89
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
חולשה כזו, שאף לאחר מכן לא היה בו התוקף הקודם; אשר כדי לשלול זאת מדגישה התורה "וישב הים... לאיתנו"?
לכאורה, ניתן להשיב:
יש שני סוגים18 בנסים, ואף בניסי יציאת מצרים:
(א) נס ששינה את הטבע הקודם, כבמקרה של "ידו מצורעת כשלג"19, שאף לאחר הנס, נשארה היד מצורעת בטבעה, וכדי שתהיה "שבה כבשרו"20 נדרש נס נוסף לביטול הצרעת21.
(ב) נס שחידש מציאות, אשר אף בשעת מעשה היתה נסית, ללא אחיזה בטבע, כבמקרה של המים ש"נהפכו לדם", שאף בשעת הנס נשארו במהותם מים, ורק בחיצוניות היו המים מצד הנס לדם22; ולפיכך, מיד כאשר פסק הנס התבטלה מאליה הפיכת המים לדם23.
ובעניננו, נס קריעת ים סוף: אילו היינו מסבירים שעל ידי "וישם את הים לחרבה" השתנה הים, והוא הפך למציאות של "יבשה", הרי כאשר "וישב הים" נעשתה מציאות חדשה – ולכן מדגישה התורה "וישב הים... לאיתנו", שהוא שב לתוקפו הקודם, כדברי רש"י: "לאיתנו – לתוקפו הראשון"24, כי גם כאשר היה "חרבה", הוא נותר בפנימיותו – ים25.
אך אין די בהסבר זה: מן המסופר בתורה, שנס קריעת ים סוף התרחש על ידי "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה"26, שהמים "נצבו כמו נד
הערות
- 18. ראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 175 ואילך ובהערות שם.
- 19. שמות ד, ו.
- 20. שם, ז.
- 21. כדמוכח גם ממרז"ל (שבת צז, א. פרש"י עה"ת שם. וראה גם שמו"ר פ"ג, יג) מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פורעניות.
- 22. ועד אשר "גיגית מלאה מים .. ישראל שותה מים והמצרי דם וכשהי' לוקח מישראל בדמים (דוקא) הי' שותה מים" (שמו"ר פ"ט, יו"ד).
- 23. ולכן לא מצינו שהיו צריכים להריק האגמים וכל מקוה מימיהם ובעצים ובאבנים לאחרי המכה.
- 24. ע"פ מ"ש בפנים, יומתק מה שרש"י מוסיף "הראשון" – אף שפירוש "לאיתנו" הוא (רק) "לתקפו"* – כי בזה מבאר החידוש שב"(וישב גו') לאיתנו", כבפנים.
- 25. ובמכ"ש משינוי החוזר לברייתו (שגם טרם שחזר לברייתו) לא הוה שינוי (סוכה ל, ב. ב"ק צו, ב) – אף שבכדי שיחזור לברייתו צריך פעולה.
- 26. פרשתנו יד, כא. – ומזה מוכח ש"אילו הפסיק ה' את הרוח כרגע, היו המים חוזרים ונגרים במורד כדרכם וטבעם" (שעהיוה"א פ"ב). וע"פ מ"ש לעיל בפנים, יובן מה שהוזקק אדמוה"ז להוכיח מזה שהוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה (שאילו הפסיק ה' את הרוח כרגע (בלילה) היו המים חוזרים כו') – ולא הוכיח זה ממה שכן הי' בפועל, שלאחרי שנפסק הרוח שב הים לאיתנו – כי מ"וישב הים" אין ראי' כ"כ, כי אפשר לומר (אלולי הדיוק ד"לאיתנו") שזה הי' ע"י פעולה (נס), ולא שהחידוש נתבטל במילא.
- . אבל אין לומר שכוונת רש"י בהוספת תיבת "הראשון" היא לפרש מ"ש "וישב גו' לאיתנו" – שהרי [נוסף לזה שמובן הוא גם בלי פירוש רש"י] רש"י מעתיק לפני פירושו רק תיבת "לאיתנו".
שמות רבה ג׳:י״ג - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' [לו עוד הבא] נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, אָמַר לוֹ מַה הַנָּחָשׁ כְּשֶׁהִלְשִׁין הִכֵּיתִי אוֹתוֹ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יד): אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא יג, נא): צָרַעַת מַמְאֶרֶת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָלֵין סִלְעִין דְּבֵיהּ, צָרָעִין אִינוּן, אַף אַתָּה רָאוּי לִלְקוֹת בְּצָרַעַת, וְלָמָּה הִכְנִיסָהּ בְּחֵיקוֹ, לְפִי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע לוֹמַר בַּסֵּתֶר, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קא, ה): מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית, אֵין אַצְמִית אֶלָּא לְשׁוֹן צָרַעַת, כְּמָה דְתֵימָא (ויקרא כה, כג): לִצְמִתֻת, וּמְתַרְגְּמִינָן לַחֲלוּטִין, וּתְנַן אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט. וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִיאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, לָקַח אֶת שֶׁלּוֹ עַל שֶׁהִלְשִׁין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁד חֲבֵרוֹ בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ, לוֹקֶה בְּגוּפוֹ. וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, וְכִי מָה אוֹת הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בָּזֶה, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם מַה מְּצֹרָע מְטַמֵּא אַף הַמִּצְרִיִּים מְטַמְּאִים אֶתְכֶם, וּכְשֵׁם שֶׁהוּא נִטְהָר כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לְטַהֵר לְיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, וּבָרְפוּאָה כְּתִיב: וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹא לְהוֹצִיא לַעַז עַל בְּשָׂרוֹ שֶׁל משֶׁה, לְכָךְ לֹא נִצְטָרַע הַיָּד עַד שֶׁיָּצָא מֵחֵיקוֹ, אֲבָל לְעִנְיַן הָרְפוּאָה מִתּוֹךְ חֵיקוֹ נִתְרַפֵּאת. דָּבָר אַחֵר, מִכָּאן שֶׁהַפֻּרְעָנִיוּת שׁוֹהָה עַל הַצַּדִּיקִים לָבוֹא וּמִדַּת הַטּוֹב מְמַהֶרֶת לָבוֹא. וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי וגו', לָמָּה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלשׁ אוֹתוֹת, כְּנֶגֶד אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְּאֹר, רָמַז לוֹ שֶׁעַל יְדֵי דָּבָר שֶׁיֹּאמַר אֶל יִשְׂרָאֵל, עֲתִידִין הַמַּיִם לַהֲפֹךְ לְדָם, וְהוּא יִלְקֶה עַל יְדֵיהֶם, שֶׁכֵּן כְּתִיב (במדבר כ, י): שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, וְהִכָּה הַסֶּלַּע וְהוֹצִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, כ): הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם, וְאֵין וַיָּזוּבוּ אֶלָּא לְשׁוֹן דָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו, כה): וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ. וּלְכָךְ הִכָּה הַסֶּלַע פַּעֲמַיִם, שֶׁבַּתְּחִלָּה הוֹצִיא דָּם, וּלְבַסּוֹף מָיִם. בִּשְׁנֵי הָאוֹתוֹת הָרִאשׁוֹנִים אַתְּ מוֹצֵא שֶׁחָזְרוּ לִכְמוֹת שֶׁהָיוּ, אֲבָל אוֹת הַדָּם לֹא חָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, לְפִי שֶׁלֹא רָצָה לִמְחֹל לְמשֶׁה עַל חֵטְא הַמַּיִם, וּמָה אוֹת הָיָה לְיִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶם בָּזֶה הָאוֹת יִלְקוּ הַמִּצְרִיִּים תְּחִלָּה.
שמות רבה ט׳:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדֶךָ, חַיֶּיךָ לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן. וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, הַכֹּל מַה שֶּׁבַּיְאוֹר וּבָאֲגַמִּים וּבַנְּהָרוֹת. וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָּם, מַה שֶּׁבַּקִּיתוֹן. וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וגו', אֲפִלּוּ מַה שֶּׁמִּצְרִי רוֹקֵק דָּם הָיָה. מִפְּנֵי מָה הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן דָּם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. שֶׁכָּךְ אָמַר לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וגו'. לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ מַנִּיחִין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתָן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ פָּרִין וְרָבִין, לְפִיכָךְ לָקוּ הַמַּיִם בְּדָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה, אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי, מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד, הַמִּצְרִי וְיִשְׂרָאֵל בְּבַיִת אֶחָד וְהַגִּיגִית מְלֵאָה מַיִם, וּמִצְרִי הָלַךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ מוֹצִיאָהּ מְלֵאָה דָּם, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹךְ הַגִּיגִית, וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר תֵּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם וְנוֹתֵן לוֹ וְנַעֲשׂוּ דָּם, וְאוֹמֵר לוֹ נִשְׁתֶּה אֲנִי וְאַתָּה מִן קְעָרָה אַחַת, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם, וּכְשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים, הָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל.
סוכה ל׳ ב - הטקסט מספריא
וְקַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת. הִלְכָּךְ לִגְזְזוּהּ אִינְהוּ, כִּי הֵיכִי דְּלִיהְווֹ יֵאוּשׁ בְּעָלִים בִּידַיְיהוּ דִּידְהוּ וְשִׁינּוּי הָרְשׁוּת בִּידַיְיכוּ.
סוֹף סוֹף כִּי גָזְזוּ אֲוַונְכָּרֵי, לֶיהֱוֵי יֵאוּשׁ בְּעָלִים בִּידַיְיהוּ וְשִׁינּוּי הָרְשׁוּת בִּידַן! לָא צְרִיכָא, בְּהוֹשַׁעְנָא דַּאֲוַונְכָּרֵי גּוּפַיְיהוּ.
וְלִיקְנְיוּהּ בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה! קָא סָבַר לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד.
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, שִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ הוּא, וְשִׁינּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּיתוֹ — לָא שְׁמֵיהּ שִׁינּוּי.
וְלִיקְנְיוּהּ בְּשִׁינּוּי הַשֵּׁם, דְּמֵעִיקָּרָא הֲוָה לֵיהּ אַסָּא וְהַשְׁתָּא
and land is not stolen. When one seizes land, the land remains the property of its original owner, even if that owner has despaired. In this case, there is concern that these myrtle branches were stolen from Jews. Therefore, let the gentiles cut the myrtle branches, so that the despair of the owners will be when the myrtle branches are still in the hands of the gentiles and the change of possession will be accomplished through their purchase and transfer into your hands. The combination of owner’s despair and change of possession will render the myrtle branches the property of the merchants, and it will not be a mitzva fulfilled by means of a transgression.
The Gemara asks: Ultimately, even when the merchants cut the myrtle branches, let it be a case of despair in their hands, and the change of possession is accomplished through the purchase and transfer of the myrtle branches into the hands of the buyers. Why did Rav Huna advise them to have the gentiles cut the myrtle branches? The same result is achieved through their sale. The Gemara answers: No, it is necessary for Rav Huna to advise the merchants to allow the gentiles to cut the myrtle branches only with regard to the myrtle branches of the merchants themselves, which will not undergo another change of possession. The only way to ensure that the merchants are fulfilling the mitzva with myrtle branches that belong to them is to have the gentiles cut them and have the change of possession accomplished through the purchase from the gentiles.
The Gemara asks: And let them acquire the myrtle branches with a physical change accomplished by the action of binding them with the lulav and the willow branch. Just as despair followed by a change in possession effects acquisition, despair followed by a physical change effects acquisition for the one who implements that change. In that case, too, the myrtle branches no longer belong to the original owner. The Gemara answers that Rav Huna holds: A lulav does not require binding. There is no mitzva to bind the four species together. One need only hold them unbound in his hand; therefore, the myrtle branches undergo no action that effects physical change.
And even if you want to say that a lulav requires binding, and therefore the myrtle branches undergo a physical change, it is a change after which the object reverts to its original state. Binding the species effects no change in the myrtle branches themselves. Once the binding is removed, the myrtle branches are restored to their original state. And the principle is: A change after which the object reverts to its original state is not considered a change. It is of no significance with regard to effecting acquisition.
The Gemara asks: And let the merchants acquire a myrtle branch with a change of name that it underwent, as initially it was called a myrtle branch, and now that it is designated for use in fulfilling the mitzva,
תניא, שער היחוד והאמונה ב׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם, הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב, שֶׁמְּדַמִין מַעֲשֵׂה ה׳ – ״עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק – הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף, כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַךְ ״טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן.
וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁ״הוֹלִיךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״, וְ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ וּכְחוֹמָה וְאִילּוּ הִפְסִיק ה׳ אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע – הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בְּמוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם, וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵן.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם – יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם״ – אַל תִּקְרֵי ״מְחַיֶּה״, אֶלָּא ״מְהַוֶּה״, דְּהַיְינוּ, יֵשׁ מֵאַיִן, וְ״אַתָּה״ – הֵן בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, וְהַהֵ״א – הִיא ה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה, מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף – הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״וַיְדַבֵּר ה׳״, ״וַיֹּאמֶר ה׳״, וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכ״ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה].
וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, רַק, שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גוּפָנִית, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים, הִיא בַּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה:
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך ה ‹ י"ט כסלו ‹ שיחה א ‹ 175 לקו"ש ח"ו ע' 89
תורת מנחם 1
- נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ו ע' 89
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 24 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך כא משפטים שיחה א מאותו ספר ב"ק צו, ב · סוכה ל. ב
- לקוטי שיחות כרך טז משפטים שיחה ג מאותו ספר ב"ק צו, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל יז ב"ק צו, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות לולב תרמה דיני לולב י ב"ק צו, א
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם דיני נזקי גוף ונפש ודיניהם טז ב"ק צו , ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) תלה דין מי שלא בדק בליל י"ד ב"ק צו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל ב"ק צו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) תמח דין חמץ שעבר עליו הפסח בבא קמא צו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) הוספות ב"ק צו, ב
- דובר שלום העלים העליונים של הלולב שנחלקו ב"ק צו, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בשלח, י"ג שבט, ה'תשכ"ט ב"ק צו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תשרי הלכות לולב (סימנים תרמה-תרנא) תרמה דיני לולב ב"ק צו, א
- לקוטי שיחות כרך יב הוספות - שיחות ומכתבים שיחה טו מאותו ספר סוכה ל, ב
- לקוטי שיחות כרך יז ויקרא שיחה ב מאותו ספר סוכה ל, רע"א
- לקוטי שיחות כרך כ הוספות - מאמרים ושיחות חורף תשל"ח שיחה ד מאותו ספר סוכה ל, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזלה וגנבה דיני גזלה וגנבה יא סוכה ל, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזלה וגנבה דיני גזלה וגנבה כג סוכה ל, ב
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק א סימן יא (ג) סוכה ל, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק א סימן יא (ד) סוכה ל, א
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט הל' הפקר (א) סוכה ל, רע"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו סוכה ל, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תש"ל סוכה, כי:
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשל"ג סוכה ל, ריש ע"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות ציצית יא דיני חוטי הציצית סוכה דף ל