69

הערות

1. 10. בקה"ע לירוש' שם (וכ"ה גם במנחת בכורים לתוספתא שם): "דסברי ב"ש דהגאולה והיציאה בחצות היתה". ואפשר, שהכוונה בזה היא לענין נתינת רשות, כבפנים.
2. 11. או: לפי ש"כל כמה דמצינן למקרבי' מקרבינן" (מנחת בכורים שם).
3. 12. זבחים פ"ה מ"ח.
4. 13. בקה"ע שם: "ואוכל הפסח עד חצות ואח"כ אומר בצאת ישראל, דסברי ב"ש כו'". אבל, בשום מקום לא נזכר שאמירת הלל (לב"ש) היא דוקא לאחר חצות.
5. 14. ראה בית האוצר – להר"י ענגל – מע' א כלל כז. מע' ב כלל ב. לאור ההלכה – להרש"י זוין – "לשיטות ב"ש וב"ה" (ולא נתבאר שם הצריכותא). לקוטי שיחות ח"ז ע' 114 ס"ה ואילך (ושם, שזהו גם טעם פלוגתת ב"ש וב"ה (נדה פ"י מ"ח) בדין "הרואה יום אחד עשר". עיי"ש. וראה גם לקמן הערה 28; 61 – בשוה"ג). וראה בארוכה הדרן על ששה סדרי משנה (קה"ת תשמ"ח. נדפס בהוספות לס' השיחות תשמ"ח ח"ב).
6. 15. לכאורה אפשר לומר, שזהו גם הטעם דפלוגתת ב"ש וב"ה (ב"מ ספ"ג) בדין "החושב לשלוח יד בפקדון בש"א חייב. ובה"א אינו חייב עד שישלח בו יד" (ראה בית האוצר שם). אבל ממה שאמרו בירוש' (שבועות רפ"ח) "בעומדת ברה"ר וחשב לגוזלה.. אם עד שלא משך דברי הכל פטור", מוכח שגבי שליחות יד גם ב"ש סברי דלא אזלינן בתר בכח*, ומה שמחייבים "בעומדת באבוסו" – הוא מטעם אחר. (וראה צפנת פענח מהדו"ת בהשמטות (ע' 180) שטעמא דב"ש הוא: הרי בתחלה הי' מקום זה שהחפץ מונח שם, רשותו של המפקיד "וע"י מחשבתו שכלתה שמירתו, נעשה רשות הנפקד, והוי זה שמשיכה צורית" – והרי גם "משיכה צורית" היא משיכה בפועל. וראה לקמן הערה 53).
7. 16. עוקצין פ"ג מי"א.
8. . וי"ל הטעם כי מכיון שהחפץ הוא של המפקיד, הרי מחשבתו של הנפקד אינה יכולה לפעול בחפצו של המפקיד שיהי' קנוי לו עי"ז. אבל אין להביא ראי' לזה מעניני טומאה ואיסור וכו' (רמב"ם הל' כלים פכ"ה הי"א (ובמל"מ שם פכ"ד ה"ז). כלאים פ"ז מ"ד־ה. וראה תוס' יבמות פג, ריש ע"ב. ועוד) – כי שאני גזילה וגניבה וכו' דאמרה תורה שהחפץ יוצא מרשותו של הנגזל ונעשה דהגזלן. ואכ"מ.