64
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מוחלטת – נעשים רק לפי רצונו של הקדוש־ברוך־הוא.
ז. כבר בהתראה ניכר ש"התעללתי – שחקתי"
לפי זה יובן מדוע דוקא בהתראה על מכת ארבה אמרו "עבדי פרעה": "עד מתי יהיה זה לנו למוקש... הטרם תדע כי אבדה מצרים", ופרעה קיבל טענה זו, ולכן קרא שוב למשה ולאהרן, כדי לומר להם "לכו עבדו את ה' אלקיכם"38.
ולכאורה, מדוע בכל המכות הקודמות, ואף בחמש הראשונות – לפני "ויחזק ה' את לב פרעה"39 – לא השפיעה ההתראה כלל, לא על העבדים ולא על פרעה, ורק לאחר שבאה המכה בפועל אמר פרעה שהוא ישלח את ישראל. ודוקא ההתראה על מכת ארבה, שהיתה לאחר ש"אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו"40, השפיעה ההתראה על העבדים כל כך, עד אשר דרשו "שלח את האנשים", ופרעה עצמו הושפע מטענתם, עד כדי "ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם"41?
לפי האמור לעיל, מובן הדבר בפשטות: כיון ש"בא אל פרעה – והתרה בו" היה "למען תספר... את אשר התעללתי במצרים", לפיכך גרם הקדוש־ברוך־הוא לכך שכבר בהתראה יהיה ניכר ש"התעללתי – שחקתי", שלפרעה אין כלל דעה עצמית: הוא אכן הושפע מאד מהטענה "הטרם תדע כי אבדה מצרים", עד כדי כך שלפני שהמכה באה בפועל הוא שלח במיוחד שליחים לקרוא למשה ולאהרן ולומר להם "לכו עבדו את ה' אלקיכם" – דבר שלא התרחש באף אחת מהמכות האחרות, ואפילו לא בהתראה על (מכת חושך ו)על מכת בכורות, אשר "שקולה כנגד כל המכות"42 – ולמרות זאת, בשעת המעשה עצמו לא היה בכוחו להתגבר על עצמו ולהיענות למשה, על אף שמפני הטענה "כי אבדה מצרים" (אשר הוא עצמו הביע את הסכמתו לה) הוא היה צריך להיענות לו. וכל זאת רק מפני ש"אני הכבדתי את לבו...", שהוא עצמו אינו ברשותו כלל.
לפי זה יוצא, שהענין של "התעללתי – שחקתי" התבטא בשני ענינים: א) הן בעצם הענין ראו כולם
הערות
- 38. פרשתנו י, ז־ח.
- 39. רש"י וארא ז, ג.
- 40. וגם אחרי "ויכבד לבו הוא ועבדיו" (סוף וארא). – משא"כ בהמכות שלפנ"ז, לא נזכרו עבדיו כלל.
- 41. אף שיש לומר: הטעם ד"אני הכבדתי גו'" הוא "למען שתי גו'". ומכיון שמניעת "שתי אותותי" הוא דוקא באם פרעה הי' מסכים לשלח גם את טפם כו', לכן בנוגע ל"לכו נא הגברים" לא הכביד ה' את לבו ונשאר כמו שהוא מצד טבעו – ובמילא פעלה עליו ההתראה דמכת ארבה, לפי שהיתה אחרי מכת ברד והיתה קשה ממכות הקודמות (ראה לעיל הערה 21 ובהנסמן שם).
- 42. פרש"י וארא ט, יד (לפי גירסת ופי' הגו"א, כלי יקר ואוה"ח שם). וראה גם רש"י ד, כג.
רש"י על שמות ז׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ואני אקשה. מֵאַחַר שֶׁהִרְשִׁיעַ וְהִתְרִיס כְּנֶגְדִּי, וְגָלוּי לְפָנַי שֶׁאֵין נַחַת רוּחַ בָּאֻמּוֹת לָתֵת לֵב שָׁלֵם לָשׁוּב, טוֹב שֶׁיִּתְקַשֶּׁה לִבּוֹ, לְמַעַן הַרְבּוֹת בּוֹ אוֹתוֹתַי, וְתַכִּירוּ אַתֶּם אֶת גְּבוּרָתִי. וְכֵן מִדָּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה, מֵבִיא פֻּרְעָנוּת עַל הָאֻמּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל וְיִירְאוּ, שֶׁנֶּאֱ' "הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם … אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר" (צפניה ג'); וְאַעַפִּ"כֵ בְּחָמֵשׁ מַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה, אֶלָּא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה (תנחומא):
ואני אקשה AND I WILL ALLOW [PHARAOH’S HEART] TO HARDEN — Since he has wickedly resisted Me, and it is manifest to Me that the heathen nations find no spiritual satisfaction in setting their whole heart to return to Me penitently, it is better that his heart should be hardened in order that My signs may be multiplied against him so that ye may recognise My divine power. Such, indeed, is the method of the Holy One, blessed be He: He brings punishment upon the nations so that Israel may hear of it and fear Him, as it is said, (Zephaniah 3:6, 3:7) “I have cut off nations, their corners are desolate etc. … I said: Surely thou wilt fear Me, thou wilt receive correction” (cf. Yevamot 63a). Nevertheless, in the case of the first five plagues it is not stated, “The Lord hardened Pharaoh’s heart” but “Pharaoh’s heart was hardened” (Midrash Tanchuma, Vaera 3).
רש"י על שמות ט׳:י״ד - הטקסט מספריא
את כל מגפתי. לָמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁמַּכַּת בְּכוֹרוֹת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמַּכּוֹת:
את כל מגפתי [FOR I WILL THIS TIME SEND] ALL MY PLAGUES — We may gather from this that the plague on the first ripe ears outweighed all the previous plagues.
אור החיים על שמות ט׳:י״ד - הטקסט מספריא
כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת וְגוֹ׳. הוֹדִיעוֹ עֹצֶם הַמַּכָּה כְּדִין הַהַתְרָאָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְרוֹת עָלָיו בַּמִּיתָה עַצְמָהּ, שֶׁאִם הִתְרוּ בּוֹ בְּמִיתָה קַלָּה וּבָאִים לַהֲמִיתוֹ בַּחֲמוּרָה – פָּטוּר כַּיָּדוּעַ.
כָּל מַגֵּפֹתַי וְגוֹ׳. קָשֶׁה, הֲלֹא רָאִינוּ שֶׁהֵבִיא עָלָיו עוֹד שָׁלֹשׁ מַכּוֹת אֲחֵרוֹת. וְהָיָה נִרְאֶה לוֹמַר כִּי לְצַד שֶׁשְּׁקוּלָה זוֹ כְּנֶגֶד כֻּלָּן, וּמַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רש״י) שֶׁשְּׁקוּלָה מַכַּת בְּכוֹרוֹת כְּנֶגֶד כָּל הַמַּכּוֹת, אוּלַי שֶׁזּוֹ שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל שֶׁלְּפָנֶיהָ, שֶׁהֵם שֵׁשׁ מַכּוֹת, וּמַכַּת בְּכוֹרוֹת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל שֶׁלְּפָנֶיהָ וּמַכַּת בָּרָד בִּכְלָל, וּכְשֶׁאַתָּה בָּא לְמִנְיָן תִּהְיֶה מַכַּת בְּכוֹרוֹת שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד י״ד מַכּוֹת, וְלֹא הִנְאַנִי דֶּרֶךְ זֶה.
וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר אֵלָיו כִּי בְּאֶמְצָעוּת מַכָּה זוֹ יַטֶּה לִבּוֹ לְהָבִין לְהַרְגִּישׁ בַּמַּגֵּפוֹת שֶׁהֵבִיא עָלָיו ה׳, יוּבַן כִּי בְּכָל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא עַד עַתָּה לֹא הָיָה מַחְלִיט פַּרְעֹה בְּדַעְתּוֹ כִּי הֵם מֵאֱלֹהֵי הַיְּכֹלֶת וְהָיָה תּוֹלֶה בִּמְכַשְּׁפוּת וּמַעֲשֵׂה שֵׁדִים, וְזֶה לְךָ הָאוֹת שֶׁגַּם הַחַרְטוּמִּים עוֹשִׂים כֵּן. וַהֲגַם שֶׁהָיְתָה מַכָּה שֶׁאָמְרוּ הַחַרְטוּמִּים אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, יֵשׁ מָקוֹם לְפַרְעֹה לַחְשׁוֹב כִּי אֶפְשָׁר כִּי הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה לֹא הִשִּׂיגוּ הַשָּׂגַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בִּמְכַשְּׁפוּת וְאוֹמְרִים כֵּן, וּלְעוֹלָם יִמָּצֵא אָדָם מְכַשֵּׁף שֶׁיַּעֲשֶׂה כֵּן. לָזֶה אָמַר אֵלָיו ה׳ כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת בְּאֶמְצָעוּת הַמַּכָּה אֲשֶׁר אָבִיא עָלֶיךָ אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפוֹתַי שֶׁכְּבָר הֵבֵאתִי עָלֶיךָ אֶל לִבְּךָ פֵּרוּשׁ שֶׁתֵּדַע כִּי לֹא מַעֲשֵׂה כִּשּׁוּף וְשֵׁדִים הֵמָּה אֶלָּא מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, וְהוּא אָמְרוֹ מַגֵּפוֹתַי בְּכִנּוּי הָעוֹשֶׂה אוֹתָם, כִּי בִּרְאוֹתְךָ מַכָּה נִפְלָאָה אֲשֶׁר אֵין יְכֹלֶת לְשֵׁד וְכִשּׁוּף לַעֲשׂוֹת אֲפִלּוּ דּוֹמֶה דְּדוֹמֶה לְהוֹרִיד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם בְּפִלְאֵי פְּלָאוֹת אָז לָרִאשׁוֹנוֹת תִּתְבּוֹנֵן.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לז ‹ מצורע ‹ מצורע ‹ 45 לקו"ש ח"ו ע' 64
תורת מנחם 1
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.