שיחה א

57שיחה א

א. "ויאמר ה'..." – "והתרה בו"

בתחילת הפרשה מצטט רש"י את המילים "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", ומפרש: "והתרה בו". אומרים המפרשים¹: כיון שבפסוק נאמר שהקדוש־ברוך־הוא אמר למשה "בא אל פרעה", אך אין מוזכר לאחר מכן מה עליו לומר לפרעה – שלא כבפרשה הקודמת, ששם לאחר המלים "לך אל פרעה"², "בא אל פרעה"³ או "והתייצב לפני פרעה"⁴, כתוב גם "ואמרת אליו"⁵ וכן "ודברת אליו"⁶ – לפיכך ייתכן לחשוב שהקדוש־ברוך־הוא אכן אמר למשה רק "בא אל פרעה כי אני הכבדתי... ולמען תספר...", וממילים אלו הבין משה בעצמו, ואמר לפרעה "כה אמר ה'... הנני מביא מחר ארבה...", שהקדוש־ברוך־הוא יביא על המצרים את מכת ארבה⁷.

לפיכך כותב רש"י "ויאמר ה'" ומוסיף "והתרה בו", שגם ההתראה על מכת הארבה נמסרה במפורש על ידי בא

הקדוש־ברוך־הוא⁸. רש"י לומד זאת,

בדרך הפשט, מדבריהם של משה

ואהרן אל פרעה "כה אמר ה'...". ועל

כך שאין כתוב בתחילת הפרשה

"ואמרת אליו..." – הרי אנו מוצאים

במקומות רבים, שענינים מסויימים

מופיעים רק בדברי משה, ומכך מובן

שכך הורה לו הקדוש־ברוך־הוא. וכן

מצד שני: ענינים רבים מופיעים רק

בדברי הקדוש־ברוך־הוא אל משה,

ומכך יודעים שמשה פעל בהתאם⁹.

אך יש להבין: בדרך כלל משתמש

רש"י בביטויים מלשון הפסוקים,

במיוחד כאשר פירושו מבוסס על

פסוקים. ובמיוחד כאן, כאשר פירוש

רש"י "והתרה בו" קשור למילים "בא

אל פרעה" ומבוסס על המילים "ויאמר

אליו כה אמר ה'...", הרי רש"י צריך

היה לומר "ואמרת אליו", בדומה

לדברי הפסוק בפרשת וארא ביחס אל

אותו ביטוי "בא אל פרעה". מדוע

משנה רש"י ואומר "והתרה בו"? מכך

מובן, שבדבריו "והתרה בו" מתכוון

רש"י להדגיש שהאמירה תהיה

התראה.

58ב. "מעיד" ו"מתרה"

כדי להבין זאת, יש לבאר תחילה את דברי רש"י בפירושו בפרשה הקודמת¹⁰ "שהיתה המכה משמשת רביע חודש, ושלשה חלקים היה מעיד ומתרה בהם". מכך שרש"י מציין שני ביטויים – "מעיד" ו"מתרה"¹¹ – מובן, שבביטוי "מעיד" אין הכוונה כאן להתראה, בדומה ל"העד העיד"¹², אשר רש"י מפרש "לשון התראה", אלא הכוונה היא לאמירת עדות כפשוטה.

אמנם, בדרך כלל אמירת עדות היא על מאורע שכבר התרחש¹³, ואילו "שלשה חלקים" שבהם העיד (והתרה) משה היו בתחילה, לפני המכה¹⁴, אך אמירת עדות אינה מוגבלת וקשורה בעבר או בעתיד: אם בטוחים בודאות בענין מסויים, אף כאשר הוא עדיין באבותיכם" שבירמי' (יא, ז) ואינו מוכיח מ"העד תעיד" שבש"א (ח, ט) שקדמו – כי ההתראה שבשמואל – כמה עדים היו שם (כל אלה שלא היו מ"השואלים מאתו מלך"), משא"כ בדירמי' – הרי בכל ישראל העד. וכן בדיתרו^**).

ומכיון שההתראה שבפ' משפטים (משא"כ דפ' יתרו) היא בעדים, א"צ כ"כ להוכחה ששייך לומר עלי' "והועד"]

– כי מכיון שלשון העדאה ברוב המקומות הוא על העבר כבפנים, הי' מסתבר לכאורה (אלולי פירש"י) שהכוונה ב"והועד בבעליו" היא שהעידו בבעליו ששורו נגח מתמול שלשום, ולכן הוזקק רש"י לחדש שהוא "לשון התראה" ולהוסיף "כמו העד העיד בנו האיש". (משא"כ בפ' יתרו שם, שמפורש בכתוב "פן יהרסו גו'". ובפרט שכבר הביא "רד העד בעם" בפ' מקץ שם).

14) בפרש"י כותב "שלשה חלקים כו'" אחרי כתבו "שהיתה המכה משמשת רביע חדש" (ומשנה מהסדר שבמדרש (נסמן לעיל הערה 11) שמקדים "כ"ד ימים הי' מתרה כו'" (ואח"כ כותב) "ושבעת ימים היתה משמשת"). אבל אין להוכיח מזה ש(לפרש"י) היתה המכה משמשת בתחלת החדש, כי הרי מפורש הוא בקרא שהתרה מקודם. וגם – מובן בפשטות, שאחר המכה אין מקום להעדאה והתראה. ומה שרש"י מקדים "שהיתה המכה משמשת רביע חדש", הוא לפי שכאן בא לפרש "וימלא [מנין] שבעת ימים"; ורק אח"כ הוא ממשיך לבאר מה שהי' בשאר חלקי החדש.

**) והקדים הכתוב דירמי' לזה דיתרו ולא הביא הכתובים דדברים וכיו"ב – כי רוצה להביא ראי' מכתוב שנאמר בו המקור וגם הפעל – כמש"כ כאן "העד העיד". ואין ראי' זו מתאימה כ"כ, כי לא יתוסף תוקף בהתראת הקב"ה כשתהי' בעדים ולכן מביא מיתרו (ל' ציווי ומקור) שמדובר בהתראת משה.

59לא התרחש, אלא בודאי יתרחש מאוחר יותר, אפשר להעיד לגביו.

וזהו ההבדל בין "מעיד" לבין "מתרה": "התראה" מצביעה על אי־ודאות. כשמזהירים מישהו שעקב חטא מסויים יענישוהו, אין ודאות שהעונש יתממש, ואדרבה: האזהרה עצמה מבטאת, שהעונש תלוי במעשיו של המוזהר, ואם הוא לא יחטא, לא יענישוהו. לעומת זאת, "עדות" מצביעה על ודאות בדבר שעליו מעידים, כדלעיל.

ולכן, כאשר רש"י מפרש, מיד במכה הראשונה, את תהליך התרחשות המכות בכלל, הוא מציין את שני הביטויים – "מעיד" ו"מתרה" – כי במכות היו שני סוגים, שהתאימו להם שני ביטויים שונים:

היו מכות שבאו כעונש על שפרעה לא שחרר את ישראל לפני כן, כמכה הראשונה – מכת דם, שבאה כעונש על ההתנהגות שלפניה, כנאמר¹⁵ "והנה לא שמעת עד כה". לגבי סוג זה של מכות מציין רש"י את הביטוי "מעיד", שמשה אמר דבריו לגביהן בודאות שהן תגענה, כי הן מהוות עונש על חטאיו הקודמים של פרעה¹⁶. ומטרת משה בעדותו במכות אלו היתה כדי להודיע לפרעה, שאין זה מקרה, אלא עונש מאת הקדוש־ברוך־הוא על אי־שחרורו את ישראל¹⁷.

והיו מכות שבאו כעונש על שפרעה אינו משחרר את ישראל בהווה, ומכאן ולהבא, כמסופר מיד לאחר פסוקנו, לגבי המכה השניה – מכת צפרדע, שלגביה נאמר¹⁸ "ואם מאן אתה לשלח – עכשיו – הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים", ולכן מציין רש"י גם את הביטוי "מתרה".

זהו ההסבר לדברי רש"י בתחילת פרשתנו "והתרה בו", כי במכת ארבה משה התרה בפרעה (ולא העיד), כנאמר בהמשך "כי אם מאן אתה לשלח את עמי (מכאן ולהבא) הנני מביא מחר ארבה...".

ג. יש ללכת לפרעה "למען

שתי אותותי..."

אך עדיין לא לגמרי ברור: למילים "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", 60שאותן מתכוון רש"י להבהיר, כדלעיל, שלא רק על ההליכה לפרעה היתה הוראה, הכרחי, לכאורה, להוסיף "ואמרת אליו..." (שלא רק יבוא לפרעה, אלא גם יאמר לו על מכת הארבה). אך מדוע חשוב להדגיש בפסוק זה, שדברי משה אל פרעה יהיו באופן של התראה ולא עדות?

כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר קושי בפסוק זה בכלל:

לציווי "בא אל פרעה" נתן הקדוש־ברוך־הוא נימוק "כי אני הכבדתי את לבו...". יש להבין:

א) בכל המכות הקודמות לא נתן הקדוש־ברוך־הוא למשה סיבה לציווי "להעיד" או "להתרות" לפרעה לגביהן. מדוע במכת ארבה הוא נתן לכך טעם¹⁹?

ב) מדוע מהווה הענין של "אני הכבדתי את לבו" נימוק ל"בא אל פרעה"? הסיבה של "בא אל פרעה" היא, לכאורה, כדי להזהירו על מכת הארבה ולשכנעו לשחרר את ישראל ממצרים, ואילו "אני הכבדתי את לבו" הוא, להיפך, נימוק להמנעות מהליכה אל פרעה, שהרי כיון ש"הכבדתי את לבו", לא תועיל ההתראה!

(יש מפרשים²⁰ האומרים: כאשר ראה משה שאפילו מכת ברד, שהיתה קשה בהרבה מהמכות הקודמות²¹, לא השפיעה על פרעה, הוא היה עלול לחשוב: מהי התועלת בהליכה אל פרעה, והרי בלאו הכי לא ייעתר? לכן אמר לו הקדוש־ברוך־הוא "כי אני הכבדתי את לבו", מכת ברד לא השפיעה, כי "אני הכבדתי את לבו", ולא מפני שפרעה כשלעצמו קשוח כל־כך, ולפיכך, כאשר יסיר הקדוש־ברוך־הוא את כובד הלב שהוא יצר, ייעתר פרעה.

אך פירוש זה אינו מובן: גם ההתראה על מכת ארבה, ואפילו המכה עצמה, לא השפיעו על פרעה לשחרר את ישראל. וכיצד ייתכן לומר שב"אני הכבדתי את לבו" הכוונה היא, שלמרות שמכת ברד לא הועילה, הרי ההתראה על מכת ארבה כן תועיל – והרי היא באמת לא הועילה?!).

אם כך הכרחי לומר, שהנימוק ל"בא אל פרעה" איננו "הכבדתי את 61לבו ואת לב עבדיו", אלא "למען שתי אותותי אלה בקרבו" [והמשמעות של המילים "כי אני הכבדתי...", (הנאמרות כנימוק ל"בא אל פרעה"), היא: "למען שתי אותותי אלה בקרבו"]: שאמנם, ההליכה לפרעה לא תשפיע עליו לשלח את ישראל, כפי שהמכות עד כה לא השפיעו עליו, אך למרות זאת יש ללכת אליו ולהזהירו על מכת ארבה "למען שתי אותותי אלה בקרבו"²².

ד. דברי משה לפרעה – התראה

אך לפי זה קשה: בדרך כלל, כאשר מתרים במישהו שעל פעולה מסויימת הוא ייענש בעונש מסויים, הרי (א) מתכוונים בכך שהוא לא יבצע את החטא, והעונש יימנע; (ב) לפחות, ניתנת לו האפשרות להימנע מהעונש, על ידי ציות לאזהרה ואי־עשיית החטא. אך בעניננו (א) הכוונה היתה שפרעה לא יציית, ואכן יקבל את העונש – "למען שתי אותותי אלה בקרבו", ויותר מכך: (ב) כיון ש"אני הכבדתי את לבו" לא ניתנה לו האפשרות למנוע את העונש.

לפי זה היה צריך להסביר, לכאורה, שבדבריו "כה אמר ה'... הנני מביא מחר ארבה..." משה לא התרה בפרעה לגבי העתיד, אלא "העיד" לפניו על מעשיו בעבר, שיבוא עליו ארבה על אי־ציותו לקדוש־ברוך־הוא לפני כן – "עד מתי מאנת ליענות מפני"²³. ודבריו "שלח עמי ויעבדוני כי אם מאן אתה לשלח את עמי" לפני "הנני מביא מחר ארבה..." נאמרו רק כדי להבהיר שאם בכל זאת הוא ישלח את ישראל, הוא ימנע את עונש הארבה המגיע לו בודאות על חטאו הקודם – "מאנת", אך הוא יכול לשנות ולבטל זאת על ידי "לשלח את עמי".

אך כדי לשלול פירוש זה, מדגיש רש"י "והתרה בו", שהאזהרה לפרעה על מכת ארבה היתה התראה, כפשטות לשון הפסוק²⁴, שהעונש "הנני מביא מחר ארבה" הוא משום "מאן אתה לשלח את עמי"²⁵ (ואין זו סתירה לפירוש של "כי אני הכבדתי... למען שתי..." – כדלהלן בסעיף ה').

62ה. התראה – חלק מ"התעללתי"

ההכרח של רש"י להסביר שהמשמעות כאן היא "והתרה בו", ולא "והעד בו", נובע לאמיתו של דבר לא רק מפשטות לשון הפסוק "כי אם מאן אתה לשלח..." שבהמשך, אלא אף מפסוק זה עצמו, שאותו הוא מבאר. כי אילו היינו מפרשים "והעד בו", הרי היה קשה:

א) לפי האמור לעיל, הסיבה ל"בא אל פרעה" היא רק "למען שתי ...", ולא "אני הכבדתי את לבו...". אך מפשטות לשון הפסוק "בא אל פרעה כי אני הכבדתי..." נראה, ש"אני הכבדתי" הוא הסיבה ל"בא אל פרעה"?

ב) כבר לפני המכה הראשונה, מכת דם, אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה "ואני אקשה את לב פרעה"²⁶. אם כך, משה כבר ידע לפני כן שכמה מכות, או כולן (עד מכת בכורות²⁷) לא ישפיעו על פרעה, ולמרות זאת, כאשר הקדוש־ברוך־הוא שלחו לפרעה להזהיר על המכות הקודמות, ואפילו על מכת ברד שהיתה לאחר "ויחזק ה' את לב פרעה"²⁸ למעשה (במכת שחין), הוא לא היה צריך לנמק מדוע הוא שולח אותו לפרעה. מדוע, אפוא, הוא אכן היה צריך לתת טעם לשליחתו במכת ארבה?

ג) ושאלה זו קשה יותר: כאשר אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה "ואני אקשה את לב פרעה" הוא הוסיף "והרביתי את אותותי...", כלומר "למען הרבות בו אותותי"²⁹. משה כבר ידע, אפוא, שהתכלית של הקשחת לב פרעה ושל המכות היא "למען הרבות בו אותותי", ומה היה קשה בעיניו, כשצווה ללכת לפרעה להזהיר על מכת ארבה? ומה חידש לו הקדוש־ברוך־הוא באומרו "כי אני הכבדתי... למען שתי אותותי...", כאשר משה כבר ידע זאת לפני כן?

את כל הקשיים הללו מתרץ רש"י בהוסיפו "והתרה בו":

המכה היחידה, שבה ציוה הקדוש־ברוך־הוא למשה להתרות את פרעה לאחר "ויחזק ה' את לב פרעה", היתה מכת ארבה³⁰. לפיכך, דוקא במכה זו צריך היה הקדוש־ברוך־הוא לנמק זאת, כי בפשטות אין מובנת כלל ההתראה בפרעה, כאשר הקדוש־ברוך־הוא בעצמו הקשה את לבו, שהוא לא יושפע מן ההתראה, וכדלעיל בסעיף ד'.

לפיכך הוסיף הקדוש־ברוך־הוא טעם "כי אני הכבדתי... למען שתי...

63ולמען תספר... את אשר התעללתי במצרים...": המשמעות של "התעללתי" היא, כפירוש רש"י, "שחקתי", שהקדוש־ברוך־הוא שם את המצרים ללעג: מצד אחד הוא הכביד את לבם ונטל מהם, כביכול, את הבחירה, ויחד עם זאת הוא התרה בהם והזהירם, שאם לא ישמעו, יענישם. לפיכך, הכרחי לציין כאן גם את "אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", כי על ידי כך "התעללתי", כדלעיל³¹.

ו. נטילת הבחירה – עונשו של פרעה

אך, לכאורה, יש לשאול: אם "ויחזק ה' את לב פרעה", ופרעה היה מוכרח לא לשלח את ישראל, הרי אין מובן כלל כיצד הענישוהו על כך – "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בתמיהה)³²? אפילו ילד קטן מבין שאם מכריחים מישהו למעשה מסויים, אין להענישו על כך. ובמיוחד, מי שהכריחו לכך!

קושי זה מתרץ רש"י כבר לפני כן: על הפסוק²⁶ "ואני אקשה את לב פרעה..." אומר רש"י "מאחר שהרשיע והתריס כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב, טוב שיתקשה לבו למען הרבות בו אותותי...". כלומר, שתחילה אכן היתה לפרעה בחירה, ורק לאחר ש"הרשיע והתריס כנגדי" הענישוהו בעצם נטילת הבחירה³³.

ועונש זה היה מדה כנגד³⁴ מדה³⁵: פרעה יצא במפגיע כנגד הקדוש־ברוך־הוא ואמר "מי ה' אשר אשמע בקולו"³⁶, שאין הוא "מתרגש" מהקדוש־ברוך־הוא, ושהוא יפעל כרצונו. לפיכך הראו לו³⁷, שאין הוא כלל ברשותו, וכל מעשיו – אפילו דברים שלאחרים יש לגביהם בחירה 64מוחלטת – נעשים רק לפי רצונו של הקדוש־ברוך־הוא.

ז. כבר בהתראה ניכר ש"התעללתי – שחקתי"

לפי זה יובן מדוע דוקא בהתראה על מכת ארבה אמרו "עבדי פרעה": "עד מתי יהיה זה לנו למוקש... הטרם תדע כי אבדה מצרים", ופרעה קיבל טענה זו, ולכן קרא שוב למשה ולאהרן, כדי לומר להם "לכו עבדו את ה' אלקיכם"³⁸.

ולכאורה, מדוע בכל המכות הקודמות, ואף בחמש הראשונות – לפני "ויחזק ה' את לב פרעה"³⁹ – לא השפיעה ההתראה כלל, לא על העבדים ולא על פרעה, ורק לאחר שבאה המכה בפועל אמר פרעה שהוא ישלח את ישראל. ודוקא ההתראה על מכת ארבה, שהיתה לאחר ש"אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו"⁴⁰, השפיעה ההתראה על העבדים כל כך, עד אשר דרשו "שלח את האנשים", ופרעה עצמו הושפע מטענתם, עד כדי "ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם"⁴¹?

לפי האמור לעיל, מובן הדבר בפשטות: כיון ש"בא אל פרעה – והתרה בו" היה "למען תספר... את אשר התעללתי במצרים", לפיכך גרם הקדוש־ברוך־הוא לכך שכבר בהתראה יהיה ניכר ש"התעללתי – שחקתי", שלפרעה אין כלל דעה עצמית: הוא אכן הושפע מאד מהטענה "הטרם תדע כי אבדה מצרים", עד כדי כך שלפני שהמכה באה בפועל הוא שלח במיוחד שליחים לקרוא למשה ולאהרן ולומר להם "לכו עבדו את ה' אלקיכם" – דבר שלא התרחש באף אחת מהמכות האחרות, ואפילו לא בהתראה על (מכת חושך ו)על מכת בכורות, אשר "שקולה כנגד כל המכות"⁴² – ולמרות זאת, בשעת המעשה עצמו לא היה בכוחו להתגבר על עצמו ולהיענות למשה, על אף שמפני הטענה "כי אבדה מצרים" (אשר הוא עצמו הביע את הסכמתו לה) הוא היה צריך להיענות לו. וכל זאת רק מפני ש"אני הכבדתי את לבו...", שהוא עצמו אינו ברשותו כלל.

לפי זה יוצא, שהענין של "התעללתי – שחקתי" התבטא בשני ענינים: א) הן בעצם הענין ראו כולם 65שלפרעה אין כלל בחירה ודעה עצמית, והוא רק כלי משחק שבאמצעותו מיישם הקדוש־ברוך־הוא את רצונו שלו – בניגוד לרצון פרעה. ב) וכבר לפני כן, בהתראה, ראו כיצד שוחקים לו, כדלעיל סוף סעיף ה'.

ח. הבחירה עדיין קיימת

מהענינים של "יינה של תורה" בפירוש רש"י זה:

לאחר כל ההרחבה שלעיל, יש עדיין לבאר: המשמעות של "כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר ארבה בגבוליך", לפי פירוש רש"י "והתרה בו", היא הרי, כדלעיל בסעיף ד', ש"הנני מביא מחר ארבה בגבולך" הוא עונש על אשר "מאן אתה לשלח את עמי" עתה. ואין מובן: אמנם, "אני הכבדתי..." הוא עונש שהגיע לו על אשר "הרשיע והתריס כנגדי" לפני כן בבחירתו, אך כיון שלאחר מכן הוא בכל זאת היה אנוס, כיצד ייתכן להענישו על כך שעתה "מאן אתה" – מעשה שלא היתה לו בו בחירה⁴³?

ההסבר לכך הוא: אדמו"ר הזקן אומר באגרת התשובה⁴⁴, שאף אלו שנאמר לגביהם ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה", הרי, אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה – מקבלין תשובתו", כי המשמעות של "אין מספיקין" היא רק שאין מסייעין לו, ויותר מכך – מעוררים קשיים מסויימים המפריעים לו לשוב בתשובה, עד שהוא צריך להגיע לידי "דחק". אך אין הוא מוכרח ח"ו שלא לשוב בתשובה, ואף לו יש בחירה להתגבר על כל הקשיים ולחזור בתשובה⁴⁵.

66וכך גם לגבי פרעה: אף לאחר ש"ויחזק ה' את לב פרעה", ואף לאחר שהקדוש־ברוך־הוא אמר בדיבור⁴⁶ "כי אני הכבדתי את לבו", עדיין היתה לו בחירה להתגבר ולשוב בתשובה⁴⁷.

ט. התכלית – תשובה

מכל ענין יש ללמוד הוראה בעבודת ה'⁴⁸, ובמיוחד כאשר המטרה של "בא אל פרעה והתרה בו" היא "למען תספר באזני בנך ובן בנך...", הרי ההוראה מכך מובנת בפשטות:

אם פרעה, שבהיותו גוי הרי חיותו היתה משלש קליפות הטמאות⁴⁹, היה בכוחו לשוב בתשובה אף לאחר ש"הכבדתי את לבו", על־אחת־כמה־וכמה יהודי, שחיותו היא מן הקדושה – מהנפש האלקית⁵⁰ אשר "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך" ⁵¹, אשר כשלעצמו הרי תמיד "ולבי ער" אפילו בתקופת הגלות ⁵², ורק לפעמים יש אצלו טמטום הלב מפני ש"נדבקה" בו בחינת "פרעה"⁵³ – הרי בודאי יש בידו תמיד הבחירה לעורר את לבו, שהוא תמיד ער (ואף אין צורך לעוררו, אלא רק להסיר את הכיסוי שעליו), ולשוב בתשובה – כי "אין לך דבר העומד בפני התשובה"⁵⁴.

ויותר מכך: כיון ש"וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" ⁵⁵, והקדוש־ברוך־הוא מצפה לכל יהודי שישוב בתשובה, הרי מובן בפשטות, שאף 67כאשר "ואתה הסבות את לבם אחורנית", שהתורה מבארת על כך, ש"מנעת מהן התשובה" ⁵⁶, הרי זה בחיצוניות בלבד. כי לא ייתכן שמלמעלה ייצרו מצב שהוא ההיפך מהתכלית. אלא אדרבה: עצם המצב של "הסבות את לבם אחרונית" הוא כדי ⁵⁷ לעורר תשובה עמוקה יותר, תשובה מתוך "דחק".

י. הכוונה הפנימית:

התראה למען תשובה

לפי האמור לעיל יובן מדוע נאמר בפסוק עצמו רק "בא אל פרעה", ואין נאמר בפסוק "והתרה בו": כיון שבגלוי "הכבדתי..." הוא ענין המונע את התשובה, הרי הכוונה, כפי שנראה בחיצוניות, בענין של "בא אל פרעה", היא שהוא לא יציית, "למען שתי אותותי... ולמען תספר... את אשר התעללתי": ועל כך בא רש"י ומגלה את הכוונה של ענין זה בפנימיות⁵⁸, שהמשמעות של "בא אל פרעה" היא "והתרה בו", שכאשר מתרים ומזהירים מישהו, הרי מתכוונים בהתראה זו, ובאיום של עונש קשה, שהוא יציית לציווי. כפי שאומר רש"י בפרשה הקודמת ⁵⁹ "ומתרה בו לשוב".

יא. הרבי: לעורר כל יהודי לתשובה

בתורה כל הענינים מדוייקים⁶⁰. והנה, אנו רואים שפרשת בא, הכוללת הוראה זו, נקראת תמיד בשבת⁶¹ שלפני יו"ד שבט, או בשבת שבו חל יו"ד שבט עצמו⁶² – יום ההילולא של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר:

אמנם, בדברי הקדוש־ברוך־הוא למשה נאמר רק "בא אל פרעה", והענין של "והתרה בו" אינו נאמר במפורש בפסוק, אך בדברי משה אל פרעה נאמר במפורש בגלוי "כי אם 68שהמותרה יציית וימנע את העונש.

וזוהי דרכו של רועה ישראל – החל ממשה רבינו רעיא מהימנא, והתפשטותו בכל דור ודור⁶³, עד לכ"ק מורי וחמי אדמו"ר בעל ההילולא – שאפילו ליהודי שלבו אטום ר"ל, עד אשר על ידי מעשיו הוא גרם ל"ויחזק ה' את לבו", ואשר התורה פוסקת "מנעת מהן התשובה" – אפילו אליו הולכים ומתרים בו, בדרכי נועם, שישוב בתשובה.

והתנהגות זו דרש בעל ההילולא מחסידיו וממקושריו ואפילו רק מההולכים בעקבותיו, שלא לחשב חישובים באיזה סוג נחשב יהודי זה, אם הוא "רעך" ועמיתך ⁶⁴ – עמך⁶⁵ בתורה ובמצוות, או שהוא רחוק מכך, ועד לסוג שעליו נאמר ההיפך מ"מעלין"⁶⁶ – שגם בו⁶⁷ יתרו שישוב בתשובה, ודוקא בדרכי נועם, על ידי שיראו לו שעל ידי התשובה הוא יכול לחסוך מעצמו ייסורים ר"ל.

והרי "ברית כרותה לעבודה ותעמולה שאינן חוזרות ריקם"⁶⁸, שההתראה בדרכי נועם מביאה לידי כך, במוקדם או במאוחר, אך בסופו של דבר היא משפיעה על כל אחד, שתוסר ממנו כבידות הלב, והוא עומד אכן לצאת מן הגלות, אשר גלות מצרים היא שורש לכל הגלויות⁶⁹,

הוא נעשה אחד מ"כל צבאות ה'", היוצאים מהגלות העכשוית "כימי צאתך מארץ מצרים"⁷⁰ – כי יש בו כל מה שנדרש מ"צבא", כמוסבר בהרחבה במאמרי יום ההילולא⁷¹,

לקבל פני משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש, בעגלא דידן.