176
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
צריך להיות לכאורה, שלאחר הרגע שבו "הוציאנו מעבדות לחירות", היינו צריכים להישאר במצב של חירות גם ללא ההמשכה התמידית של יציאת מצרים27. מדוע יש צורך בענין של "גאלנו" – שיציאת מצרים תימשך גם עתה?
ו. יציאת מצרים – ביטול האפשרות לשעבוד דומה
ההסבר לכך הוא:
ידוע, שגלות מצרים היא השורש של כל הגלויות שלאחריה28. מכך מובן, שהיתה זו גם הגלות הקשה ביותר – קשה אף, בכמה ענינים, מהגלות העכשווית, האחרונה29.
זהו ההסבר לכך שגם בזמן הגלות אנו חוגגים את חג הפסח, "זמן חירותינו", ואנו אומרים הלל על שאיננו "עבדי פרעה"30, למרות ש"השתא עבדין"31 – כי העבדות והשעבוד של הגלות העכשווית אינם קשים כלל יחסית לשעבוד של גלות מצרים.
יותר מכך: יציאת מצרים גרמה לכך שעתה אין כבר אפשרות לגלות מהסוג של גלות מצרים. כי לאחר יציאת מצרים, כאשר ישראל נהיו "עבדי ה'"30, לא ייתכן שהם שוב יימצאו אי־פעם בשעבוד כה קשה בהיותם "עבדי פרעה"32.
הערות
- 27. חילוק עד"ז – בהניסים השייכים ליצי"מ*: "ידו מצורעת כשלג" – שהצרעת נשארה גם לאחר הנס, ובכדי שתהי' ידו "שבה כבשרו" הוצרך להיות נס שני לבטל את הצרעת (ולא שנתבטל ממילא ע"י הפסק נס הראשון). וכדמוכח גם ממרז"ל (שבת צז, א. פרש"י שמות ד, ז. וראה גם שמו"ר פ"ג, יב) מכאן שמדה טובה ממהרת לבוא ממדת פורענות; צפרדע – אשר גם לאחרי שסרו הצפרדעים ממך ומבתיך, נשארו ביאור (וארא ח, ז). וגם בהבתים, חצרות ושדות נשארו מתים וצברו אותם חמרים חמרים (שם, ט־יו"ד); וכן בארבה – שבכדי שלא ישאר ארבה בכל גבול מצרים, הוצרך להיות רוח ים חזק מאד (בא יו"ד, יט).
- 28. נסמן לקמן ע' 183 הערה 17.
- 29. ראה גם לקו"ש ח"א [המתורגם] ע' 84.
- 30. ראה מגילה יד, א.
- 31. הגש"פ – פסקא "הא לחמא עניא". ופשוט שאין לומר שאמירת הלל בפסח הוא מצד זה שביצי"מ נפתח הצנור גם לגאולה העתידה (שאז נהי' "בני חורין") – כי אמירת הלל שייכת רק על דבר שישנו כבר במציאות (ולהעיר ממשנ"ת (ראה לקו"ש ח"ב [המתורגם] ע' 234) הטעם על מה שאין מברכים שהחיינו בימים האחרונים של פסח, כי הם שייכים בעיקר לגאולה העתידה. כן אין גומרים אז את ההלל).
- 32. ועפ"ז מובן מ"ש (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (שיצי"מ היא בדומה לגאולה העתידה, ועד שכמה פרטים של גאולה העתידה נלמדים מגאולת מצרים) – אף שרק גאולה העתידה היא גאולה שלימה שאין אחרי' גלות – כי גם גאולת מצרים הוא באופן כזה, שא"א להיות עוד פעם גלות (כזו שדומה לגלות מצרים).
- . ראה לקמן ע' 183 הערה 18.
- . משא"כ במכת דם – מכיון שהנס (שינוי הטבע) הי' בעצם המציאות [שהרי גם לאחרי שנהפכו המים לדם נשארו מים בעצם מהותם (ועד אשר "גיגית מלאה מים... ישראל שותה מים והמצרי דם וכשהי' לוקח מישראל בדמים (דוקא) הי' שותה מים" (שמו"ר פ"ט, יו"ד)), ובמילא מה שהיו המים (בנוגע להמצריים) לדם הוא שינוי תמידי בהמים]. בהפסק הנס – נתבטל השינוי לדם ממילא (שהרי לא מצינו שהיו צריכים להריק האגמים וכל מקוה מימיהם ובעצים ובאבנים לאחרי המכה).
רש"י על שמות ד׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. מִכָּאן שֶׁמִּדָּה טוֹבָה מְמַהֶרֶת לָבֹא מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת, שֶׁהֲרֵי בָרִאשׁוֹנָה לֹא נֶאֱמַר "מֵחֵיקוֹ" (שם):
ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו AND HE BROUGHT IT OUT OF HIS BOSOM AND, BEHOLD, IT HAD RETURNED AS HIS OTHER FLESH — From this we may infer that the measure of Divine good comes more quickly than the measure of the punishment He inflicts, for in the former case it does not say מחיקו after the word ויוצאה. (Shabbat 97a; Exodus Rabbah 3:13).
שמות רבה ג׳:י״ב - הטקסט מספריא
וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, אוֹתָהּ שָׁעָה דִּבֵּר משֶׁה שֶׁלֹא כַּהֹגֶן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ (שמות ג, יח): וְשָׁמְעוּ לְקוֹלֶךָ, וְהוּא אָמַר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי. מִיָּד הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁיטָתוֹ, נָתַן לוֹ אוֹתוֹת לְפִי דְּבָרָיו. רְאֵה מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מַזֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה, כְּלוֹמַר מִזֶּה שֶׁבְּיָדֶךָ אַתָּה צָרִיךְ לִלְקוֹת, שֶׁאַתָּה מוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בָּנַי, הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, מַאֲמִינִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם. בְּנֵי מַאֲמִינִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ו): וְהֶאֱמִן בַּה', תָּפַשׂ משֶׁה מַעֲשֵׂה הַנָּחָשׁ שֶׁהוֹצִיא לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, ה): כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כְּשֵׁם שֶׁלָּקָה הַנָּחָשׁ כָּךְ זֶה עָתִיד לִלְקוֹת, רְאֵה מַה כְּתִיב: וַיֹּאמֶר הַשְּׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ, לְפִי שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה נָחָשׁ לְכָךְ הֶרְאָה לוֹ אֶת הַנָּחָשׁ, כְּלוֹמַר עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה. וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו, מַטְרוֹנָה אָמְרָה לְרַבִּי יוֹסֵי, אֱלֹהַי גָּדוֹל מֵאלֹהֶיךָ, אָמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה אֱלֹהֵיכֶם לְמשֶׁה בַּסְּנֶה הִסְתִּיר פָּנָיו משֶׁה, אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁרָאָה אֶת הַנָּחָשׁ שֶׁהוּא אֱלֹהַי, מִיָּד: וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו. אָמַר לָהּ תִּפַּח עַצְמוֹתָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה אֱלֹהֵינוּ בַּסְּנֶה לֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם לִבְרֹחַ, אָנָא הָיָה בּוֹרֵחַ, לַשָּׁמַיִם, אוֹ לַיָּם, אוֹ לַיַּבָּשָׁה, מַה נֶּאֱמַר בֵּאלֹהֵינוּ (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'. אֲבָל הַנָּחָשׁ שֶׁהוּא אֱלֹהַיִךְ, כֵּיוָן שֶׁאָדָם בּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ שְׁתַּיִם אוֹ שְׁלשָׁה פְּסִיעוֹת יָכוֹל לְהִנָּצֵל מִמֶּנּוּ, לְכָךְ כְּתִיב: וַיָּנָס משֶׁה מִפָּנָיו. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה נָס, לְפִי שֶׁחָטָא בִּדְבָרָיו, שֶׁאִלּוּ לֹא חָטָא לֹא הָיָה נָס, שֶׁאֵין נָחָשׁ מֵמִית אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמַעֲשֶׂה רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה שְׁלַח נָא יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ, וַהֲרֵי אָמַרְנוּ לָמָּה הָיָה הַנָּחָשׁ כְּנֶגֶד משֶׁה, אֶלָּא מַה אוֹת הָיָה לְיִשְׂרָאֵל בְּכָךְ, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְכָךְ נֶהְפַּךְ הַמַּטֶּה לְנָחָשׁ, כְּנֶגֶד פַּרְעֹה שֶׁנִּקְרָא נָחָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כט, ג): הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, וְאוֹמֵר (ישעיה כז, א): עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, לְפִי שֶׁהָיָה נוֹשֵׁךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאִיתָ פַּרְעֹה שֶׁהוּא כְּנָחָשׁ, עָתִיד אַתָּה לְהַכּוֹתוֹ בַּמַּטֶּה, וְסוֹף הַדְּבָרִים הוּא יֵעָשֶׂה כָּעֵץ, מַה הַמַּטֶּה אֵינוֹ נוֹשֵׁךְ כָּךְ הוּא לֹא יִשֹּׁךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ. לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה', לֵךְ עֲשֵׂה לָהֶם אוֹת זֶה כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִינוּ שֶׁאֲנִי נִרְאָה אֵלֶיךָ:
שמות רבה ט׳:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם לָמָּה לֹא לָקוּ הַמַּיִם עַל יְדֵי משֶׁה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמַּיִם שֶׁשְּׁמָרוּךָ כְּשֶׁהֻשְׁלַכְתָּ לַיְאוֹר אֵינוֹ דִין שֶׁיִּלְקוּ עַל יָדֶךָ, חַיֶּיךָ לֹא יִלְקוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אַהֲרֹן. וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם, הַכֹּל מַה שֶּׁבַּיְאוֹר וּבָאֲגַמִּים וּבַנְּהָרוֹת. וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָּם, מַה שֶּׁבַּקִּיתוֹן. וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וגו', אֲפִלּוּ מַה שֶּׁמִּצְרִי רוֹקֵק דָּם הָיָה. מִפְּנֵי מָה הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶן דָּם, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. שֶׁכָּךְ אָמַר לְאַבְרָהָם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וגו'. לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ מַנִּיחִין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לִטְבֹּל מִטֻּמְאָתָן, כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ פָּרִין וְרָבִין, לְפִיכָךְ לָקוּ הַמַּיִם בְּדָם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן משֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה, אָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי בְּרַבִּי, מִמַּכַּת דָּם הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל, כֵּיצַד, הַמִּצְרִי וְיִשְׂרָאֵל בְּבַיִת אֶחָד וְהַגִּיגִית מְלֵאָה מַיִם, וּמִצְרִי הָלַךְ לְמַלְאוֹת הַקִּיתוֹן מִתּוֹכָהּ מוֹצִיאָהּ מְלֵאָה דָּם, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם מִתּוֹךְ הַגִּיגִית, וְהַמִּצְרִי אוֹמֵר תֵּן לִי בְּיָדְךָ מְעַט מַיִם וְנוֹתֵן לוֹ וְנַעֲשׂוּ דָּם, וְאוֹמֵר לוֹ נִשְׁתֶּה אֲנִי וְאַתָּה מִן קְעָרָה אַחַת, וְיִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה מַיִם וְהַמִּצְרִי דָּם, וּכְשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדָמִים, הָיָה שׁוֹתֶה מַיִם, מִכָּאן הֶעֱשִׁירוּ יִשְׂרָאֵל.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.