88

בראשית ממש"¹³),

לכן נרמז הענין של "לתנאו" דוקא ב"לאיתנו – לתוקפו", שעל ידי קיום היותה, היא רק מצד כח האלקי המהווה אותה תמיד, ובסילוק הכח – מתבטלת מציאותה ממילא, הרי (לאחרי סילוק הכח) אין לה שום מציאות כלל, וכמו לפני ששת ימי בראשית ממש. (ובדוגמת אבן ההולך ממטלמ"ע מצד הכח כו', שלאחרי סילוק הכח – נשאר האבן כמו שהי' תחלה**). ועצ"ע. ולהעיר ממו"נ ח"א פס"ט.

13) וי"ל, שאופן ביטול הים באם לא הי' מקיים תנאו [ועד"ז, אופן הביטול דכללות הבריאה באם לא היו ישראל מקבלים את התורה (שבת פח, א. ע"ז ג, א)], יותר הוא מאופן הביטול ב"אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו" שבשהיוה"א שם. כי בנוגע לסילוק האותיות, הרי עד הרגע שהאותיות מסתלקות היתה המציאות (מציאות ע"פ תורה, ע"י עשרה מאמרות שבהם נבה"ע) והביטול הוא רק מכאן ולהבא (אלא שאופן הביטול מכאן ולהבא הוא – כמו שלא הי' מעולם כלל, וכמבואר בהערה הקודמת). משא"כ בנדו"ד, מכיון שההתהוות מלכתחלה היתה על תנאי, הרי כשהתנאי אינו מתקיים מתבטל הדבר מלמפרע. וראה לקמן הערה 36. זמן מוגבל דשית אלפי שנין, ולאחרי זמן זה תתבטל ממילא [שזה מורה שגם בזמן היותה אינה מציאות אמיתית – ראה לקמן סעיף ה'] – בכ"ז, באם [מציאות זו עכ"פ, שאינה אמיתית] היתה ח"ו מציאות מצד עצמה (שאינה צריכה להתחדש תמיד מהבורא), הרי גם לאחרי שתתבטל – אף שהביטול יהי' ממילא, נשארת עדיין איזו "מציאות" למציאותה, ואינה כמו לפני ששת ימי בראשית ממש.

**) ויתירה מזו: בהמשל דזריקת אבן, הרי גם אח"כ שייך לומר שבתחלה הלך מלמטלמ"ע. משא"כ בהנמשל – מכיון שגם זמן עצמו הוא מציאות נברא (ראה דרמ"צ מצות האמנת אלקות התנאי, הרי לא זו בלבד שאותו ים נשאר להבא, אלא יותר מכך: "לתוקפו" – גם מציאותו הקודמת קבלה יותר תוקף¹⁴.

אך הסבר זה מיישב רק את השאלה הראשונה – מדוע נאמר "לאיתנו", המצביע על כך, שקיום התנאי השפיע רק על התוקף – כי מדובר כאן גם¹⁵ על מציאותו בעבר. אך עדיין נותר הקושי לגבי הניסוח "לתנאו", שלפיו מובן, שהים חזר אל התנאי, כאמור לעיל.

ג. קיום התנאי גורם ל"איתנו" שבשעת הבריאה

כדי להבין את כל האמור לעיל, יש להקדים ולהסביר מהו הקושי במלה "לאיתנו", שעל כן מבאר זאת המדרש "לתנאו"¹⁶:

מן הנאמר בפסוק "וישב הים... לאיתנו" מובן, שיש כאן חידוש. ולכאורה, מדוע יחשבו שהנס של "וישם את הים לחרבה"¹⁷ גרם לים

14) ראה עד"ז אוה"ת ואתחנן ס"ע תטו ואילך.

15) אבל פשוט שגם לפי ביאור זה, נכלל ב"וישב הים גו' לאיתנו" גם מציאותו שמכאן ואילך (ולא רק תוקף מציאותו שעד שעת הבקיעה), שלכן נאמר לאיתנו ב"וישב הים" – אף שהתוקף שבנוגע להעבר נעשה בעת קיום