שיחה ב

הערות

עמוד 69

1. 1. יב, מא. נא.
2. 2. ירושלמי פסחים פ"י ה"ה. תוספתא שם, ו. ספרי ורש"י האזינו לב, מח.
3. 3. פרשתנו שם, מב.
4. 4. ראה טז, א.
5. 5. ברכות ט, סע"א ופרש"י שם.
6. 6. יב, לא.
7. 7. פרשתנו שם, כב.
8. 8. פסחים פ"י מ"ו.
9. 9. הנ"ל בפסחים. וכ"ה גם בתוספתא שם.

עמוד 69

1. 10. בקה"ע לירוש' שם (וכ"ה גם במנחת בכורים לתוספתא שם): "דסברי ב"ש דהגאולה והיציאה בחצות היתה". ואפשר, שהכוונה בזה היא לענין נתינת רשות, כבפנים.
2. 11. או: לפי ש"כל כמה דמצינן למקרבי' מקרבינן" (מנחת בכורים שם).
3. 12. זבחים פ"ה מ"ח.
4. 13. בקה"ע שם: "ואוכל הפסח עד חצות ואח"כ אומר בצאת ישראל, דסברי ב"ש כו'". אבל, בשום מקום לא נזכר שאמירת הלל (לב"ש) היא דוקא לאחר חצות.
5. 14. ראה בית האוצר – להר"י ענגל – מע' א כלל כז. מע' ב כלל ב. לאור ההלכה – להרש"י זוין – "לשיטות ב"ש וב"ה" (ולא נתבאר שם הצריכותא). לקוטי שיחות ח"ז ע' 114 ס"ה ואילך (ושם, שזהו גם טעם פלוגתת ב"ש וב"ה (נדה פ"י מ"ח) בדין "הרואה יום אחד עשר". עיי"ש. וראה גם לקמן הערה 28; 61 – בשוה"ג). וראה בארוכה הדרן על ששה סדרי משנה (קה"ת תשמ"ח. נדפס בהוספות לס' השיחות תשמ"ח ח"ב).
6. 15. לכאורה אפשר לומר, שזהו גם הטעם דפלוגתת ב"ש וב"ה (ב"מ ספ"ג) בדין "החושב לשלוח יד בפקדון בש"א חייב. ובה"א אינו חייב עד שישלח בו יד" (ראה בית האוצר שם). אבל ממה שאמרו בירוש' (שבועות רפ"ח) "בעומדת ברה"ר וחשב לגוזלה.. אם עד שלא משך דברי הכל פטור", מוכח שגבי שליחות יד גם ב"ש סברי דלא אזלינן בתר בכח*, ומה שמחייבים "בעומדת באבוסו" – הוא מטעם אחר. (וראה צפנת פענח מהדו"ת בהשמטות (ע' 180) שטעמא דב"ש הוא: הרי בתחלה הי' מקום זה שהחפץ מונח שם, רשותו של המפקיד "וע"י מחשבתו שכלתה שמירתו, נעשה רשות הנפקד, והוי זה שמשיכה צורית" – והרי גם "משיכה צורית" היא משיכה בפועל. וראה לקמן הערה 53).
7. 16. עוקצין פ"ג מי"א.
8. . וי"ל הטעם כי מכיון שהחפץ הוא של המפקיד, הרי מחשבתו של הנפקד אינה יכולה לפעול בחפצו של המפקיד שיהי' קנוי לו עי"ז. אבל אין להביא ראי' לזה מעניני טומאה ואיסור וכו' (רמב"ם הל' כלים פכ"ה הי"א (ובמל"מ שם פכ"ד ה"ז). כלאים פ"ז מ"ד־ה. וראה תוס' יבמות פג, ריש ע"ב. ועוד) – כי שאני גזילה וגניבה וכו' דאמרה תורה שהחפץ יוצא מרשותו של הנגזל ונעשה דהגזלן. ואכ"מ.

עמוד 70

1. 17. גירסת י"א בפירוש רב האי גאון, ר"ש, רא"ש ועוד.
2. 18. הערוך, הרמב"ם ועוד. וכ"ה בנדפס.
3. 19. ריש מס' ר"ה.
4. 20. ר"ה פ"א ה"ב. ולפי פי' התוס' (ר"ה יד, א ד"ה באחד) – גם הבבלי ס"ל כן (ראה טורי אבן לר"ה שם).
5. 21. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 130.
6. 22. משנה בר"ה טז, א.
7. 23. ראה ר"ה שם (בדעת ר"י. ולפי הירוש' (ר"ה פ"א ה"ג) – כ"ה גם כוונת המשנה) "הכל נידונין בר"ה", ומה שבחג נידונין על המים, קאי על חתימת הגזר דין, שכאו"א נחתם בזמנו. וגם לפי התנא דבי ר"י (שלפי הבבלי קאי מתניתן כוותי') – מכיון שהדין על המים נוגע הוא להאדם, והרי "אדם נידון בר"ה", צ"ל שבהדין דר"ה נכלל (בהעלם) גם הדין על המים. וראה לקו"ת נצבים מז, ריש ע"ב: בר"ה נמשך גילוי כללות החיות של כל השנה וממנו נמשך חיות להתחלקות פרטים .. ובארבעה פרקים שבהם העולם נידון.
8. 24. עד"ז הוא גם בנוגע לכללות הדין שבר"ה, שבחג "אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא" (ויק"ר פ"ל, ב). ולהעיר גם מהידוע (סידור רלה, ב. וראה גם לקו"ת שם מח, סע"ב) בפי' הכתוב "בכסה ליום חגנו", שכל ההמשכות בר"ה הם "בכסה", והגלותם הוא בחג הסוכות.

עמוד 71

1. 25. גם י"ל (בפשטות), שהחידוש (דב"ש) ב"חלות דבש" הוא (לא עצם הענין דאזלינן בתר בכח גם בכגון דא, כ"א) השיעור והאופן של ה"בכח": "משיהרהר" או "משיחרחר" (וע"ד המבואר להלן הערה 66 בנוגע לאמירת "בצאת ישראל ממצרים").
2. 26. עוד מעלה בה"בכח" ד"חלות דבש" – שלכן א"א ללמוד ממנו דאזלינן בתר בכח גם ב"ר"ה לאילן" – ראה לקמן הערה 33 (בשוה"ג).

עמוד 72

1. 27. וע"ד כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו (יבמות קד, ב).
2. 28. ואף שגם ב"הרואה יום אחד עשר" ס"ל לב"ש דאזלינן בתר בכח (ראה לעיל הערה 14) – אף שה"בכח" דיום אחד עשר רחוק הוא לגמרי מן ה"בפועל", שהרי לא יבא לידי בפועל לעולם (שלכן צריך לשנות שיטת ב"ש בהרואה יום אחד עשר" וא"א ללמוד זה משיטתם ב"ר"ה לאילן") – מ"מ מטעם זה גופא א"א ללמוד משם שיטת ב"ש בנוגע לר"ה לאילן (וחלות דבש). כי מכיון שה"בכח" שביום י"א לא יבוא לעולם לידי בפועל, הרי בהכרח שהגדר ד"אזלינן בתר בכח" שם הוא מפני הבכח מצד עצמו (מה שיום י"א, מצד ענינו הוא יכול לבא לידי זיבה גדולה – בשאר ימי הזיבה), וכמבואר בלקו"ש ח"ז ע' 116 הערה 52. משא"כ בר"ה לאילן שענינו הוא החנטה של פירות האילן (ענין של "בפועל"), הי' אפשר לומר דלא אזלינן בתר בכח. ולכן צריך לשנות מחלוקתם גם בר"ה לאילן דגם כאן אזלינן בתר בכח לפי שכולל הבפועל.
3. 29. וע"ד צריכותא זו הוא גם בדברי ב"ה דלא אזלינן בתר בכח.
4. 30. שבת כא, ב.

עמוד 73

1. 31. שזהו החידוש שבדעת ב"ש ב"מצות חנוכה" על שיטתם [לא רק ב"חלות דבש" – שבידו להביא ה"בפועל" גם בשעה שמהרהר (כנ"ל ס"ה, וראה לקו"ש שם ע' 115) משא"כ בחנוכה, אלא גם על שיטתם] ב"ר"ה לאילן"*. אבל מהא דסברי ב"ש שר"ה לאילן הוא באחד בשבט אין ראי' ש"בכח" עדיף מ"בפועל" – אף שלשיטתם, אין מעשרים וכו' מהפירות שחנטו מא' בשבט עד ט"ו בו על הפירות של שנה העברה הגם שבפועל חיין הן ממי השנה העברה – כי א"א שזמן אחד יהי' שייך לב' שנים, ולכן גם כשנאמר ש"בכח" שוה ל"בפועל" (ואפילו אם נאמר ש"בפועל" עדיף מ"בכח"), מ"מ, מכיון שגם "בכח" נחשב כמו "בפועל" ו(לכן) נקבע אחד בשבט לר"ה לאילן – הרי ממילא יצא מכלל שנה העברה.
2. 32. לכאורה אפשר לומר שגם ב"ש מודים ש"בכח" אינו עדיף מ"בפועל", ומה דס"ל שגם בד' ימים האחרונים מדליק רק כנגד ימים הנכנסין ולא כנגד ימים היוצאין: מכיון שביום הראשון מדליק ח' נרות כנגד ימים הנכנסין (ועד"ז בג' הימים שלאחריו) לפי שלדעת ב"ש מספיק גם הבכח, במילא א"א להדליק מספר זה גם בד' ימים הצריכותא הנ"ל] בימי חנוכה, הרי גם ביום הראשון הותחל כבר ה"בפועל" של שמונת הימים (שהרי בהימים שלאחריו רק יתוסף עוד בכמות דהבפועל). משא"כ ב"חלות דבש" וב"ר"ה לאילן", ה"בכח" שישנו בעת ההרהור (או החרחור), וכן ה"בכח" שבא' בשבט אין בו עדיין ה"בפועל" כלל, גם לא התחלתו.
3. 33.
4. *. עוד חידוש בשיטת ב"ש ב"מצות חנוכה": ה"בכח" (דר"ה לאילן) שבא' בשבט הוא בשעה שלא הותחל עדיין הבפועל שלו (ועד"ז הוא גם בנוגע ל"חלות דבש"). משא"כ במצות חנוכה, הרי זה שיום הראשון דחנוכה כולל "בכח" שמונת ימים הוא – לפי שהוא אחד מימי החנוכה, היינו לפי שכבר הותחל הבפועל של ימי חנוכה. ומכיון שהבכח בא מצד הבפועל – הי' אפשר לומר שבכגון דא גם ב"ש מודים שהעיקר הוא הבפועל ולא אזלינן בתר בכח.
5. **. אבל י"ל הטעם – דביום א' שיש סברא לכאן ולכאן מחמרינן להדליק ח', ובמילא נקבע הסדר דשאר הימים.
6. . שהרי מלכתחלה השאלה בזה היא על כל ימי חנוכה. משא"כ בנוגע ר"ה לאילן (ראה הערה הקודמת), השאלה היא בנוגע לקביעת התחלת שנה הבאה (אלא שכתוצאה מזה הו"ע סיום שנה הקודמת).
7. . בנוגע ל"חלות דבש", ישנה עדיפות נוספת על ה"בכח" שביום א' דחנוכה: ה"בפועל" של שאר ימי החנוכה (הכלול ביום הראשון) יבא ממילא, והוא רק מחוסר זמן. משא"כ ב"חלות דבש", בכדי שיבא הפועל צ"ל פעולת הריסוק (כמבואר בלקו"ש ח"ז שם). ועפ"ז מובן (נוסף למה שנת"ל ס"ה) עוד חידוש בשיטת ב"ש ב"חלות דבש" על "ר"ה לאילן" – כי ה"בפועל" (שיהי' בחמשה עשר בשבט) יבא מעצמו, ממילא.

עמוד 74

1. 34. ריש מס' ברכות.
2. 35. ראה שם ד, ריש ע"ב.
3. 36. שם סע"א ואילך. וראה גם שם ג, א ד"ה לאו ר"א היא.
4. 37. ואתחנן ו, ז. עקב יא, יט.
5. 38. בנוגע לחכמים – ראה הערה הבאה. ורבן גמליאל – מתלמידי ב"ה הי' (ראה יבמות טו, א).
6. 39. רש"י (ד"ה שמותי) ותוס' (ד"ה דר"א דשמותי) – שבת קל, ב. וראה תוס' ביצה לד, ריש ע"ב שמקשה בפשיטות אפלוגתת ר"א וחכמים, ש"מחלפא שיטתייהו" דב"ש וב"ה.

עמוד 75

1. 40. אבל גם משום מוכרח שלדעת ב"ש "בכח" עדיף מ"בפועל" (ולא רק שמספיק גם ה"בכח") – ראה לעיל הערה 32.
2. *. וע"ד מש"כ בתוד"ה והמהדרין שבת (כא, ב).
3. 41. נוסף לזה: ה"בכח" שביום ראשון דחנוכה הוא לפי שכבר הותחל אז הבפועל, כנ"ל הערה 31 – בשוה"ג. משא"כ מה ש"עוסקין לילך ולשכב" – אף שבשעה זו יש גם השכיבה בפועל (שלכן הוא זמן ק"ש גם לחכמים ור"ג) – הרי זה מה שעוסקין לילך ולשכב, אינו מסובב מזה ששוכבין אז בפועל.
4. 42. ע"ז נח, ב. חולין קלז, ב.
5. 43. חגיגה יב, א. ב"ר פ"א, טו.
6. 44. תו"א ר"פ ויגש (ובתו"ח שם – באו"א קצת). סה"מ תרכ"ט ע' יח ואילך. ד"ה כי המצוה הזאת תרס"ו. ובכ"מ.
7. 45. כמ"ש (הושע ב, כג) "אענה את השמים והם יענו את הארץ".

עמוד 76

1. 46. פיוט לכה דודי.
2. 47. וכמו שמקשה בתו"ח שם (פט, ג): לפי"ז יקשה מאד על ענין מחלקותם .. דלכאורה אין בזה מחלוקת כלל לפי הנ"ל. עיי"ש.
3. 48. להעיר מהדין (ברכות מא, א) "כל המוקדם בפסוק .. מוקדם לברכה", לפי שהוא חשוב יותר (ראה טושו"ע או"ח סרי"א ס"ד. סדר ברה"נ לאדה"ז פ"י ה"ב).
4. 49. מהמשל דעלי' ושרפרף בחגיגה וב"ר שם מוכח, שפלוגתתם היא בנוגע לתחלה בזמן. ויובן זה ע"פ מ"ש לקמן הערה 60.
5. 50. ראה מקומות שנסמנו בהערה 44, דמצד זה שהארץ עלתה במחשבה תחלה, יש בה (עילוי וחשיבות –) הכח להצמיח מאין ליש (שאינו בשמים).
6. 51. וכמרז"ל (נסמן בלקוטי שיחות [המתורגם] ח"ה ע' 159 הערה 62) "בשביל ישראל ובשביל התורה". (וראה שם בפנים, שכל העולם טפל הוא לישראל ותורה).
7. 52. שהרי נשמות גזורות מתחת כסא הכבוד (זח"ג כט, ב. ועוד. וראה גם רש"י ד"ה בצרור החיים – שבת קנב, ב) שהוא בערבות "דאיקרי שמים" (חגיגה יב, סע"ב), וכן "תורה (היא) מן השמים" (משנה ר"פ חלק), ומשם – נמשכו למטה בארץ.
8. 53. בצפע"נ מהדו"ת ע' 180, שהטעם דב"ש ד"שמים נבראו תחלה" הוא, לפי שסוברים שהצורה היא העיקר. אבל י"ל, שהמעלה ד"שמים" (לפי דעת ב"ש) היא לא רק מצד ה"צורה" כ"א – לפי שבה"בכח" (שמים) כלול בו גם ה"חומר" (ארץ), כבפנים.

עמוד 77

1. 54.
2. 55. וי"ל שזהו חידוש גם בדעת ב"ש, שגם בעניני ארץ גופא, אף שכללות ענינה (גם ה"בכח" שבו) הוא בפועל (מטה), מ"מ אזלינן בתר בכח.
3. 45. ועוד (ועיקר): דעת ב"ש ש"שמים נבראו תחלה" הוא המקור והביאור לשטתם ד"אזלינן בתר בכח" בכל מקום, כדלקמן סי"ב. (ויתירה מזו: באם לא היינו יודעים דעתם ששמים נבראו תחלה, הי' אפשר לטעות שזה שסוברים "אזלינן בתר בכח" בכ"מ הוא לא מצד מעלת הכח מצד עצמו, כ"א לפי שהבכח ישנה אפשריות להבפועל, כדלקמן הערה 61).

עמוד 78

1. 56. וכמו שבזמן ק"ש של ערבית, דלדעת (ר"א – להיותו מתלמידי) ב"ש הוא רק כשעוסקין לילך ולשכב ולא כששוכבין בפועל*. ואף שלדעת ב"ש זהו פירוש "בשכבך" שנאמר בכתוב (וראה לעיל סעיף ח', שלכן אין ללמוד ממנו לדינים אחרים) – הא גופא טעמא בעי: מדוע אמרה תורה (לפי' ב"ש) שזמן ק"ש הוא רק בעת השכיבה בכח. וראה הערה הנ"ל.
2. 57. ראה גם בית האוצר שם.
3. 58. לקו"ת שה"ש מח, ג. ובכ"מ.
4. 59. ראה תניא בהקדמה (ד, רע"א).
5. 60. ומכיון שלדעת ב"ש הכוונה בה"מטה" (ארץ) היא שיתעלה לה"מעלה" (שמים), הרי מובן שאופן בריאת הארץ הוא כפי אופן השמים – ראה רש"י חגיגה שם (ד"ה שרפרף) "ולפי גובה הכסא הוא מתקן השרפרף". משא"כ לדעת ב"ה שהכוונה בה"מעלה" היא בשביל ה"מטה" – אופן בריאת השמים הוא כפי הארץ. ולהעיר מלקו"ת ויקרא ד, ב: "כמו"כ יובן מזה הנמשל למעלה .. או שכמו שהוא למעלה כך הוא למטה". ועפ"ז י"ל שהכוונה ב"תחלה" היא גם בזמן (כדמוכח מפשטות הלשון בחגיגה וב"ר שם), היינו בהענין ד"סיבה ומסובב": לדעת ב"ש הארץ מסובב היא משמים – שמים נבראו תחלה; ולדעת ב"ה הארץ היא סיבה לשמים – ארץ נבראת תחלה.
6. . בנוגע לדעת ב"ש ב"מצות חנוכה" – י"ל (בדוחק), שזהו בכדי שיהי' הכירא כו' כנ"ל תחלת ס"ח.

עמוד 79

1. 61. לכאורה הי' אפשר לומר, שהטעם דב"ש דאזלינן בתר בכח הוא [לא מצד מעלת הכח מצ"ע, כ"א] לפי שבה"בכח" ישנה אפשריות להבפועל, ומה שהבכח עדיף מהבפועל – אף שעיקר מעלתו הוא האפשריות להבפועל – נפרש שזהו לפי שהמציאות (של הבפועל) נתחדשה כשנתחדש הכח ואפשריות אליו, ולכן ה"בכח" הוא עיקר מציאותו של הבפועל*, [ומטעם זה סוברים ש"בשכבך" הוא רק כשעוסקין לילך ולשכב ולא כששוכבין בפועל, כי עצם המציאות ד"בשכבך" הוא מה שעוסק לשכב, והשכיבה בפועל היא רק ההמשך והגילוי של עיקר מציאות השכיבה – שנתחדשה בשעה שעוסק לילך ולשכב]. אבל, מכיון שגם בבריאת שמים וארץ סוברים ב"ש שעיקר המעלה היא ה"בכח" – אף שתכלית המכוון בזה שעלה במחשבה תחלה היא הארץ כמו שהיא בפועל דוקא (ולא כמו שהיא כלולה בכח בשמים), היינו שאינו מספיק מה שישנו כח ואפשריות להבפועל (דאל"כ לא היתה הארץ צריכה להתהוות) – מוכח מזה, שדעת ב"ש היא שהמעלה דבכח הוא מצד ענין הכח ("מעלה") גופא, ומה שהוצרך לבריאת הארץ הוא בכדי שגם ה"מטה" יתעלה לה"מעלה". ולכן מסתבר, שגם בשאר המקומות – שיטתם "אזלינן בתר בכח" היא מצד מעלת הבכח גופא, כבפנים.
2. 62. פרדר"א פכ"ט. מכילתא ורש"י בא יב, ו.
3. 63. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 137 הערה 23. וש"נ.
4. 64. פסחים עו, ב.
5. 65. ולהעיר מזה שהפסח הי' נאכל דרך חירות (שו"ע אדה"ז סי' תעב סי"ד).
6. . וגם מזה דס"ל לב"ש ד"אזלינן בתר בכח" ב"הרואה יום אחד עשר" (אף שלעולם לא יבא לידי בפועל) אין ראי' שהמעלה ד"בכח" היא מצד עצמו – כי (א) הגדר ד"אזלינן בתר בכח" שם הוא רק זה שבכח ג"כ מספיק כו' (אבל לא שהוא העיקר ושהוא עדיף מ"בפועל"). (ב) מה שה"בכח" לא יבא לעולם לידי "בפועל" הוא מצד הימים שלאחריו, אבל מצד ה"בכח" גופא יכול הוא לבא גם לידי בפועל, ככל ימי זיבה.

עמוד 80

1. 66. והחידוש בדעת ב"ש בזה הוא (ראה עד"ז לעיל הערה 25) לא עצם הענין ד"אזלינן בתר בכח", כ"א: בה"בכח" דיצי"מ ישנם כמה ענינים: הבטחת הקב"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" שהיתה עוד קודם הגלות; ביטול העבודה מאבותינו שהי' בר"ה (ר"ה יא, רע"א); "החדש הזה לכם ראש חדשים גו'" (ששייך לגאולתן של ישראל אז) שהי' בר"ח ניסן – וקמ"ל ב"ש שה"בכח" דאמירת וענין "בצאת ישראל ממצרים" – הוא אכילת הפסח.
2. 67. מיכה ז, טו.
3. 68. עירובין יג, ב.
4. 69. ברכות לו, ריש ע"ב. (משיחות אחש"פ וש"פ קדושים תשכ"ז)
5. 70. כידוע מענה כ"ק אדמו"ר הצ"צ לכ"ק אדמו"ר מהר"ש (על שאלתו בנוגע לה"קץ" שהי' על שנת תר"ח): והרי נדפס הלקו"ת! ואמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש "מען דארף© האבן משיח'ן (=מוכרחים משיח) למטה מעשרה טפחים"!
6. 71. לשון הכתוב (דניאל יב, ו).
7. 72. בא י, ט.
8. 73. שם, כו.
9. 74. ישעי' לה, י. נא, יא.
10. 75. תהלים סט, לו־ז.
11. 76. ג' הענינים שבזה (ירשוה, ינחלוה, ישכנו בה) ראה מכ' יו"ד כסלו, תשל"א (נדפס בלקו"ש ח"ה ע' 419 ואילך).