83
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
תורה ומצוות קשורה לדבר, שגם בזמן העבודה, איננו מציאות אמיתית ח"ו?!
אמנם "עצם הלוז", הנשארת מהגוף, אינה מתכלה לעולם24, וגם על תחיית הגוף בכללותו נאמר25 "יחיו מתיך (ולא "יברא"), כי תחיית הגוף לא תהיה באופן שייברא גוף חדש26, אלא שהגוף ייבנה מעצם הלוז27
– אך כיון שהגוף כשלעצמו "עפר אתה", ומצד מהותו נדרש ממנו "ואל עפר תשוב", יוצא, שעצם הדבר שאופן התחיה לא יהיה על ידי בריאה חדשה אלא על ידי בניה מעצם הלוז, הוא בעצמו "בריאה חדשה28 – כי מהות הגוף כשלעצמו היא "עפר"29?
ה. "ובנו בחרת" – בגוף היהודי
התשובה על כך היא, שלהיפך: כיון ש"עיקר שכינה בתחתונים היתה", אשר לכן "ובנו בחרת" דוקא בגוף הגשמי30, לפיכך הגוף הוא מציאות אמיתית שאין בו שום כליון והפסד. השינוי שנגרם לו על ידי חטא עץ הדעת שהוא תוצאה של "ואל עפר תשוב" הוא בחיצוניות בלבד, ולא בעצם מהותו. כי מעשה בני אדם אינו יכול לשנות ח"ו (כדלעיל בסעיף ג') את בחירת עצמותו, יתברך, אשר הוא בחר בגוף היהודי.
וזהו ההסבר לכך ש"עצם הלוז", שלא נהנתה מעץ הדעת31, אינה נפסדת לעולם, כי זוהי "עצמיות" הגוף32, ובכך לא ייתכן חטא והפסד.
הערות
- 24. ב"ר פכ"ח, ג. וש"נ. זח"ב כח, ב. ועוד. תוד"ה והוא (ב"ק טז, ב).
- 25. ישעי' כו, יט.
- 26. ראה גם ב"ר פצ"ה, א.
- 27. זח"ב שם.
- 28. ובדוגמת "וישב הים" שלאחרי קי"ס, שבאם הנס דקי"ס הי' באופן שביטל טבעו הקודם ומה שהמים היו חוזרים ונגרים במורד הי' זה בדרך נס – אז הי' זה התהוות חדשה (ראה לקמן שיחה א' לפ' בשלח ס"ג) – כי אף שגם באופן זה לא הי' צריך להוות את עצם החומר (שהרי גם בעת קי"ס הי' החומר ורק שנשתנה טבעו), בכל זה, הרי פרט זה דשינוי טבעו הוא התהוות חדשה.
- 29. להעיר מהידוע (ד"ה נ"ח עת"ר. ד"ה יחיינו מיומיים תש"א. ועוד) בפירוש "מחי' מתים ברחמים רבים", שמה שצריך שתחה"מ יומשך מבחי' רחמים רבים (דעצמות אוא"ס) דוקא, הוא לפי שלגבי עצמות אוא"ס "מות וחיים שוים, ומשו"ז גם המת יכול לחיות" – והרי מזה מוכח לכאורה, שגם בעת התחי' יהי' הגוף מצד עצמו מת, ורק שמצד עצמות אוא"ס גם המת יחי' (אבל ראה לקמן הערה 33).
- 30. תניא פמ"ט (ע, רע"א). תורת שלום ע' 120.
- 31. אלי' רבה לאו"ח סי' ש. וכותב ע"ז "שמעתי". ובשו"ת חת"ס חיו"ד סשל"ז מביא זה בפשיטות מבלי לציין המקור. וצריך חיפוש במדרז"ל. בהשמועה בא"ר שם כתב "א"כ (דאינו נהנה בשום אכילה*) לא נהנה מעץ הדעת". וצע"ק לתווך זה עם מ"ש (ב"י ולבוש לאו"ח שם ועוד) שנהנה מסעודת מלוה מלכה. אבל ראה סידור יעב"ץ זמירות למוצאי שבת. – במעבר יבק שפת אמת מ"ב פ"ו: ואינו נהנה רק מסעודת שבת ויש אומרים מיין הבדלה ודעת אחרים שאינו נהנה כלל מאכו"ש.
- 32. ולהעיר מה דהעוף "חול" נשרף (אלא ש)משייר בו כביצה וחוזר כו' וחי, מפני שלא אכל מעה"ד (ב"ר פי"ט, ה) – היינו שנשאר העצמיות. והא דהשאר נשרף – י"ל בפשטות דהא אוכל שאר דברים ונעשים דם ובשר כבשרו. וראה מת"כ שם ועוד.
- . בא"ר שם הביא זה מלבוש שם. וכ"ה בזהר ח"א קלז, א. ועוד. ד.
בראשית רבה כ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ אִסְטְרוֹבִּלִּין שֶׁל רֵחַיִּים נִמְחֶה. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִלּוּ עֲפָרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן נִמְחֶה. כַּד דָּרְשָׁה רַבִּי יְהוּדָה בְּצִפּוֹרִי בְּצִבּוּרָא וְלֹא קִבְּלוּ מִינֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אָמַר אֲפִלּוּ לוּז שֶׁל שִׁדְרָה, שֶׁמִּמֶּנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, נִמְחָה. אַדְרִיָּאנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא אָמַר לוֹ מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵצִיץ אֶת הָאָדָם לֶעָתִיד לָבוֹא, אָמַר לוֹ מִלּוּז שֶׁל שִׁדְרָה, אָמַר לוֹ מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ, אֲמַר לֵיהּ אַיְתִיתֵיהּ לְיָדִי וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ, טָחֲנוֹ בָּרֵחַיִם וְלֹא נִטְחַן, שְׂרָפוֹ בָּאֵשׁ וְלֹא נִשְׂרַף, נְתָנוֹ בְּמַיִם וְלֹא נִמְחֶה, נְתָנוֹ עַל הַסַּדָּן וְהִתְחִיל מַכֶּה עָלָיו בְּפַטִּישׁ, נֶחְלַק הַסַּדָּן וְנִבְקַע הַפַּטִּישׁ וְלֹא חָסַר כְּלוּם.
בראשית רבה צ״ה:א׳ - הטקסט מספריא
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו (בראשית מו, כח), כְּתִיב (ישעיה סה, כה): זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, בּוֹא וּרְאֵה כָּל מַה שֶּׁהִכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה מְרַפֵּא אוֹתָן לֶעָתִיד לָבוֹא, הָעִוְרִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, ה): אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים, וְהַפִּסְחִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, ו): אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, הוֹלֵךְ עִוֵּר וּבָא עִוֵּר, חֵרֵשׁ וּבָא חֵרֵשׁ, אִלֵּם וּבָא אִלֵּם, כְּשֵׁם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לָבוּשׁ כָּךְ הוּא בָּא לָבוּשׁ, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִשְּׁמוּאֵל, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שָׁאוּל מַהוּ אוֹמֵר לָאִשָּׁה (שמואל א כח, יד): מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן וְהוּא עֹטֶה מְעִיל, שֶׁכָּךְ הָיָה לָבוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, יט): וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ. וְלָמָּה כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ כְּשֶׁהֵם חַיִּים לֹא רִפְּאָן מִשֶּׁמֵּתוּ רִפְּאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאָן דּוֹמֶה שֶׁאֵינָן אוֹתָן אֶלָּא אֵלּוּ אֲחֵרִים הֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם כֵּן יַעַמְדוּ כְּמוֹ שֶׁהָלְכוּ וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן, לָמָּה (ישעיה מג, י): לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וַאֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן. וְאַף הַחַיּוֹת מִתְרַפְּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כה): זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, הַכֹּל מִתְרַפְּאִים מִי שֶׁהֵבִיא מַכָּה עַל הַכֹּל אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, אֶלָּא (ישעיה סה, כה): וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, לָמָּה שֶׁהוּא הוֹרִיד הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר. דָּבָר אַחֵר, זְאֵב וְטָלֶה, זְאֵב, זֶה בִּנְיָמִין. וְטָלֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל. יִרְעוּ כְאֶחָד, אֵימָתַי כְּשֶׁיָּרַד בִּנְיָמִין עִמָּהֶם וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹמֵר לָהֶם (בראשית מב, לח): לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה וְיָרַד עִמָּהֶם הָיוּ מְמַצְעִים אוֹתוֹ וְהָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ, וְכֵן בְּיוֹסֵף אוֹמֵר (בראשית מג, כט): וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין. אַרְיֵה, זֶה יְהוּדָה (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. כַּבָּקָר, זֶה יוֹסֵף (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, נִמְצְאוּ אוֹכְלִים כְּאַחַת (בראשית מג, לג): וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו וגו' וַיִּשָּׂא מַשְּׂאֹת, הֱוֵי וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, לְפִיכָךְ וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו.
תניא, ליקוטי אמרים מ״ט - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַף כִּי פְּרָטֵי בְּחִינוֹת הַהֶסְתֵּר וְהַהֶעְלֵם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עָצְמוּ מִסְפֹר, וּמִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, כַּיָּדוּעַ לַטּוֹעֲמִים מֵעֵץ הַחַיִּים, אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, הֵם שְׁלֹשָׁה מִינֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים כְּלָלִיִּים. לִשְׁלֹשָׁה מִינֵי עוֹלָמוֹת כְּלָלִיִּים. וּבְכָל כְּלָל יֵשׁ רִבּוֹא רִבְבוֹת פְּרָטִיים, וְהֵם שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. כִּי עוֹלַם הָאֲצִילוּת – הוּא אֱלֹהוּת מַמָּשׁ.
וּכְדֵי לִבְרוֹא עוֹלַם הַבְּרִיאָה, שֶׁהֵן נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, אֲשֶׁר עֲבוֹדָתָם לַה׳ בִּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת הַמִּתְלַבְּשִׁים בָּהֶם, וְהֵם מַשִּׂיגִים וּמְקַבְּלִים מֵהֶם – הָיָה תְּחִלָּה צִמְצוּם עָצוּם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן מִבְּרִיאָה לִיצִירָה, כִּי אוֹר מְעַט מִזְּעֵר הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף לְגַבֵּי עוֹלַם הַיְצִירָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי צִמְצוּם וְהֶעְלֵם. וְכֵן מִיצִירָה לַעֲשִׂיָּה [וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּיאוּר שְׁלֹשָׁה צִמְצוּמִים אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת, לְקָרֵב אֶל שִׂכְלֵינוּ הַדַּל].
וְתַכְלִית כָּל הַצִּמְצוּמִים הוּא – כְּדֵי לִבְרוֹא גּוּף הָאָדָם הַחוּמְרִי, וּלְאַכְפָּיָיא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלִהְיוֹת יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ – בְּהַעֲלוֹת הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֶׁיהָ וְכָל כֹּחוֹת הַגּוּף כּוּלָּן לַה׳ לְבַדּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת, כִּי זֶה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.
וְהִנֵּה, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ בְּג׳ מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן – לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳, כִּי ״אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר״, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לְאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר, וּלְהַפְקִיר הַכֹּל – בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן, וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים.
וּבָזֶה יוּבַן טוּב טַעַם וָדַעַת לְתַקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁתִּקְּנוּ בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ כוּ׳״, דְּלִכְאוֹרָה, אֵין לָהֶם שַׁיָּיכוּת כְּלָל עִם קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הָרַשְׁבָּ״א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים, וְלָמָּה קָרְאוּ אוֹתָן ״בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע״? וְלָמָּה תִּקְּנוּ אוֹתָן לְפָנֶיהָ דַוְוקָא?
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעִיקַּר קְרִיאַת שְׁמַע – לְקַיֵּים ״בְּכָל לְבָבְךָ כוּ׳״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מֵאַהֲבַת ה׳; וּ״לְבָבְךָ״ – הֵן הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, שֶׁלְּבָבוֹ שֶׁל אָדָם קְשׁוּרָה בָהֶן בְּטִבְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ – ״זוֹ אִשָּׁה״, ״הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד״ – ״אֵלּוּ בָנִים״; וְ״נַפְשְׁךָ״ וּ״מְאֹדֶךָ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי – לְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת ה׳.
וְאֵיךְ יָבֹא הָאָדָם הַחוּמְרִי לְמִדָּה זוֹ? לְכָךְ, סִידְּרוּ תְּחִלָּה – בִּרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״, וְשָׁם נֶאֱמַר וְנִשְׁנָה בַּאֲרִיכוּת עִנְיַן וְסֵדֶר הַמַּלְאָכִים ״הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם״, לְהוֹדִיעַ גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ שֶׁכּוּלָּם בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, ״וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה כוּ׳, וּמַקְדִּישִׁים כוּ׳, וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ כוּ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא מוּבְדָּל מֵהֶן וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בִּבְחִינַת גִּילּוּי, אֶלָּא, ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ – הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן ״הָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל וְכוּ׳, בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים מְקוֹמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ״.
וְאַחַר־כָּךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: – ״אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, כְּלוֹמַר, שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא ״אֱלֹהֵינוּ״, כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כוּ׳״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַיְינוּ, כִּי אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר, וְלָכֵן נִקְרָא ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא ״עוֹלָם״, בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״חֶמְלָה גְדוֹלָה וִיתֵירָה״, פֵּירוּשׁ, יְתֵירָה עַל קִרְבַת אֱלֹהִים שֶׁבְּכָל צְבָא מַעְלָה; ״וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן״ – הוּא הַגּוּף הַחוּמְרִי הַנִּדְמֶה בְּחוּמְרִיּוּתוֹ לְגוּפֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם; ״וְקֵרַבְתָּנוּ וְכוּ׳ לְהוֹדוֹת וְכוּ׳״, וּפֵירוּשׁ הוֹדָאָה יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר; ״וּלְיַחֶדְךָ כוּ׳״ – לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הַמַּשְׂכִּיל אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֶל עוּמְקָא דְּלִבָּא וּמוֹחָא, אֲזַי מִמֵּילָא, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – תִּתְלַהֵט נַפְשׁוֹ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרוּחַ נְדִיבָה, לְהִתְנַדֵּב לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּגֶד, וְרַק לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וְכוּ׳, בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין וְ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אֵיךְ הִיא בְּחִינַת ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״? לָזֶה אָמַר: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כוּ׳ עַל לְבָבֶךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיִּחוּד הַנְּשִׁיקִין, עִיקָּרוֹ הוּא יִחוּד חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת בְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהוּא – עִיּוּן הַתּוֹרָה; וְהַפֶּה – הוּא מוֹצָא הָרוּחַ וְגִילּוּיוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהַיְינוּ – בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״כִּי עַל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם״.
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְעִיּוּן לְבַדּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה עַד נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּדַם הָאָדָם, הַמִּתְהַוֶּה מִדּוֹמֵם־צוֹמֵחַ־חַי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת כּוּלָּן לַה׳ עִם כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר יָאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר וְכוּ׳״, שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, לִהְיוֹת כְּבוֹד ה׳ מָלֵא כָל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ דַּוְקָא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמְרִירָא לְמִיתְקָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת.
וְזֶהוּ תַּכְלִית כַּוָּונַת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, רַק שֶׁצָּרִיךְ תְּחִלָּה הַעֲלָאַת ״מַיִּין נוּקְבִין״, – לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
בראשית רבה י״ט:ה׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאוֹתוֹ אִילָן, טוֹב לְמַאֲכָל, יָפֶה לָעֵינַיִם, וּמוֹסִיף חָכְמָה, וּשְׁלָשְׁתָּן נֶאֶמְרוּ בְּפָסוּק אֶחָד, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב, מִכָּאן שֶׁהוּא טוֹב, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, מִכָּאן שֶׁהוּא יָפֶה לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיף חָכְמָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פט, א): מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי. וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל (בראשית ג, ו), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ, רַבִּי שִׂמְלָאי אָמַר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת בָּאת עָלָיו, אָמְרָה לֵיהּ מַה אַתָּה סָבוּר שֶׁאֲנִי מֵתָה וְחַוָּה אַחֶרֶת נִבְרֵאת לְךָ (קהלת א, ט): אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹ שֶׁמָּא אֲנִי מֵתָה וְאַתְּ יוֹשֵׁב לְךָ הַטְלִיס, (ישעיה מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, רַבָּנָן אָמְרֵי הִתְחִילָה מְיַלֶּלֶת עָלָיו בְּקוֹלָהּ. גַּם, רִבּוּי, הֶאֱכִילָה אֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַחַיָה וְאֶת הָעוֹפוֹת, הַכֹּל שָׁמְעוּ לָהּ חוּץ מֵעוֹף אֶחָד וּשְׁמוֹ חוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כט, יח): וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי אֶלֶף שָׁנָה הוּא חַי, וּבְסוֹף אֶלֶף שָׁנָה אֵשׁ יוֹצְאָה מִקִּנּוֹ וְשׂוֹרַפְתּוֹ, וּמִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵבָרִים וָחָי. רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶלֶף שָׁנִים חַי וּלְבַסּוֹף אֶלֶף שָׁנִים גּוּפוֹ כָּלֶה וּכְנָפָיו מִתְמָרְטִין וּמִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ כְּבֵיצָה וְחוֹזֵר וּמְגַדֵּל אֵבָרִים.
מתנות כהונה על בראשית רבה י״ט:ה׳ - הטקסט מספריא
סחטה כו'. מפריו משמע דבר היוצא מתוך הפרי]:
בישוב הדעת. בדברים של טעם. וכדמפרש ואזיל. ודרש ותקת מפריו ותקח ראייה והטעם מצד הפרי כמו ויקחו מצידם ביהושע וזהו ותתן לו דברים של טעם נתנה בפיו. דאלו הפרי היה יכול ליקח בעצמו והאב"א פירש דדייק מדכתיב עמה:
אין כל חדש כו'. לפיכך לא אמות וא"ת שאתה לבדך תשאר יחידי בלא אשה לא תוהו בראה ולפיכך אם תאכל גם אתה לא תמות משום הני תרי טעמי:
הטליס. [פי' הערוך] פנוי ובטל:
מיללת. צעקה עליו בדברי נרגן ודייק מדכתיב לקמן לקול אשתך. [כמ"ש לקמן בפ"כ ובפ' ראה אנכי]:
וחוזר ומגדל אברים. פי' האב"א אף על פי שלא אכל מהפרי כיון שאכל אדם שהוא עיקר הבריאה ונקנסה עליו מיתה נקנסה גם על כל הנבראים שלא יהא כח העבד יפה מכח רבו וחי אלף שנה כי יומו של הקב"ה הוא אלף שנים ומ"מ חוזר וחי כיון שלא אכל. ועי"ל שכן היתה כוונת המצוה יתברך שמו שאם לא יאכל יחיה על זה האופן שאחר אלף שנים יאסוף לעפרו ויתחדש כנשר נעוריו:
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך כה ‹ זאת חנוכה ‹ שיחה א ‹ 247 לקו"ש ח"ו ע' 83
תורת מנחם 1
- כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט. לקו"ש ח"ו ע' 83
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.