורך בהוכחה לכך – "שנאמר..."²⁵?

98ה. כוונת רש"י: לשלול הסבר אחר

כדי לבאר את כל האמור לעיל, יש להקדים ולהסביר קושי נוסף:

לשם מה אמר משה כאן²⁶ "כי יד על כס י־ה..."? למה התכוון בספרו על שבועתו של הקדוש־ברוך־הוא למלחמה תמידית נגד עמלק?

יש המפרשים²⁷ שמשה ציין זאת כסיבה: הוא אומר "ה' נסי", כי הקדוש־ברוך־הוא נשבע להילחם בעמלק. אך לפי פירוש רש"י אין להסביר זאת כך, כי

– על "ה' נסי" אומר רש"י "הקדוש־ברוך־הוא עשה (בעבר) לנו כאן²⁸ נס", בשונה מהמפרשים הנ"ל, המסבירים ש"ה' נסי" קשור (גם²⁹) לעתיד. לכן, לא ייתכן ש"כי יד... מלחמה לה' בעמלק..." היא סיבה לקריאה "ה' נסי"³⁰, כי השבועה היא "להיות לו מלחמה...", שתהיה לקדוש־ברוך־הוא מלחמה בעמלק, בעתיד,

ומפני קושי זה, צריך היה להסביר, לכאורה, שהפסוק "ויאמר כי יד..." אינו מתייחס למשה, אלא לקדוש־ברוך־הוא, והוא מהווה המשך לפסוק שלפני פניו "ויאמר ה' אל משה...",

ורצף הפסוקים יהיה³¹: בתחילה נאמר מה אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה, שמשה יפעל לגבי מלחמת עמלק – "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע". לאחר מכן מסופר על פעולות משה "ויבן משה מזבח..." (ומסופר רק על בניית המזבח ולא על כתיבת הזכרון ועל ההשמעה באוזני יהושע, כפי שאנו מוצאים במקורות רבים³², שמסופר רק על ציווי הקדוש־ברוך־הוא למשה, ולא על קיום הציווי על ידי משה). ולאחר מכן מסופר על דברי הקדוש־ברוך־הוא לגבי פעולותיו שלו בקשר לעמלק, שהוא נשבע "מלחמה לה' בעמלק...", 99וכדי לשלול פירוש זה, אומר רש"י "ויאמר – משה"³³, ומציין שהפסוק מופיע כהמשך לפסוק שלפניו, ולא כהמשך לפסוק שלפני פניו.

ו. כוונת משה – "מפתח" לתשובות

אך לשם מה אמר משה "כי יד על כס י־ה..."?

כבר הוסבר פעמים רבות, שרש"י מיישב או, לפחות, מתייחס בפירושו על התורה לכל השאלות המתעוררות בדרך הפשט. מכך שרש"י אינו מסביר במפורש מה היתה כוונת משה בדבריו "כי יד...", מובן, שרש"י סומך על כך שהדבר יובן על ידי דיוק בדברים, ודי בדיוק של הלומד את המקרא עצמו, בן חמש. כלומר, כל השאלות שהוזכרו לעיל על ביאור מלים אלו מהוות גם "מפתח" להבנת מטרתו של משה, לפי פירוש רש"י, באומרו "כי יד על כס י־ה...".

לפי פירוש רש"י, קיים משה בדבריו "כי יד..." את ציווי הקדוש־ברוך־הוא כאן "ושים³⁴ באזני יהושע"³⁵. ובהתאם לכך יובנו כל הקשיים שלעיל, כפי שיוסבר להלן בסעיפים י' ואילך.

ז. שמו של המזבח מעורר להכריז "ה' נסי"

לפי זה יובנו דברי רש"י על פסוק קודם "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי":

על "ויקרא שמו" מפרש רש"י "של מזבח". ועל "ה' נסי – הקדוש־ברוך־הוא עשה לנו כאן נס. לא שהמזבח קרוי ה', אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום, ה' הוא נס שלנו".

במבט ראשון נראה, שבפירושו "של מזבח" מתכוון רש"י לומר, שב"שמו" אין הכוונה לשמו של הקדוש־ברוך־הוא³⁶, אלא לשמו של המזבח³⁷. ובפירושו "והקדוש־ברוך־הוא עשה... לא שהמזבח קרוי ה'..." הוא מתכוון לומר, ש"ה' נסי"³⁸ לא היה השם שקרא משה למזבח, אלא השם שנתן לו משה ביטא³⁹ את המשמעות של "ה' נסי"⁴⁰.

100אך לפי זה אין מובן: א) מדוע מצטט רש"י גם את המלה "ויקרא...", כאשר הוא מפרש רק את "שמו"⁴¹? ב) מהי כוונתו בהסברו "אלא מזכיר שמו..." – הרי כאן צריך היה להופיע ההסבר: "לא שהמזבח קרוי ה' אלא שנקרא על שם הנס..."⁴²?

ההסבר לכך הוא: בפירושו "של מזבח" על "ויקרא שמו", מתכוון רש"י לחדש: (א) המלה "ויקרא" אינה מתייחסת למשה⁴³, אלא ל"שמו" (של מזבח), כלומר, שמו של המזבח – הוא אשר "ויקרא", ש"ה' נסי", ואת זאת מסביר רש"י אחר כך: "המזכיר שמו של מזבח" היה נזכר ואומר "ה' הוא נס שלנו". ולכן (ב): "לא שהמזבח קרוי ה'" – אין הכוונה שהמזבח נקרא בשם מסויים אשר שם זה מזכיר ש"ה' נסי"⁴⁴, אלא "המזכיר שמו של המזבח זוכר הנס": הזכרת שם המזבח הזכירה את הנס ועוררה להכריז "ה' נסי"⁴⁵.

ולכאורה, המשמעות הפשוטה של "ויקרא שמו ה' נסי" היא, שמשה קרא למזבח בשם שמבטא את "ה' נסי". ומדוע אין רש"י מסביר כך את הפשט, אלא מבאר שהמלה "ויקרא" קשורה 101למלה "שמו" ושהזכרת שם המזבח עוררה לכך ש"ה' נסי".

ולפי האמור לעיל, בסעיף ו', מובן: אם נסביר כאן, שמשה קרא למזבח בשם המבטא "ה' נסי", יתעורר קושי: משה נצטווה "ושים באזני יהושע", והיה צריך לקיים זאת מיד⁴⁶. כיצד ייתכן שהוא עסק בנתינת שם למזבח לפני קיום הציווי "ושים..." – על ידי אמירתו "כי יד..."? והתורה אף מדגישה זאת ומספרת, שמיד לאחר הציווי "ושים...", לא זו בלבד שמשה בנה מזבח, אלא אף "ויקרא שמו...". לכן מפרש רש"י שהמלה "ויקרא" אינה מתייחסת למשה, אלא לשמו של המזבח, כדלעיל.

ח. קריאת שם המזבח – הודיה לה'

אך לאמיתו של דבר הסבר זה אינו כה "חלק", מפני כמה סיבות⁴⁷, ומהן:

שאלה זו – כיצד עסק משה בענינים אחרים לפני קיום הציווי "ושים..." על ידי אמירת "כי יד..." – אינה רק לגבי "ויקרא שמו", אלא גם מדוע "ויבן משה מזבח" אז, לפני קיום הציווי?

לכן הכרחי לומר, שכיון שבניית המזבח מהווה הודיה ושבח על הנצחון במלחמת עמלק ועל הבשורה הטובה "מחה אמחה..."⁴⁸, לכן בנה משה את המזבח מיד, כדי להודות לה' מיד,

ומשום כך, אפשר להסביר שב"ויקרא שמו" הכוונה היא למשה. ואין לשאול: כיצד ייתכן שמשה העניק שם למזבח לפני קיימו את ציווי ה', שהרי קביעת שם של הודיה היא חלק מההודיה. אם כך, מדוע אין רש"י מסביר שב"ויקרא שמו" הכוונה היא למשה?

ההסבר לכך הוא, ואף בלי הקושי הנ"ל נכון הוא:

בכל מקום שכתוב "ויקרא שמו" או "ותקרא" וכדומה⁴⁹, הכוונה היא לקריאת הדבר בשם ובמלים המופיעים בפסוק לאחר המלה "שמו", ולא שהדבר נקרא בשם אחר המביע את הענין שבפסוק⁵⁰. וכיון שבפסוקנו אי אפשר להסביר שמשה קרא למזבח בשם "ה' נסי", שהרי לא ייתכן שהמזבח ייקרא בשם ה',

לכן מסביר רש"י שב"ויקרא" אין הכוונה למשה, אלא ל"שמו של מזבח", ששם המזבח, אשר משה קבע כחלק 102מההודיה לה', כדלעיל, עורר לזכירת הנס ולקריאה "ה' נסי".

ט. "כי יד..." – קיום הציווי "ושים באזני יהושע"

במלים "ושים באזני יהושע" – לא לומר אלא לשים באזניו של יהושע – הכוונה היא, שהדברים שיכתוב משה "זכרון בספר" יהיו באופן של "ושים באזני⁵¹ יהושע", עד שיהושע יבין שעליו להורות לישראל "לשלם לו את גמולו"⁵². ואת זאת קיים משה על ידי דבריו "כי יד...":

כאשר שמע יהושע, שהקדוש־ברוך־הוא נשבע בכסאו (א) שתהיה לו מלחמה תמידית ואיבה עם עמלק, (ב) שכל עוד לא יימחה שמו של עמלק כולו הרי "אין שמו שלם ואין כסאו שלם", מובן, שהדבר עורר את יהושע, למרות שלא שמע על כך ציווי מפורש, להורות לבני ישראל "לשלם לו את גמולו".

ולכן אין רש"י יכול להסביר "כשתהיה יד וחוזק על כסא י־ה שזהו כסא מלכי ישראל אז תהיה...", למרות שלפי פירוש זה מובן יותר הניסוח "יד על כס", כי לפי זה, אין המלים "יד על כס" קשורות ל"שים באזני יהושע", כיון ש"תהיה יד וחוזק..." הוא סיפור בלבד. ובמיוחד, כאשר בתקופת יהושע עדיין לא היה "כסא מלכי ישראל", שהרי המלך הראשון היה שאול. וכיון שלפי פירוש רש"י משה קיים על ידי אמירת "על יד..." את הציווי "ושים באזני יהושע", הוא מוכרח להסביר את הפירוש השני האפשרי: "ידו של הקדוש־ברוך־הוא הורמה לישבע בכסאו".

י. מחיית עמלק לחלוטין – הכרחית

אך כיון שהמשמעות של "ושים באזני יהושע" היא: הכנס זאת לתודעתו, צריך היה משה להוכיח את הנחיצות ואת ההכרח ב"לשלם לו את גמולו". ולכן מדגיש רש"י, באמירתו של משה, את המלים "עד שימחה שמו של עמלק כולו", כי ללא הדגשה זו חסר ההסבר להכרח "לשלם לו את גמולו":

אמנם "בא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות"⁵², ובכך הוא הראה את הדרך לפגוע בישראל בכל האומות⁵³, כי כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, נפלו על כל האומות "אימתה ופחד", עד שהם "נמוגו" ו"ידמו כאבן"⁵⁴, ומתן האפשרות להילחם בישראל הוא רק על ידי "ויבא עמלק וילחם עם ישראל",

אך לאחר "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב", הרגו את כל 103גבוריהם⁵⁵, וכולם הבינו שבני ישראל יכולים, ובאופן של קל־וחומר, להרוג את החלשים⁵⁶, ראו כולם שוב את כוחם של ישראל, והתבטל הפגם של "ויבוא עמלק וילחם" – ומדוע מוכרחים למחות את עמלק?

ולכן מסביר רש"י, ש"עד שימחה שמו של עמלק כולו", שכל עוד נשאר ממנו משהו, אפילו שמו – "אין שמו^* (של הקדוש־ברוך־הוא) שלם" ואין כסאו שלם", וכיון שכך צריך למחוק את עמלק לחלוטין.

יא. איבה תמידית לעמלק

לפי זה מובן מדוע מוסיף רש"י את המלה "ואיבה":

מובן בפשטות, שהקדוש־ברוך־הוא הורה למשה "ושים באזני יהושע" (ולא "אמור ליהושע" וכדומה), כדי שהציווי של יהושע לבני ישראל אחר כך לא ייאמר מתוך קבלת עול בלבד, אלא מתוך "שימה"⁵⁷ דוקא באזניו⁵¹ – בחיות ובהתעוררות⁵⁸.

ואין מובן: אמנם, יהושע ידע עד כמה חשובה המלחמה בעמלק, עד שהקדוש־ברוך־הוא נשבע "שיהיה לו מלחמה בעמלק עולמית" וש"אין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו", כפי שהוסבר לעיל.

אך כיון שלמעשה התרחשה המלחמה נגד עמלק במועד מאוחר הרבה יותר – בזמנו של שאול, ויהושע, מפני שהוא "מכניס את ישראל לארץ", רק ציווה על ישראל שהם יקיימו זאת אחר כך, איזו התלהבות אפשרית בציווי על פעולה שתתבצע לאחר זמן רב – מספר דורות מאוחר יותר?

לכן מוסיף רש"י את המלה "ואיבה", המצביעה על שנאה תמידית, שאינה קשורה לפעולתו של השנוא, וכאשר היא מתבטלת, גם האיבה בטלה. אלא, כנאמר⁵⁹ "ואיבה אשית בינך ובין..." –

שהמלחמה לה' בעמלק בזמנו של שאול נבעה מאיבתו של הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, לעמלק, וכיון שהאיבה היתה כבר לפני כן, יוצא, שגם כאשר צריך היה יהושע להורות לבני ישראל "לשלם לו את גמולו" אחר כך, נבע הציווי מדבר שהיה בתוקף בתקופת יהושע – איבתו של הקדוש־ברוך־הוא לעמלק, שעליה נשבע "שתהיה לו (מלחמה ו)איבה בעמלק עולמית.

104יב. על ידי מחיית עמלק – "השם שלם והכסא שלם"

ההסבר לתוספת של רש"י "וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם", וההוכחה לכך "שנאמר...", הוא:

כיון שמהביטוי "כס י־ה" שבפסוקנו רואים רק, שכל עוד לא נמחה שמו של עמלק "אין שמו שלם ואין כסאו שלם", אך אין הכרחי ללמוד מכך, ובמיוחד לאחר שכבר אין הדבר שלם, שמחיית שמו של עמלק מספיקה כדי להביא שלמות לענינים אלו, לכן מביא רש"י הוכחה – "שנאמר...", שהענין של "אבד זכרם" גורם להיות "השם שלם" ו"כסאו שלם", כפי שאומר רש"י לפני כן⁶⁰ "כשהקדוש־ברוך־הוא מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד".

לפי זה מובן מדוע אמר משה רבינו לפני כן⁶¹, ש"לעתיד לבוא" תהיה "כל המלוכה" שייכת לקדוש־ברוך־הוא, וקשורה ל"כסא של מעלה", עקב שומעו את השבועה, וש"מדור דור" "מלחמה לה' בעמלק", ושב"הכסא (והשם) אינו שלם" הכוונה היא "לעתיד לבוא", עם סיום המלחמה בעמלק, ורש"י מוסיף ומבאר "וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם" – כי על ידי כך נוסף הסבר על הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד".

יג. עמלק – הפרדה בין מוחין למדות

ו"יינה של תורה", אשר בפירוש רש"י על התורה:

מוסבר בתורת החסידות⁶², לגבי קליפת עמלק, ולגבי הקשר שבין קליפת עמלק לבין "אין שמו שלם":

עמלק הוא מלשון "ומלק את ראשו ממול ערפו"⁶³, ובעבודה הרוחנית הכוונה היא, שעמלק "חותך" ואינו מאפשר להבנה השכלית שבמוח לרדת לרגש ולהתפעלות הלב⁶⁴.

וזהו ההסבר בפנימיות הענינים לכך, שנאמר על עמלק "אשר קרך", הוא גרם לקרירות אצל כל אומות העולם, שלא יחששו מפני ישראל – למרות שלפני כן הן פחדו מישראל עקב הנסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים ובקריעת ים־סוף: שבע האומות, שמייצגות את כל האומות, הן במהותן שבע המדות הרעות, ועמלק, שאינו מאפשר להשגה השכלית שבמוח להשפיע על המדות ועל הרגשות שבלב, גרם על ידי כך שהמדות שבלב 105לא יושפעו מההבנה השכלית של גדלות ועוצמת הקדוש־ברוך־הוא וישראל⁶⁵.

וזהו הקשר בין "אין שמו שלם" לבין קליפת עמלק: האותיות "י־ה" משם ה' מביעות את ענין המוחין, והאותיות "ו־ה" – את ענין המדות. כאשר עמלק גורם להפרדה בין המוחין לבין המדות, אין דרגת י־ה מאירה בדרגת ו־ה, ואז "אין שמו שלם".

יד. "ואיבה" – לנחש ולעמלק

לכך, שעמלק גרם להפרדה בין י־ה לו־ה, רומז רש"י בהוספת המלה "ואיבה":

על הפסוק⁵⁹ "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה", אומר אדמו"ר ה"צמח צדק" בספרו "אור התורה"⁶⁶, ש"ואיבה" הם ראשי תיבות של "ואתחנן אל י' בעת ההיא". וההסבר לכך, לפי המובן מאור התורה, הוא:

ואתחנן – בגימטריא תקט"ו⁶⁷. האותיות ת"ק מצביעות על בחינת המדות (ולכן העולמות, שמתהווים מהמדות – שבעת ימי הבנין – קשורים למספר ת"ק⁶⁸), והאותיות ט"ו (בגימטריא י־ה) מצביעות על ענין המוחין, והמשמעות של (ואתחנן בגימטריא) תקט"ו היא חיבור המוחין והמדות – ת"ק וט"ו במלה אחת⁶⁹.

וזהו הקשר בין "ואיבה" שאמר הקדוש־ברוך־הוא לנחש, לבין "ואתחנן": כיון שעמלק, שהוא "משורש נחש"⁷⁰, גרם לכך שלא יהיה "שמו שלם" – הפרדה בין י־ה לבין ו־ה, להיפך מ"ואתחנן בגימטריא תקט"ו", לכן נגרם – "ואיבה אשית..." לנחש ולעמלק שמשרשו, שיקויים הענין של "מחה אמחה את זכר עמלק", ועל ידי כך יהיה שוב "ואתחנן בגימטריא תקט"ו" – חיבור בין י־ה לבין ו־ה – "השם שלם".

ולכן, בנוסף לאמור לעיל בסעיף י"א, מתבטא רש"י במלה "ואיבה", ולא במלה שנאה וכדומה, למרות שהמלה "איבה" מופיעה פעמים ספורות בלבד 106בתנ"ך – כדי לרמוז לענין שהוסבר לעיל.

טו. שלמות נעלית ב"השם שלם והכסא שלם"

ענין נוסף מ"יינה של תורה" נמצא בפירוש רש"י זה:

מוסבר בתורת החסידות, שכוחו של עמלק למנוע את השפעת ההשגה השכלית שבמוח על המדות שבלב, נובע מתוקף הקליפה שאינו על־פי שכל. מכך מובן, שהכוח להמשכת המוחין במדות לאחר שכבר היה "ויבא עמלק", אינו נובע מהשכל כשלעצמו – שהרי עמלק יכול להתנגד לשכל – אלא מכך שיש ביהודי תוקף עצמי השובר את קליפת עמלק, אשר מפרידה בין המוחין למדות.

ולפי זה יש לבאר, שבמלים "וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם" מתכוון רש"י לומר, שעל ידי מחיית שמו של עמלק, לא זו בלבד שיוסר הפגם בשלמות, שנגרם בגלל עמלק, אלא גם תיתוסף שלמות נעלית יותר, כביכול, בשמו ובכסאו של הקדוש־ברוך־הוא.

טז. "האויב תמו חרבות לנצח"

לענין השלמות שתיתוסף על ידי מחיית עמלק, רומז רש"י בכך, שבציטוט ההוכחה מתהלים – שעל ידי "אבד זכרם" יהיה "והוי'... כסאו", השם שלם והכסא שלם – הוא מדגיש "האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו ועברתו שמרה נצח":

כיון שעברת עמלק היא "נצח", בתוקף הנצחון שאינו לפי השכל, מובן, שעל ידי מחיית שמו של עמלק – אשר ישראל גורמים לכך על ידי עבודתם בזמן הגלות באופן של תוקף הנצחון שמעל השכל⁷¹ – נגרמת שלמות בשמו ובכסאו של הקדוש־ברוך־הוא – עצמיות שמעל לגילויים, פנימיות ועצמיות אין סוף ברוך הוא⁷².