60

שאותן מתכוון רש"י להבהיר, כדלעיל, שלא רק על ההליכה לפרעה היתה הוראה, הכרחי, לכאורה, להוסיף "ואמרת אליו..." (שלא רק יבוא לפרעה, אלא גם יאמר לו על מכת הארבה). אך מדוע חשוב להדגיש בפסוק זה, שדברי משה אל פרעה יהיו באופן של התראה ולא עדות?

כדי להבין זאת, יש להקדים ולבאר קושי בפסוק זה בכלל:

לציווי "בא אל פרעה" נתן הקדוש־ברוך־הוא נימוק "כי אני הכבדתי את לבו...". יש להבין:

א) בכל המכות הקודמות לא נתן הקדוש־ברוך־הוא למשה סיבה לציווי "להעיד" או "להתרות" לפרעה לגביהן. מדוע במכת ארבה הוא נתן לכך טעם¹⁹?

ב) מדוע מהווה הענין של "אני הכבדתי את לבו" נימוק ל"בא אל פרעה"? הסיבה של "בא אל פרעה" היא, לכאורה, כדי להזהירו על מכת הארבה ולשכנעו לשחרר את ישראל ממצרים, ואילו "אני הכבדתי את לבו" הוא, להיפך, נימוק להמנעות מהליכה אל פרעה, שהרי כיון ש"הכבדתי את לבו", לא תועיל ההתראה!

(יש מפרשים²⁰ האומרים: כאשר ראה משה שאפילו מכת ברד, שהיתה קשה בהרבה מהמכות הקודמות²¹, לא השפיעה על פרעה, הוא היה עלול לחשוב: מהי התועלת בהליכה אל פרעה, והרי בלאו הכי לא ייעתר? לכן אמר לו הקדוש־ברוך־הוא "כי אני הכבדתי את לבו", מכת ברד לא השפיעה, כי "אני הכבדתי את לבו", ולא מפני שפרעה כשלעצמו קשוח כל־כך, ולפיכך, כאשר יסיר הקדוש־ברוך־הוא את כובד הלב שהוא יצר, ייעתר פרעה.

אך פירוש זה אינו מובן: גם ההתראה על מכת ארבה, ואפילו המכה עצמה, לא השפיעו על פרעה לשחרר את ישראל. וכיצד ייתכן לומר שב"אני הכבדתי את לבו" הכוונה היא, שלמרות שמכת ברד לא הועילה, הרי ההתראה על מכת ארבה כן תועיל – והרי היא באמת לא הועילה?!).

אם כך הכרחי לומר, שהנימוק ל"בא אל פרעה" איננו "הכבדתי את