תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ו בשלח

שיחה א

רשימת העמודים (8) מצוטט ב־16 עמודים חיפוש חדש

86שיחה א

בשלח

א. "לאיתנו – לתנאו"

על הפסוק¹ "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" נאמר במדרש², שכאשר ברא הקדוש־ברוך־הוא את הים, הוא התנה עמו תנאי: עליו להיבקע לישראל כשיצטרכו לעבור בו. וזוהי משמעות הפסוק "וישב הים... לאיתנו", "לאיתנו" אותיות "לתנאו"³ – "לתנאו שהתניתי עמו מתחילה".

בכך אין מובן: בפסוק "וישב הים... לאיתנו" אין מדובר על בקיעת הים, אלא להיפך, שלאחר "ויבקעו המים" שב הים למצבו הקודם, כלפני קריעת ים סוף. כיצד נאמר אפוא במדרש, שב"וישב... לאיתנו" הכוונה היא "לתנאו", לתנאי שעליו להיבקע?

על כך משיבים המפרשים⁴, שהתנאי שקבע הקדוש־ברוך־הוא לים היה, שאם הוא לא ייבקע, לא יהיו בו עוד מים, בדומה לדברי רבי פינחס בן יאיר לנהר גינאי⁵, כאשר לא רצה להיבקע לפניו: "אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם".

ולפי זה הם מסבירים את דברי המדרש "וישב הים לאיתנו – לתנאו", שהים שב "לאיתנו" משום שקיים את "תנאו", שהרי אילו לא היה מקיים את התנאי, היתה מציאותו מתבטלת.

אך, לכאורה, אין די בתירוץ זה⁶:

א) אילו לא היה הים מקיים את התנאי, הרי בנוסף לכך שלא היה לו שום תוקף (איתן), הרי לא היו בו כלל מים. ואילו מכך ש"לתנאו" נרמז במלה "לאיתנו", שמשמעותה – לדברי רש"י – "לתוקפו", נראה שרק תוקפו של הים תלוי בקיום התנאי?

ב) ב"וישב הים... לתנאו" הכוונה היא, שהים שב אל התנאי שלו. ואילו לפי האמור לעיל יוצא, שהמשמעות של "וישב הים... לאיתנו – לתנאו" היא, שהים שב "לאיתנו" על ידי שקיים לפני כן את התנאי, ולא שעצם השיבה הוא התנאי?

ב. קיום התנאי נותן תוקף גם למציאות בעבר

על הפסוק¹ "וישב הים לפנות בקר לאיתנו" מובא בספרו של המגיד 87ממזריטש "אור תורה" מאמר, אשר שמע מהבעל־שם־טוב⁷, שבו הוא מבאר את המדרש "לאיתנו – לתנאו". ולפי זה הוא מסביר את לשון חז"ל⁸ "עושין רצונו של מקום", ולא "עושין דברו" או "מאמרו", וכן את התשובה של רבי פינחס בן יאיר לנהר גינאי, שהוזכרה לעיל, "אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם":

כיון שהקדוש־ברוך־הוא התנה עם הבריאה במעשה בראשית⁹ "שיעשו רצון הצדיקים, אף שאינם בטבעם", לפיכך "אם אי אתה חולק", ואינך מקיים את התנאי, "הרי אתה כלא היה מעולם וכמו שלא נבראו כאן מים, ונמצאו שלא יעברו בך מים לעולם". כלומר, המשמעות של "גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם", אינה רק שמכאן ולהבא לא יעברו בו מים, אלא יותר מכך: כיון שמלכתחילה הוא נברא בתנאי שיעשה את רצון הצדיקים, הרי כל מציאותו, גם עד כה, תלויה בקיום התנאי. כי אם אין הוא מקיים את ה"תנאי הנאמר בשעת המאמר", הרי הוא "כלא היה מעולם", כי באופן כזה לא היתה מציאותו קיימת כלל.

לפי זה ניתן היה ליישב את הנאמר "וישב הים... לאיתנו", למרות שאילו לא היה נבקע לישראל, הרי לא זו בלבד שלא היה לו תוקף, לא היתה מציאותו קיימת כלל:

כיון שקיום התנאי של הים אינו משפיע רק על מציאותו מכאן ולהבא, שללא קיום התנאי לא יהיו בו עוד מים, כדלעיל, אלא גם על מציאותו עד אז (למרות שלכאורה לא ייתכן שינוי במציאות שכבר "היתה") – שאילו לא היה מקיים את התנאי, הוא היה מתבטל "ממציאות הבריאה"¹⁰ (באופן של "אין¹¹ ואפס ממש כמו לפני¹² ששת ימי 88בראשית ממש"¹³),

לכן נרמז הענין של "לתנאו" דוקא ב"לאיתנו – לתוקפו", שעל ידי קיום היותה, היא רק מצד כח האלקי המהווה אותה תמיד, ובסילוק הכח – מתבטלת מציאותה ממילא, הרי (לאחרי סילוק הכח) אין לה שום מציאות כלל, וכמו לפני ששת ימי בראשית ממש. (ובדוגמת אבן ההולך ממטלמ"ע מצד הכח כו', שלאחרי סילוק הכח – נשאר האבן כמו שהי' תחלה**). ועצ"ע. ולהעיר ממו"נ ח"א פס"ט.

13) וי"ל, שאופן ביטול הים באם לא הי' מקיים תנאו [ועד"ז, אופן הביטול דכללות הבריאה באם לא היו ישראל מקבלים את התורה (שבת פח, א. ע"ז ג, א)], יותר הוא מאופן הביטול ב"אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו" שבשהיוה"א שם. כי בנוגע לסילוק האותיות, הרי עד הרגע שהאותיות מסתלקות היתה המציאות (מציאות ע"פ תורה, ע"י עשרה מאמרות שבהם נבה"ע) והביטול הוא רק מכאן ולהבא (אלא שאופן הביטול מכאן ולהבא הוא – כמו שלא הי' מעולם כלל, וכמבואר בהערה הקודמת). משא"כ בנדו"ד, מכיון שההתהוות מלכתחלה היתה על תנאי, הרי כשהתנאי אינו מתקיים מתבטל הדבר מלמפרע. וראה לקמן הערה 36. זמן מוגבל דשית אלפי שנין, ולאחרי זמן זה תתבטל ממילא [שזה מורה שגם בזמן היותה אינה מציאות אמיתית – ראה לקמן סעיף ה'] – בכ"ז, באם [מציאות זו עכ"פ, שאינה אמיתית] היתה ח"ו מציאות מצד עצמה (שאינה צריכה להתחדש תמיד מהבורא), הרי גם לאחרי שתתבטל – אף שהביטול יהי' ממילא, נשארת עדיין איזו "מציאות" למציאותה, ואינה כמו לפני ששת ימי בראשית ממש.

**) ויתירה מזו: בהמשל דזריקת אבן, הרי גם אח"כ שייך לומר שבתחלה הלך מלמטלמ"ע. משא"כ בהנמשל – מכיון שגם זמן עצמו הוא מציאות נברא (ראה דרמ"צ מצות האמנת אלקות התנאי, הרי לא זו בלבד שאותו ים נשאר להבא, אלא יותר מכך: "לתוקפו" – גם מציאותו הקודמת קבלה יותר תוקף¹⁴.

אך הסבר זה מיישב רק את השאלה הראשונה – מדוע נאמר "לאיתנו", המצביע על כך, שקיום התנאי השפיע רק על התוקף – כי מדובר כאן גם¹⁵ על מציאותו בעבר. אך עדיין נותר הקושי לגבי הניסוח "לתנאו", שלפיו מובן, שהים חזר אל התנאי, כאמור לעיל.

ג. קיום התנאי גורם ל"איתנו" שבשעת הבריאה

כדי להבין את כל האמור לעיל, יש להקדים ולהסביר מהו הקושי במלה "לאיתנו", שעל כן מבאר זאת המדרש "לתנאו"¹⁶:

מן הנאמר בפסוק "וישב הים... לאיתנו" מובן, שיש כאן חידוש. ולכאורה, מדוע יחשבו שהנס של "וישם את הים לחרבה"¹⁷ גרם לים

14) ראה עד"ז אוה"ת ואתחנן ס"ע תטו ואילך.

15) אבל פשוט שגם לפי ביאור זה, נכלל ב"וישב הים גו' לאיתנו" גם מציאותו שמכאן ואילך (ולא רק תוקף מציאותו שעד שעת הבקיעה), שלכן נאמר לאיתנו ב"וישב הים" – אף שהתוקף שבנוגע להעבר נעשה בעת קיום 89חולשה כזו, שאף לאחר מכן לא היה בו התוקף הקודם; אשר כדי לשלול זאת מדגישה התורה "וישב הים... לאיתנו"?

לכאורה, ניתן להשיב:

יש שני סוגים¹⁸ בנסים, ואף בניסי יציאת מצרים:

(א) נס ששינה את הטבע הקודם, כבמקרה של "ידו מצורעת כשלג"¹⁹, שאף לאחר הנס, נשארה היד מצורעת בטבעה, וכדי שתהיה "שבה כבשרו"²⁰ נדרש נס נוסף לביטול הצרעת²¹.

(ב) נס שחידש מציאות, אשר אף בשעת מעשה היתה נסית, ללא אחיזה בטבע, כבמקרה של המים ש"נהפכו לדם", שאף בשעת הנס נשארו במהותם מים, ורק בחיצוניות היו המים מצד הנס לדם²²; ולפיכך, מיד כאשר פסק הנס התבטלה מאליה הפיכת המים לדם²³.

ובעניננו, נס קריעת ים סוף: אילו היינו מסבירים שעל ידי "וישם את הים לחרבה" השתנה הים, והוא הפך למציאות של "יבשה", הרי כאשר "וישב הים" נעשתה מציאות חדשה – ולכן מדגישה התורה "וישב הים... לאיתנו", שהוא שב לתוקפו הקודם, כדברי רש"י: "לאיתנו – לתוקפו הראשון"²⁴, כי גם כאשר היה "חרבה", הוא נותר בפנימיותו – ים²⁵.

אך אין די בהסבר זה: מן המסופר בתורה, שנס קריעת ים סוף התרחש על ידי "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה"²⁶, שהמים "נצבו כמו נד 90וכחומה"²⁷ על ידי הכוח האלקי ש"התלבש"²⁸ ב"רוח קדים" שהעמידה אותם ברציפות כל הזמן, מובן, שהים לא השתנה במהותו ליבשה. ואם כך, שבה ומתעוררת השאלה: מהו החידוש ב"וישב הים... לאיתנו"?

לפיכך נאמר במדרש, שהכוונה ב"וישב הים... לאיתנו" איננה שהים חזר לתוקפו שלפני קריעת ים סוף (כי בכך אין חידוש), אלא לתוקף שקבע בו הקדוש־ברוך־הוא בשעת בריאתו, כאשר התנה עמו שייבקע לישראל, שתוקף זה גדול הרבה יותר, באין־ערוך, מתוקפו של הים כשלעצמו, כדלהלן בסעיף ה'.

אמנם, התנאי קויים בשעת קריעת ים סוף, אך למרות זאת נאמר בתורה "וישב הים... לאיתנו", כי התוקף שקיבל הים בשעת קיום התנאי לא ניכר בגלוי בזמן בקיעתו, אלא בשובו להיות ים, כדלהלן בסעיף ו': דוקא על ידי "וישב הים" – הפיכתו תחילה ליבשה ולאחר מכן שובו להיות ים – הוא הגיע "לאיתנו – לתנאו", לתוקף שמצד "תנאו".

ד. הבריאה עצמה "מסכימה" לתכליתה עבור ישראל

כדי להבין זאת, יש להקדים 91ולהסביר מדוע צריך היה הקדוש־ברוך־הוא להתנות עם הים מלכתחילה, בעת בריאתו, שהוא ייבקע עבור ישראל.

והרי, לכאורה, כיון שהקדוש־ברוך־הוא הוא "בעל הבית" של העולם, מובן בפשטות, שבידו היכולת והזכות לצוות על הים אף אם לא התנה עמו מלכתחילה²⁹?

ההסבר לכך הוא:

תכלית הבריאה "בשביל ישראל ובשביל התורה"³⁰ אינה רק כדי לאפשר לישראל לקיים תורה ומצוות, כאמצעי לדבר אחר, אשר לו עצמו אין בכך חלק, אלא שעל ידי עבודתם של ישראל בתורה ובמצוות, ועל ידי "בכל דרכיך דעהו" ואף "וכל מעשיך יהיו לשם שמים"³¹, הם ייהפכו את העולם עצמו לדירה לו יתברך.

וכיון שב"דירה לו יתברך" הכוונה היא ל"דירה לעצמותו", כדירה של מלך בשר ודם, הנמצא בכל עצמותו בדירתו³², צריך העולם עצמו להיות כזה, שיכולה להיות ניכרת בו גם דרגה זו של אלקות, הנעלית מהאור האלקי שצמצם את עצמו לפי דרגת העולמות, כולל ענין בריאת העולמות.

ולפיכך התנה הקדוש־ברוך־הוא עם הים, וכך גם "עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית"³³, שכאשר יגיע הזמן – הם ישנו את טבעם למען ישראל,

כי³⁴ אילו לא היה תנאי זה, כלומר, שבבריאה כשלעצמה אין מקום לנסים ולשינוי הטבע, היה יוצא, שהנס ושינוי הטבע הבאים מבחינת אור הסובב שמעל העולמות³⁵ – הם באופן של שלילת הבריאה. לכן ברא הקדוש־ברוך־הוא מלכתחילה את הים, ואת כל הנבראים בתנאי "שיקרע לפני ישראל"

– וההלכה היא, שאם התנאי נקבע כראוי, אי־קיומו מבטל את כל הענין מלכתחילה. ואף כאן³⁶ נבראה הבריאה 92באופן, שאם לא יקיימו זאת, "יתבטלו ממציאות הבריאה" עד אשר מלכתחילה "לא נבראו" –

כדי שה"מציאות" של הים עצמו "תסכים"³⁷ לשינוי הטבע.

ה. על ידי התנאי ניתנה מציאות לבריאה

לפי כל האמור לעיל מובן, שעל ידי התנאי שקבע הקדוש־ברוך־הוא עם הים (וכן עם כל שאר הנבראים בעת מעשה בראשית), שהוא ייבקע עבור ישראל, ניתן בו תוקף עצום הרבה יותר מהתוקף הקיים בו מצד עצם התהוותו, ללא התנאי:

כאשר דבר קיים ברציפות במשך זמן מסויים, ולאחר מכן מציאותו נפסקת, הרי מוכח, שגם בזמן קיומו היתה זו מציאות "חלשה"³⁸, וחולשה זו היא הגורם לביטולה מאוחר יותר³⁹.

מכך מובן, שלעולם כשלעצמו, כפי שהתהווה מעשרה מאמרות, אין תוקף אמיתי, כי כל בריאתו היא למשך "שית אלפי שנין", ולאחר מכן הוא יתבטל⁴⁰.

93אך על ידי התנאי שהתנה הקדוש־ברוך־הוא עם מעשה בראשית, ובריאתו את העולם באופן "שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם", דבר המוכיח שבריאת העולם "בשביל ישראל" היא התכלית והמהות הפנימית של העולם,

שהרי אם הכוונה של "בשביל ישראל" היא רק אמצעי המשמש לדבר אחר, אך לו עצמו אין קשר לכך, הרי אז לא ייתכן לומר שההתהוות של מעשה בראשית בעצמה תיעשה באופן שהנבראים יפעלו להיפך מטבעם,

וכיון שמציאותם של ישראל, בהיותם "נצר מטעי מעשה ידי" של הקדוש־ברוך־הוא, היא מציאות נצחית⁴¹, מציאות של מחשבה⁴², שהיא המקור והעילה למציאות של הדבור – הרי על ידי כך שהקדוש־ברוך־הוא קבע במציאות זו של מעשה בראשית "שיקויים רצון הצדיקים", ניתן בנבראים תוקף הנעלה ממציאותם מצד עצמם, ענין של נצחיות⁴³.

ו. הים הגיע "לאיתנו" רק לאחר "וישב"

וזהו הנאמר במדרש על הפסוק "וישב הים... לאיתנו" – "לתנאו שהתניתי עמו מתחילה":

כל עוד היה "וישם את הים לחרבה" ניתן היה לחשוב⁴⁴ שעל ידי נס זה השתנתה והתבטלה המציאות הקודמת, ומשום כך לא התגלה אז עדיין התוקף שקיבל הים על ידי התנאי;

רק כאשר "וישב הים", באופן של "וישב... לאיתנו", כפירוש הפשוט, שהוא נשאר במהותו (כדלעיל בסעיף ג') – ואף־על־פי־כן מציאותו עצמה איפשרה את קיום רצון ה' להיפך מטבעה, אז הוא הגיע "לאיתנו – לתנאו", לתוקף שניתן בו על ידי ה"תנאי", שמעל למציאותו מצד עצמה, כדלעיל.

הערות

עמוד 86

1. פרשתנו יד, כז.
2. ב"ר פ"ה, ה. שמו"ר פכ"א, ו. זח"ב קצח, ב.
3. בעה"ט עה"פ.
4. ידי משה לב"ר שם.
5. חולין ז, א. וראה היום יום ע' כ (ממאמר הה"מ דלקמן סעיף ב'), שחלוקת גינאי נהרא הוא כענין קרי"ס. וראה חולין שם: כמשה ושתין רבוון.
6. ועד"ז יש להקשות בתירוץ אוה"ח הק' (עה"פ) על קושיא הנ"ל.

עמוד 87

7. היום יום שם.
8. ברכות לה, ב.
9. ראה ב"ר שם (ועד"ז בזהר שם): לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית. וראה אוה"ח.
10. לשון האו"ת שם.
11. לשון אדמוה"ז בתחלת שעהיוה"א (לענין "אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן"). וראה הערה הבאה.
12. וי"ל הביאור בזה: באם היו הנבראים (לאחרי שנתהוו) איזו מציאות לעצמם ח"ו (בדוגמת אומן העושה כלי – וכטעות הכופרים המובא בשעהיוה"א רפ"ב), הנה אף שגם לדעתם מובן הדבר שבכחו של הקב"ה לעשות שיהיו "אין ואפס ממש". [דכאשר איזו מציאות מתבטלת על ידי פעולתו של נברא, אזי הביטול הוא רק בנוגע לצורת הדבר. משא"כ בנוגע להקב"ה, הרי מובן (ראה מו"נ ח"ב פי"ז) גם לדעתם, שכמו שיש ביכלתו להוות מאין ליש כן ביכלתו לעשות גם מיש לאין (גם באם מציאות הבריאה היתה ח"ו מציאות לעצמה)], בכ"ז, מכיון שמצד עצמה היתה מציאותה נשארת גם עכשיו וביטולה הוא מצד כח אחר, הרי אף שלאחרי ביטולה היא "אין ואפס ממש" בכ"ז אינה כמו לפני שי"ב. שאז לא הי' לה מציאות מלכתחילה*. אבל מכיון שכל מציאות הבריאה, גם בעת
. ויתירה מזו: אפילו באם נאמר גם לדעתם, שהתהוות הבריאה מלכתחילה היא רק על משך פי"א, ובכ"מ), ובהסתלק (המאמר אשר בו מ)העשרה מאמרות יתבטל גם הזמן, הרי במילא לא ישאר שום רושם כו' כלל. ועצ"ע. התנאי ולא כש"וישב".

עמוד 88

13.
14.
15.
16. בפי' מהרז"ו (לשמו"ר שם) "שהול"ל וישב הים וגו' לקדמותו או לתקפו ע"כ דורש כו'". אבל י"ל יתירה מזו, כבפנים – דבפשטות תיבה זו (אף באם הי' נאמר לתקפו וכדומה) מיותרת לגמרי.
17. פרשתנו יד, כא.

עמוד 89

18. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 175 ואילך ובהערות שם.
19. שמות ד, ו.
20. שם, ז.
21. כדמוכח גם ממרז"ל (שבת צז, א. פרש"י עה"ת שם. וראה גם שמו"ר פ"ג, יג) מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעניות.
22. ועד אשר "גיגית מלאה מים .. ישראל שותה מים והמצרי דם וכשהי' לוקח מישראל בדמים (דוקא) הי' שותה מים" (שמו"ר פ"ט, יו"ד).
23. ולכן לא מצינו שהיו צריכים להריק האגמים וכל מקוה מימיהם ובעצים ובאבנים לאחרי המכה.
24. ע"פ מ"ש בפנים, יומתק מה שרש"י מוסיף "הראשון" – אף שפירוש "לאיתנו" הוא (רק) "לתקפו"* – כי בזה מבאר החידוש שב"(וישב גו') לאיתנו", כבפנים.
25. ובמכ"ש משינוי החוזר לברייתו (שגם טרם שחזר לברייתו) לא הוה שינוי (סוכה ל, ב. ב"ק צו, ב) – אף שבכדי שיחזור לברייתו צריך פעולה.
26. פרשתנו יד, כא. – ומזה מוכח ש"אילו הפסיק ה' את הרוח כרגע, היו המים חוזרים ונגרים במורד כדרכם וטבעם" (שעהיוה"א פ"ב). וע"פ מ"ש לעיל בפנים, יובן מה שהוזקק אדמוה"ז להוכיח מזה שהוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה (שאילו הפסיק ה' את הרוח כרגע (בלילה) היו המים חוזרים כו') – ולא הוכיח זה ממה שכן הי' בפועל, שלאחרי שנפסק הרוח שב הים לאיתנו – כי מ"וישב הים" אין ראי' כ"כ, כי אפשר לומר (אלולי הדיוק ד"לאיתנו") שזה הי' ע"י פעולה (נס), ולא שהחידוש נתבטל במילא.
. אבל אין לומר שכוונת רש"י בהוספת תיבת "הראשון" היא לפרש מ"ש "וישב גו' לאיתנו" – שהרי [נוסף לזה שמובן הוא גם בלי פירוש רש"י] רש"י מעתיק לפני פירושו רק תיבת "לאיתנו".

עמוד 90

27. לשון אדמוה"ז בשעהיוה"א שם. וי"ל שחידוש גדול ישנו בזה. ובהקדים: לכאורה קשה דבתרגום, פרש"י ועוד עה"פ (פרשתנו טו, ח) פירשו "כמו נד כחומה", ועפ"ז: א) יתור בלשון הוא לומר "כמו נד וכחומה", ב) וא"ו ד"וכחומה" – מאי מוסיף, ג) תיכף לאח"ז אומר "ולא קמו כחומה" ואינו מזכיר "נד". ויל"פ דכוונת אדה"ז להדגיש (בפי' הכתובים) שזהו ב' ענינים, בתחילה נצבו "כמו נד" (ציבור וכינוס – ראה פרש"י – רק בזה הי' השינוי, אבל היו "נוזלים", ע"ד מים בכלי) ואח"כ – גם כחומה (שאין זקוקה לכלי). ועפ"ז יומתק ההמשך בשהיחוה"א: ואילו כו' היו המים חוזרים ונגרים (ביטול ד"נד נוזלים". ופשיטא שהי' בטל השינוי שלאח"ז) ולא קמו כחומה (שינוי גדול יותר ולכן זה הוא) בלי ספק. – ונוגע פי' הכתוב הזה לתוכן המבואר בשעהיוה"א – דגם הסדר דקרי"ס הי' באופן "טבעי" מדרגא לדרגא, משא"כ בריאת יש מאין.
28. אבל לא שהרוח עצמה פעלה זאת (כ"כ הרמב"ן פרשתנו יד, כד). ומה שהוצרך להיות הרוח – הוא (א) בכדי להטעות את המצריים (רמב"ן שם). (ב) לפי שע"י הרוח קדים דוקא נמשך הגילוי דבחי' "קדמונו של עולם", שממנו דוקא הי' אפשר להיות קרי"ס (ראה סד"ה ויולך ה' תרס"ו, ובכ"מ). – אבל הביאור בשהיחוה"א משמעו (כשאר מפרשי התורה – רשב"ם ועוד) דהרוח קדים עזה (ובזה מתורצת קושיית הרמב"ן) פעלה הבקיעה וכו'. ומה שמוכיח מ"ואילו הפסיק כו' היו המים חוזרים כו'" שכן הוא גם בבריאת שמו"א "שבהסתלקו' כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש" – כי גם להפי' שהבקיעה היתה ע"י הרוח, הרוח פעל שינוי בטבע המים, שיהיו "כחומת אבנים". ועפ"ז מובן (בפשטות) מה שמוסיף אדה"ז "וכחומה" "ולא קמו כחומה" – כי מזה ש"היו המים חוזרים ונגרים" לבד, היינו השינוי ד"כמו נד נוזלים" (ראה הערה הקודמת), אי"ז הוכחה לבריאת שמו"א שהגם שנעשו למציאות ובכל זה בהסתלקות כח הבורא יהיו הנבראים אין ואפס ממש. [ולהעיר משקו"ט הידועה בפירוש "שהטבע הזה במים" (שניצב או שניגר?). וראה המכתב עד"ז – נדפס בליקוטי ביאורים לתניא (להר"י שי' קארף). שעהיוה"א עם לקט פירושים כו' שם ע' עט. וראה לקו"ש ח"ז ע' 189 הערה 10].

עמוד 91

29. במו"נ ח"ב פכ"ט (וראה גם פיה"מ להרמב"ם אבות פ"ה מ"ו. בחיי עה"פ לאיתנו ועוד), שצורך התנאי הוא לפי ש"עולם כמנהגו הולך" ואינו שייך ש"ישתנה טבע אחר מעשה בראשית או יתחדש רצון אחר שהונחו כן". אבל [נוסף לזה שלפי ביאור הרמב"ם (במו"נ ח"ג פ"כ) בענין כי לא מחשבותי מחשבותיכם, גם באם הניסים נתחדשו אח"כ אי"ז שינוי רצון ח"ו, וכמ"ש התויו"ט באבות שם (ועיי"ש בתוי"ט, שדבריו אלו של הרמב"ם (בנוגע להטעם שהוצרך להתנאים) אינם לפי דעת עצמו)] בכדי להסיר הקושיא דשינוי רצון, הי' מספיק שיושם בשי"ב הענין דבקיעת הים, ולא הי' צריך שיהי' זה תנאי בבריאת הים.
30. נסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 159 הערה 62.
31. משלי ג, ו. אבות פ"ב מי"ב. המעלה ד"בכל דרכיך דעהו" על "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" – ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 161. 188.
32. ד"ה יו"ט של ר"ה תרס"ו קרוב לתחלתו. ובכ"מ.
33. ב"ר פ"ה, ה. וראה גם זח"ב קצח, ב.
34. ראה עד"ז תוי"ט הנ"ל לאבות, שענין התנאים הוא בכדי להורות שהכל לא נברא אלא בשביל ישראל.
35. ראה סד"ה החדש הזה תרס"ו. ובכ"מ.
36. לכאורה יש להקשות: ב"האומר על מנת", התנאי הוא רק גילוי מילתא שבאם לא יתקיים התנאי לא נעשה הענין מלכתחלה. משא"כ בבריאת שמו"א, מכיון שכבר נבראו, ועד עכשיו היתה מציאותם בפועל – איך שייך שע"י ביטול התנאי, יתבטלו למפרע? אבל – אינו. כי גם ב"האומר על מנת", התנאי הוא לא רק בירור בעלמא, כ"א, שביטול התנאי הוא הגורם שהענין יתבטל למפרע (ראה רמב"ם הל' גירושין פ"ח הכ"ב ובמ"מ שם). ועד"ז הוא גם בדין "חכם עוקר את הנדר מעיקרו", ש"עיקר העיקור הוא מכאן ולהבא, שהרי הי' אסור עד עתה", ואעפ"כ התרת החכם עוקרת את הנדר מעיקרו ועכשיו "נמצא שלא נאסר מעולם" (רא"ש נדרים נב, ב).

עמוד 92

37. ראה עד"ז לקוטי שיחות [המתורגם] ח"ה ע' 10 הערה 40 (בנוגע הפיכת ארצות־גוים לארץ־ישראל), שנוגע שגם הגוים יסכימו לזה. ולהעיר מתו"ש ע' 70 ובהערה שם "אז די ניצוצות פון תהו זאלן אויך מסכים זיין". ולהעיר מדין בטול ע"ז דעכו"ם ע"י עכו"ם דוקא (משנה – ע"ז נב, ב). והרי מציאות בפ"ע – ה"ז נפרד וע"ז (תניא פכ"ב).
38. שלכן נהרות שנפסקין פעם אחת לשבוע (שמיטה*) פסולין למי חטאת – כי מציאות המים אינה (דמים) חיים, כ"א "מכזבין" (פרה פ"ח מ"ט).
39. ראה ספר החקירה להצ"צ ד, א. קד, א ואילך. ד"ה אין ערוך הב' תרצ"ד (בסה"מ תשי"א) פ"ל. תקעו תש"ז בתחלתו. ובכ"מ.
40. ד"ה האומנם ישב תרמ"ג פ"ד. כל השונה הלכות תרס"ז. תקעו תרצ"ד (תשי"א) קרוב לסופו. ועוד. ובכ"מ מבואר באו"א, שחזקים כיום הבראם ורק ברצון הבורא יבטלו לאחרי שית אלפי שנין (ספר החקירה הנ"ל ג, ב ואילך. קא, ב ואילך. ד"ה אין ערוך שם. תקעו שם). אבל – כח הא"ס שבהנבראים (הפועל ענין הנצחיות בהם, שיהיו חזקים כיום הבראם) "הוא מחוץ להם שאינו מתייחד עמהם" (ד"ה צהר תעשה תרע"ג (בהמשך תער"ב). וראה גם בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 100 הערה 21) [כי בדבר מוגבל א"א שיתלבש בו כח בלתי מוגבל, ובלשון הרמב"ם (מו"נ ח"ב הקדמה יב) "כי כל כח שימצא מתפשט בגוף הוא בעל תכלית, להיות הגשם בעל תכלית"], ומצד עצמם (היינו מצד התהוותם מהעשרה מאמרות המתלבשים בפנימיותם) הם נפסדים, כמבואר בלקו"ש שם.
. והטעם לזה שכשנפסקין "לשנים רבות יותר משבע" אינם מים "מכזבין" (רמב"ם הל' פרה פ"ו הי"ב. וראה תוי"ט במשנה שם) – י"ל: מכיון שכל מציאות העולם הוא "כזב" (שהרי קיומו רק שית אלפי שנין), בהכרח לומר שכוונת הכתוב ב"מים חיים" היא ל"חיים" שבערך הבריאה גופא. ומכיון שכל שמיטה היא תקופה בפ"ע (ראה מפרשים בטעם דאפקעתא דמלכא היא אחת לז' שנים), לכן ההפסק "לשנים רבות יותר משבע" אינו נקרא "כזב" בערך הקיום שבהבריאה. [ועד"ז י"ל להפירוש (רע"ב, ר"ש ורא"ש במשנה שם) שכשנפסקין אחת ביובל אז מיקרו מים חיים, שהרי יובל הוא "לעולם" (וכדרז"ל עה"פ ועבדו לעולם – משפטים כא, ו. קידושין טו, סע"א. פרש"י עה"פ)].

עמוד 93

41. ראה סנה' ר"פ חלק.
42. שהרי ישראל (דוקא) עלו במחשבה (ב"ר בתחלתו).
43. ואף שההנהגה הניסית באה מבחי' אור (ממאמר ושיחת ש"פ בשלח, תשכ"ט) הסובב שלמעלה מעולמות כנ"ל ס"ה – והרי מצד בחי' הסובב יש ענין הנצחיות בנבראים גם לולי התנאי (ראה לעיל הערה 40) – י"ל, דמכיון שהתהוות הנבראים היתה על מנת "שיעשו רצון הצדיקים אף שאינם בטבעם", הרי ענין זה [אף שבפרט אחד הוא בבחי' מקיף יותר מכח הא"ס הפועל שיהיו חזקים כיום הבראם, שלכן בא הוא באופן דשידוד הטבע (ראה סד"ה החדש הזה תרס"ו. ובכ"מ), מ"מ, מצד זה שהוא תנאי בההתהוות] שייך הוא למציאות הנבראים עצמם. בסגנון אחר (ובל' הרמב"ם בהקדמה הנ"ל) כח המקיים את הנברא הבעל גבול לזמן בלי גבול אא"פ שיתלבש בתוכו, משא"כ הכח המעמיד את המים כחומה.
44. ראה גם אוה"ח כאן.

מצוטט ב־16 עמודים

לקוטי שיחות 6

כרך לה ‹ נח ‹ שיחה א ‹ 22 לקו"ש ח"ו ע' 91
כרך לו ‹ תשא ‹ שיחה א ‹ 174 לקו"ש ח"ו ע' 90
כרך ה ‹ י"ט כסלו ‹ שיחה א ‹ 175 לקו"ש ח"ו ע' 89
כרך ו ‹ פקודי ‹ שיחה ב ‹ 236 לקו"ש ח"ו ע' 91
כרך י ‹ בראשית ‹ שיחה ב ‹ 12 לקו"ש ח"ו ע' 91
כרך יד ‹ ואתחנן ‹ שיחה א ‹ 16 לקו"ש ח"ו ע' 92

תורת מנחם 4

לד - שנת תשכ"ב - חלק שלישי ‹ בס"ד*. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ב** לקו"ש ח"ו ע' 92
נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ו ע' 87
נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ו ע' 89
עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ ש"פ בשלח, שבת שירה, י"ז שבט, ה'תשל"ג לקו"ש ח"ו ע' 86

מאמרים מלוקטים 3

חלק א ‹ בס"ד. ליל ערב ראש השנה ה'תשמ"ב לקו"ש ח"ו ע' 92
חלק ד ‹ בס"ד. י"ב תמוז ה'תשל"ח לקו"ש ח"ו ע' 90
חלק ד ‹ בס"ד. ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ו ע' 92

מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1

תקע"ב ‹ [/cup][ויט משה גו' וישב הים לפנות בוקר לאיתנו]. ‹ רלט לקו"ש ח"ו ע' 92

תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 2

תרל"ט ח"א ‹ מאמרים ‹ וככה תאכלו אותו (א) ‹ קמ לקו"ש ח"ו ע' 92
תרל"ט ח"א ‹ הנחות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ‹ ואכלתם אותו בחפזון ‹ רמו לקו"ש ח"ו ע' 92