שיחה א

81שיחה א

יו"ד

א. מאמר "באתי לגני" – עיקרי העבודה הרוחנית

ידוע, שבעת ההסתלקות מתקבצים יחד "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"¹. מכך מובן, שבמאמר דיבור המתחיל "באתי לגני", אשר הרבי בעל ההילולא, הוציא לקראת יום ההסתלקות – ובמיוחד בתחילת המאמר ובסיומו, שהרי תוכנו של כל דבר ניכר בגלוי בתחילתו² ובסיומו³ – בא לידי ביטוי התמצית העיקרית של כל עמלו, אשר יגע בחיים חיותו בעלמא דין.

מעיקרי עבודתו של בעל ההילולא, אשר אותם דרש גם מההולכים בדרכיו אשר הורנו, יש לציין:

א) להפיץ תורה ומצוות, כולל את המאור שבתורה, בכל מקום ומקום⁴, ואף במקומות אשר בגלוי אין הם כלים ראויים לתורה ולמצוות בכלל, ועל־

שבט

אחת־כמה־וכמה שאינם כלים לחסידות.

ב) שהפצת התורה והמצוות וכו' תיעשה בזריזות הרבה ביותר.

שתי נקודות אלו נמצאות בתחילת מאמר זה ובסיומו.

ב. שני מדרשים – שתי נקודות עיקריות

בתחילת המאמר מצטט הרבי בעל ההילולא, את דברי המדרש⁵ על הפסוק⁶ "באתי לגני אחותי כלה": "לגן אין כתיב כאן, אלא לגני – לגנוני, למקום שהיה עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה". כלומר, השראת השכינה בתחתונים בעת הקמת המשכן, שעליה אומר הקדוש־ברוך־הוא "באתי לגני", כבר היתה בתחילת הבריאה, ולא כדעה הסוברת⁷, ש"דבר חידוש הוא". אלא שעל ידי חטא עץ הדעת והחטאים שלאחריו "פסק" הדבר, ואחר כך, בעת הקמת המשכן, "חזר לכמות שהיה".

ובסיום המאמר הוא מצטט את המדרש⁸ "אין אדם שליט לומר המתינו 81לי עד שאעשה חשבונותי ועד שאצוה לביתי...", ולכן אין לדחות למועד מאוחר יותר את העבודה שיש לבצע, כי "מי הוא היודע עתו וזמנו".

על ידי ציטוט שני מדרשים אלו בתחילת המאמר ובסיומו, מבטא הרבי שתי נקודות אלו: בדברי המדרש שבסיום המאמר הוא מראה, שהעבודה צריכה להיעשות בזריזות, ובדברי המדרש שבתחילת המאמר הוא מראה מהי העבודה עצמה: להפיץ תורה ומצוות בכל מקום ומקום, כפי שיוסבר להלן.

ג. העולם בפנימיותו – דירה לה'

כאשר יהודי מתבונן במצבו של העולם הזה, אשר הוא, כדברי אדמו"ר הזקן⁹, "מלא קליפות וסטרא אחרא", כלומר, שכל נקודה בעולם הזה מלאה בקליפות, עד שהוא נקרא – והרי שמו של כל דבר מצביע על מהותו¹⁰ – "עולם הקליפות וסטרא אחרא"¹¹, הוא עלול להרהר:

כיון שהקדוש־ברוך־הוא ברא את העולם באופן שהוא יהיה "עולם הקליפות", הרי לא ייתכן שאני אוכל לשנותו. ואם כך – אתנתק מן העולם ואסתגר בארבע אמות של תורה ותפילה, בלי להתעסק בעניני העולם!

על כך מסביר הרבי מיד בתחילת המאמר, שאדרבה: היותו של העולם עולם הקליפות אינו מצד עצם מהותו, אלא זהו ענין שנוסף בעולם הזה לאחר הבריאה, על ידי חטא עץ הדעת וכו'. ואילו מצד עצם מהותו יש לעולם הזה מעלה על־פני העולמות העליונים, כי עיקר שכינה – דוקא בתחתונים היתה.

אך עדיין אפשר לטעון: אמנם, בתחילת הבריאה היה המצב שונה, אך עתה העולם "מלא" בקליפות של טומאה "והרשעים גוברים¹¹ בו"?

על כך מוסבר בהמשך המאמר, שתכלית הכוונה בבריאת העולמות ובהתהוותם היא ש"נתאוה¹² הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים", וכיון שזוהי הכוונה, הרי היא בודאי תתגשם,

שהרי כיון שמציאות הבריאה קיימת ונוצרת בכל רגע ורגע¹³ למען תכלית זו, הרי לא ייתכן שיהיה בכוחם¹⁴ של עניני הבריאה ושל מעשי בני אדם (חטא עץ הדעת וכדומה) להיות מנוגדים ולהפריע ח"ו להשגת הכוונה,

ובסופו של דבר אכן יהיה העולם דירה לה' יתברך, ואם כך השינוי העכשוי בעולם, היותו "עולם הקליפות", הוא "שינוי החוזר לברייתו" 82(שהרי יגיע הזמן שבו "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"¹⁵, כפי שהיה לפני החטא), ו"שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי"¹⁶, ואם כך, הרי בפנימיות גם עתה העולם הוא "דירה לו יתברך"¹⁷. ובמיוחד כאשר לא זה בלבד שהשינוי יכול לחזור לברייתו, אלא הוא בודאי יחזור, כדלעיל.

וכיון שהגילוי בעתיד יהיה באופן של "מלאה¹⁸ הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים"¹⁹, ו"וידע כל פעול כי אתה פעלתו"^*, יוצא, שבפנימיות גם עתה כך הוא בכל נקודה בעולם, אף במקום שנראית בו, כביכול, התנגדות לאלקות, להיות דירה לה' יתברך, ולכן צריך להפיץ יהדות בכל מקום ומקום, כדי לגלות את הטוב שיש בכל מקום.

ד. הגוף – "עפר אתה"

מאמר זה הוציא הרבי ליום הסתלקותו, וההוראה שהוזכרה לעיל, הנלמדת מתחילת המאמר²⁰, קשורה לענין ההסתלקות:

לאחר שהנשמה מסתלקת מן הגוף, נעשה הגוף נפסד²¹. וכאן מתעוררת השאלה: מהי תכלית כל העבודה, אשר היהודי עמל במשך כל ימי חייו כדי לזכך את גופו²², אם לאחר הסתלקותו הוא נעשה נפסד!

והשאלה אף קשה יותר: היותו של הגוף נפסד בצאת הנפש ממנו איננו ענין שהתחדש בו, אלא, כנאמר²³ "עפר אתה ואל עפר תשוב", שמפני שעתה "עפר אתה", לכן "ואל עפר תשוב", שכיון ש"שינוי החוזר לברייתו לא שמיה שינוי", לכן אין הוא מציאות אמיתית אף לפני ש"שב לעפרו". ואם כך, יוצא, לכאורה, שהעבודה בקיום 83תורה ומצוות קשורה לדבר, שגם בזמן העבודה, איננו מציאות אמיתית ח"ו?!

אמנם "עצם הלוז", הנשארת מהגוף, אינה מתכלה לעולם²⁴, וגם על תחיית הגוף בכללותו נאמר²⁵ "יחיו מתיך (ולא "יברא"), כי תחיית הגוף לא תהיה באופן שייברא גוף חדש²⁶, אלא שהגוף ייבנה מעצם הלוז²⁷

– אך כיון שהגוף כשלעצמו "עפר אתה", ומצד מהותו נדרש ממנו "ואל עפר תשוב", יוצא, שעצם הדבר שאופן התחיה לא יהיה על ידי בריאה חדשה אלא על ידי בניה מעצם הלוז, הוא בעצמו "בריאה חדשה²⁸ – כי מהות הגוף כשלעצמו היא "עפר"²⁹?

ה. "ובנו בחרת" – בגוף היהודי

התשובה על כך היא, שלהיפך: כיון ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה", אשר לכן "ובנו בחרת" דוקא בגוף הגשמי³⁰, לפיכך הגוף הוא מציאות אמיתית שאין בו שום כליון והפסד. השינוי שנגרם לו על ידי חטא עץ הדעת שהוא תוצאה של "ואל עפר תשוב" הוא בחיצוניות בלבד, ולא בעצם מהותו. כי מעשה בני אדם אינו יכול לשנות ח"ו (כדלעיל בסעיף ג') את בחירת עצמותו, יתברך, אשר הוא בחר בגוף היהודי.

וזהו ההסבר לכך ש"עצם הלוז", שלא נהנתה מעץ הדעת³¹, אינה נפסדת לעולם, כי זוהי "עצמיות" הגוף³², ובכך לא ייתכן חטא והפסד.

84וכיון ש"ובנו בחרת" הוא גם לגבי הגוף בכלל, מובן מכך, שבפנימיות, לא ייתכן כליון גם לגבי הגוף בכללותו³³. ולעתיד לבוא הוא נבנה מ"עצם הלוז", מפני עצם מהותו, כי יש לגביו בחירת עצמותו, יתברך. ולפי זה יוצא, שאדרבה, מפני ש"שינוי החוזר לבריתו לא שמיה שינוי", הרי גם עתה הוא מציאות אמיתית.

ו. מי ומתי – נקבע מראש

אך היצר הרע הוא "אומן במלאכתו"³⁴, ולאחר שסותרים את "טענתו", שאי אפשר לשנות באמצעות הגוף את העולם, על ידי הסבר, שבפנימיות הם בעצם טוב וקדושה, והעבודה הנדרשת היא רק לגלות את הטוב שבפנימיותו כלפי חוץ, הוא מתחיל לטעון, להיפך:

בפנימיות הרי הגוף והעולם הזה טובים גם לפני העבודה עמם, ואף לגבי ה"גילוי", הרי בודאי בסופו של דבר הם יהיו "דירה לו יתברך", על ידי יהודי זה או אחר, כדלעיל – ואם כך, מה לך להתלהב בעבודת התורה והמצוות כדי לברר ולזכך את הגוף ואת חלקך בעולם, ובמיוחד – מה כל כך "נורא" אם תדחה זאת למועד מאוחר יותר?

על כך מסביר הרבי בעל ההילולא, בסוף המאמר: (א) יש ענין של "אעשה חשבונותי", "אצוה לביתי", כתשובתו הידועה של אדמו"ר הזקן³⁵ "סיפרת כל מה שאתה צריך, אך אינך אומר לשם מה צריך אותך", (ב) "מי הוא היודע עתו וזמנו":

על כל דבר בעולם נקבע מראש על ידי מי הוא יזדכך³⁶, וכן נקבע מתי ייעשה ה"בירור". ולכן, על ידי דחיה, עלולים ח"ו להפסיד את ה"חשבון" וה"בית" וכו'³⁷.

לפיכך חייבת העבודה להיעשות בזריזות, בלי לאבד רגע, בהפצת התורה והמצוות בכלל, ובהפצת מעיינות החסידות במיוחד – בכל מקום ומקום, ויש לעשות זאת בשמחה ובחפץ וכו', הגורמים לזריזות³⁸, כלשון הרמב"ם (על ימות המשיח) "נתאוו"³⁹, 85להכין את העולם לקיום היעוד¹⁹ "מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים", בקרוב ממש.