62

ה. התראה – חלק מ"התעללתי"

ההכרח של רש"י להסביר שהמשמעות כאן היא "והתרה בו", ולא "והעד בו", נובע לאמיתו של דבר לא רק מפשטות לשון הפסוק "כי אם מאן אתה לשלח..." שבהמשך, אלא אף מפסוק זה עצמו, שאותו הוא מבאר. כי אילו היינו מפרשים "והעד בו", הרי היה קשה:

א) לפי האמור לעיל, הסיבה ל"בא אל פרעה" היא רק "למען שתי ...", ולא "אני הכבדתי את לבו...". אך מפשטות לשון הפסוק "בא אל פרעה כי אני הכבדתי..." נראה, ש"אני הכבדתי" הוא הסיבה ל"בא אל פרעה"?

ב) כבר לפני המכה הראשונה, מכת דם, אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה "ואני אקשה את לב פרעה"²⁶. אם כך, משה כבר ידע לפני כן שכמה מכות, או כולן (עד מכת בכורות²⁷) לא ישפיעו על פרעה, ולמרות זאת, כאשר הקדוש־ברוך־הוא שלחו לפרעה להזהיר על המכות הקודמות, ואפילו על מכת ברד שהיתה לאחר "ויחזק ה' את לב פרעה"²⁸ למעשה (במכת שחין), הוא לא היה צריך לנמק מדוע הוא שולח אותו לפרעה. מדוע, אפוא, הוא אכן היה צריך לתת טעם לשליחתו במכת ארבה?

ג) ושאלה זו קשה יותר: כאשר אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה "ואני אקשה את לב פרעה" הוא הוסיף "והרביתי את אותותי...", כלומר "למען הרבות בו אותותי"²⁹. משה כבר ידע, אפוא, שהתכלית של הקשחת לב פרעה ושל המכות היא "למען הרבות בו אותותי", ומה היה קשה בעיניו, כשצווה ללכת לפרעה להזהיר על מכת ארבה? ומה חידש לו הקדוש־ברוך־הוא באומרו "כי אני הכבדתי... למען שתי אותותי...", כאשר משה כבר ידע זאת לפני כן?

את כל הקשיים הללו מתרץ רש"י בהוסיפו "והתרה בו":

המכה היחידה, שבה ציוה הקדוש־ברוך־הוא למשה להתרות את פרעה לאחר "ויחזק ה' את לב פרעה", היתה מכת ארבה³⁰. לפיכך, דוקא במכה זו צריך היה הקדוש־ברוך־הוא לנמק זאת, כי בפשטות אין מובנת כלל ההתראה בפרעה, כאשר הקדוש־ברוך־הוא בעצמו הקשה את לבו, שהוא לא יושפע מן ההתראה, וכדלעיל בסעיף ד'.

לפיכך הוסיף הקדוש־ברוך־הוא טעם "כי אני הכבדתי... למען שתי...