175
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ברוך־הוא גואל אותנו ממצרים20: ואנו אומרים "זכר ליציאת מצרים", מפני שהגאולה שהתרחשה בשנת ב' אלפים תמ"ח נמשכת גם עתה. ו"אילו לא הוציא הקדוש־ברוך־הוא את אבותינו ממצרים" – אילו הגאולה אשר "הוציא את אבותינו" לא היתה נמשכת גם עתה21 – "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".
הדבר דומה לנס של קריעת ים סוף, ש"רוח קדים עזה" אשר גרמה ל"ויבקעו המים" היתה צריכה להמשיך בפעולתה "כל הלילה"22, ומיד כשהפסיקה, "וישב הים... לאיתנו – לתקפו הראשון"23.
ה. החירות לאחר יציאת מצרים ממשיכה לפי
הטבע?
אך יש להבין השוואה ודוגמא זו:
בקריעת ים סוף, כיון שעצם בקיעת המים ועמידתם כחומה הוא ההיפך מטבעם, מובן, ששינוי טבע זה יכול להתקיים רק על ידי כח אלקי שהתלבש ב"רוח קדים" וגרם לשינוי זה. ולכן, כאשר "רוח הקדים" עברה, מיד התבטל* שינוי הטבע והים שב "לאיתנו"24.
אך ביציאת מצרים, כיון שעצם החירות איננו שינוי הטבע,
שהרי הנס, שינוי הטבע, שהיה ביציאת מצרים הוא רק ברגע היציאה מגלות מצרים, כי על־פי טבע אפילו עבד אחד אינו יכול לברוח משם25, אך לאחר רגע היציאה, נשארים משוחררים על־פי הטבע26,
הערות
- 20. כי בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים (פסחים שם. תניא רפמ"ז). גם את"ל דזה שאנו בני חורין היא תוצאה הבאה ממילא מיצי"מ ש"גאל את אבותינו" – אינו מובן פירוש "גאלנו", ובפרט שמקדים "גאלנו" ובא בהוספה על "גאל את אבותינו".
- 21. דאי כפשוטו – מאי קמ"ל?
- 22. בשלח יד, כא.
- 23. שם טו, כז ובפרש"י שם (ממכילתא). וראה שער היחוד והאמונה פ"ב.
- *. להעיר מלקו"ש ח"ו ע' 89 ואילך.
- 24. וכן הוא בכל הנסים שהנס הוא שינוי טבע הדבר. וראה להלן הערה 27 בשוה"ג; הערה 38. וי"ל שזהו מ"ש (תהלים קלו, ו) "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו", דמכיון שמצד טבע הבריאה שהטביע הקב"ה בד' היסודות, המים הם למעלה מהעפר – הרי המציאות דרקיעת הארץ על המים הוא היפך הטבע. ולכן צ"ל חסדו (שפועל "לרוקע הארץ") נמשך לעולם – בתמידות. ומה דביטול הגזירה דתחתונים לא יעלו למעלה שבמתן־תורה (שמו"ר פי"ב, ג. תנחומא וארא טו) אינה פעולה תמידית* – אף שחיבור עליונים ותחתונים הוא חיבור ב' הפכים, שאין לו [לכאורה] מקום בטבע הבריאה – היינו לפי שהתורה היא הכלי אומנות דבריאת העולם (ב"ר רפ"א), ויתירה מזו: גם לאחר הבריאה "התנה הקב"ה עם מע"ב... אם... מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו" (שבת פח, א) – הרי א"א שהבריאה תנגד להענין דמ"ת, ואדרבה – טבע הבריאה עצמו דורש הענין דמ"ת, מכיון שעי"ז דוקא הוא קיומה.
- 25. רש"י יתרו יח, ט (ממכילתא שם).
- 26. ובפרט שלפנ"ז היו בני חורין, גלות מצרים בא בתור עונש* וגזירה, וגם הגזירה לא היתה (מלכתחלה) כ"א על ארבע מאות שנה.
- . וכדמוכח משיחת חגה"פ הנ"ל, שרק חגה"פ – ענין יצי"מ [אבל לא חגה"ש, זמן מתן תורתנו] נמשך בתמידות. ומ"ש "נותן התורה" לשון הוה – הו"ע אחר. עיין בד"ה ועשית חג שבועות תש"ה ובהמאמר שלאחריו.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ז - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, ״בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, – וְכָל יוֹם וָיוֹם – חַיָּיב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ הוּא יָצָא הַיּוֹם מִמִּצְרָיִם״. וְהִיא יְצִיאַת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִמַּאֲסַר הַגּוּף, ״מַשְׁכָּא דְחִוְיָא״, לִיכָּלֵל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, עַל יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת בִּכְלָל, וּבִפְרָט בְּקַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁבָּהּ מְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּפֵירוּשׁ, בְּאָמְרוֹ: ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״.
וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, כִּי ״אֱלֹהֵינוּ״ הוּא כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְכוּ׳״, לְפִי שֶׁהָיָה בָּטֵל וְנִכְלָל בְּיִחוּד אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא. רַק שֶׁאַבְרָהָם זָכָה לָזֶה בְּמַעֲשָׂיו וְהִילּוּכוֹ בַּקּוֹדֶשׁ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ וְגוֹ׳״:
אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְרוּשָּׁה וּמַתָּנָה הִיא לָנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, וְהִלְבִּישׁ בָּהּ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, הַמְיוּחָדִים בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, וַהֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ עַל פָּסוּק: ״וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה״ [דְּ״לִי״ כְּלוֹמַר ״אוֹתִי״, וַהֲוָה־לֵיהּ־לְמֵימַר ״וּתְרוּמָה״, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּכוּלָּא חַד, עַיֵּין שָׁם הֵיטֵב]:
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״וַתִּתֶּן לָנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה כוּ׳״, ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ כוּ׳״. וְלָזֶה אֵין מוֹנֵעַ לָנוּ מִדְּבֵיקוּת הַנֶּפֶשׁ בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הָרָצוֹן, שֶׁאִם אֵין הָאָדָם רוֹצֶה כְּלָל חַס וְשָׁלוֹם לְדָבְקָה בוֹ כוּ׳. אֲבָל מִיָּד שֶׁרוֹצֶה וּמְקַבֵּל וּמַמְשִׁיךְ עָלָיו אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ וְאוֹמֵר ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד״ – הֲרֵי מִמֵּילָא נִכְלֶלֶת נַפְשׁוֹ בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּ״רוּחַ אַיְיתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״, וְהִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְלָכֵן תִּקְּנוּ פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם בִּשְׁעַת קְרִיאַת־שְׁמַע דַּוְקָא, אַף שֶׁהִיא מִצְוָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְלֹא מִמִּצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא וּפוֹסְקִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהֵן דָּבָר אֶחָד מַמָּשׁ. וְכֵן בְּסוֹף פָּרָשַׁת יְצִיאַת מִצְרַיִם מְסַיֵּים גַּם כֵּן ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְהַיְינוּ גַם כֵּן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל:
תניא, שער היחוד והאמונה ב׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם, הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב, שֶׁמְּדַמִין מַעֲשֵׂה ה׳ – ״עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק – הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף, כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַךְ ״טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן.
וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁ״הוֹלִיךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״, וְ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ וּכְחוֹמָה וְאִילּוּ הִפְסִיק ה׳ אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע – הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בְּמוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם, וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵן.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם – יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם״ – אַל תִּקְרֵי ״מְחַיֶּה״, אֶלָּא ״מְהַוֶּה״, דְּהַיְינוּ, יֵשׁ מֵאַיִן, וְ״אַתָּה״ – הֵן בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, וְהַהֵ״א – הִיא ה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה, מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף – הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״וַיְדַבֵּר ה׳״, ״וַיֹּאמֶר ה׳״, וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכ״ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה].
וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, רַק, שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גוּפָנִית, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים, הִיא בַּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה:
שמות רבה י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלה, ו): כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה וגו', אָמַר דָּוִד אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (תהלים קטו, טז): הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרְיָא וּבְנֵי סוּרְיָא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי, כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן הַתּוֹרָה בִּטֵּל גְּזֵרָה רִאשׁוֹנָה וְאָמַר הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי, וּכְתִיב (שמות כד, ט): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', הֲרֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וגו'. כְּמוֹ כֵן כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם, וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יַם וּתְהוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ה, ח, ט, ו): הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם, וְאוֹמֵר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ עָשָׂה אֶת הַיָּם וּתְהוֹמוֹת יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם, וְאוֹמֵר (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וְכֵן בְּמִצְרַיִם, בְּמשֶׁה שֶׁהָיָה בָּאָרֶץ, נָתַן לוֹ רְשׁוּת לִשְׁלֹט בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וגו'. לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד, לְפִי שֶׁשָֹּׂמוּ יִשְׂרָאֵל נוֹטְעֵי כְּרָמִים וְגַנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְאִילָנוֹת, לְפִיכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶם בָּרָד וְשִׁבַּר אֶת הַכֹּל. עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא שָׁמְעוּ לִדְבָרָיו מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (שמות ט, יט): שְׁלַח הָעֵז, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדַי שֶׁיָּבוֹא הַבָּרָד עַל הַכֹּל.
מדרש תנחומא, וארא ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ (תהלים קלה, ו). הַשָּׁמַיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו, טז). מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁגָּזַר וְאָמַר: בְּנֵי רוֹמִי לֹא יֵרְדוּ לְסוּרִיָּא, וּבְנֵי סוּרִיָּא לֹא יַעֲלוּ לְרוֹמִי. כָּךְ כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, גָּזַר וְאָמַר: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לִתֵּן אֶת הַתּוֹרָה, בִּטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאָמַר: הַתַּחְתּוֹנִים יַעֲלוּ לָעֶלְיוֹנִים, וְהָעֶלְיוֹנִים יֵרְדוּ לַתַּחְתּוֹנִים, וַאֲנִי הַמַּתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי וְגוֹ' (שמות יט, כ). וּכְתִיב: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' (שמות כד, א). הֱוֵי, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ וְגוֹ'.
כְּשֶׁבִּקֵּשׁ אָמַר יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם (בראשית א, ט). וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ, עָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה (שמות יד, כט). הֱוֵי כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה' עָשָׂה. בַּשָּׁמַיִם, נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד (שמות ט, כב). וּבָאָרֶץ, נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מֵהָעִנְיָן, כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי, וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ (שמות ח, יב), שֶׁלֹּא תָּמוּת בְּמַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ.
רש"י על שמות י״ח:ט׳ - הטקסט מספריא
ויחד יתרו. וַיִּשְׂמַח יִתְרוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִ"אַ נַעֲשָׂה בְשָׂרוֹ חִדּוּדִין חִדּוּדִין, מֵצֵר עַל אִבּוּד מִצְרַיִם, הַינוּ דְּאָמְרֵי אִינָשֵׁי "גִּיּוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי לָא תְבַזֵּי אֲרַמָּאָה בְּאַפֵּיהּ":
על כל הטובה. טוֹבַת הַמָּן וְהַבְּאֵר וְהַתּוֹרָה, וְעַל כֻּלָּן אשר הצילו מיד מצרים; עַד עַכְשָׁו לֹא הָיָה עֶבֶד יָכוֹל לִבְרֹחַ מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ מְסֻגֶּרֶת, וְאֵלּוּ יָצְאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא (מכילתא):
ויחד יתרו AND JETHRO REJOICED — This is its literal meaning. A Midrashic comment is: his flesh became full of prickles (חדודין — his flesh crept with horror) — he felt grieved at the destruction of Egypt. That is what people say (what the common proverb says): A proselyte even though his heathen descent dates from as far back as the tenth generation, do not speak slightingly of an Aramean (any non-Jew) in his presence (Sanhedrin 94a).
על כל הטובה FOR ALL THE GOODNESS — the goodness in giving the Manna and the well and the Torah — and he rejoiced above all these (more especially), אשר הצילו מיד מצרים THAT HE HAD DELIVERED THEM OUT OF THE HAND OF EGYPT — Until now no slave had ever been able to escape from Egypt because that land was closely shut in on all sides, but these had gone forth six hundred thousand in number (cf. Mekhilta).
מצוטט ב־4 עמודים
תורת מנחם 4
- כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ב' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשי"ט. לקו"ש ח"ה ע' 175
- לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשכ"ד לקו"ש ח"ה ע' 175
- מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ו לקו"ש ח"ה ע' 175
- סד - שנת תשל"א - חלק שלישי ‹ שיחת אחרון של פסח, ה'תשל"א לקו"ש ח"ה ע' 175
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.