שיחה א

107שיחה א

יתרו

א. תורה וחתן – חמשה קולות

"ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר... ויהי קול השופר... והאלקים יעננו בקול"¹ – בפסוקים אלו מוזכרים חמשה קולות. על כך נאמר בגמרא², שהמשמח חתן זוכה ל"תורה שניתנה בחמשה קולות", כי גם בקשר לחתן מוזכרים חמשה קולות: "קול³ ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות".

מובן, שהסיבה לכך שהמשמח חתן זוכה לתורה, היא משום שלתורה ולחתן יש משמעות משותפת במהותם ובענינם⁴, שהרי אין זה הגיוני לומר שהוא זוכה לתורה רק מפני שתורה וחתן מושווים רק במספר של חמשה קולות, ומלבד זאת אין ביניהם קשר מהותי, אלא אדרבה: מספר הקולות הזהה לתורה ולחתן נובע כתוצאה ממהותם המשותפת.

כפי שאכן מבאר אדמו"ר הזקן⁵, שהמשמח את החתן "זוכה לתורה" מפני "מדה כנגד מדה" – אף התורה נקראת "חתן" משום שהיא "משפיעה" לישראל, בדומה ל"השפעת" החתן לכלה.

והגמרא אומרת "זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות" (למרות שזוהי, לכאורה, תוצאה שולית בלבד), כי מספר הקולות הזהה לגבי החתן ולגבי התורה מבטא⁶ את מהותם המשותפת. כלומר, בכך שה"תורה ניתנה בחמשה קולות", בדיוק כמספר הקולות לגבי חתן, רואים, שלא זו בלבד שהן התורה והן החתן – שניהם "משפיעים", שלכך אין צורך בהוכחות, אלא גם שהשפעת התורה לישראל זהה להשפעה הפנימית והנעלה של החתן לכלה, ואינה כהשפעה השכלית של רב לתלמיד וכדומה, כפי שיוסבר להלן.

כל הענינים בתורה מדוייקים ומהווים הוראה, ואף דברי הגמרא, המדייקת שמדובר בחמשה קולות, ולא סתם במספר זהה – יש בהם הוראה ולימוד בעניננו.

108ב. "חמשה קולות" – חמשה ענינים בתורה

כדי להבין את המעלה המיוחדת המתבטאת במספר של "חמשה⁷ קולות", שבו מתבטא הקשר המיוחד וההשוואה שבין תורה לחתן, יש לבאר תחילה את המשמעות של "קול" בכלל:

"קול" הוא המשכה וגילוי של דבר שהיה לפני כן בהעלם⁸, כפי שקולו של אדם, לדוגמא, מביע ומגלה את מחשבותיו, תחושותיו וכדומה.

וכשם שקולו של אדם מותאם לתוכן המתגלה באמצעותו (כפי שרואים, לדוגמא, שאינו דומה הקול המבטא פקודה – שהוא חזק ותקיף יותר, לקול המבטא רעיון מחשבתי, אשר "דברי^* חכמים בנחת נשמעים"⁹ וכדומה¹⁰) – כך יש גם למעלה¹¹ "קולות" שונים, אופנים שונים של "המשכה" אלקית, השונים זה מזה, כי כל אחד מהם מתאים להשפעה הייחודית ה"נמשכת" באמצעותו.

בכך מובן, שהתורה ניתנה "בחמשה קולות", חמשה אופני המשכה, כי יש בה חמשה ענינים שונים, זה מעל זה¹², אשר כל אחד מהם "נמשך" באמצעות אחד מחמשת סוגי הקולות.

זהו ההסבר לכך ששבחה של התורה מתבטא בכך שהיא ניתנה בחמשה קולות: ידוע¹³, ש"סדר ההשתלשלות" בכלל נחלק לארבעה סוגי עולמות (הדומים לארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי ומדבר^*). ארבעה סוגים אלו אינם קיימים רק בעולמות המתהווים, אלא גם, להבדיל, בשם הוי' (מלשון מהווה¹⁴) אשר מהווה את העולמות, יש ארבע אותיות, שהן המקור לארבעת סוגי העולמות¹⁵, ובכל עולם – לארבעת הסוגים של דומם, צומח, חי ומדבר¹⁶.

וכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"¹⁷, וכל מה שיש בסדר ובחיות 109העולמות נמצא ונובע מהתורה, מובן, שגם בתורה ישנן ארבע דרגות אלו של שם הוי'.

בכך מובן מהו שבחה של התורה המתבטא ב"ניתנה בחמשה קולות"¹⁸: בנוסף לארבע הדרגות של שם הוי', של סדר ההשתלשלות, יש בתורה ענין חמישי, הנעלה משם הוי', ואפילו מה"יו"ד" של שם הוי' – כמפורש במתן תורה, שהיה מלמעלה למטה: אנכי (מי שאנכי, דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל¹⁹) הוי' (וכל זה) אלקיך (כוח²⁰ וחיות שלך²¹), וכל חמשת הענינים הללו שבתורה, כולל הדרגה הנעלית משם הוי', ניתנו כאן למטה – "ניתנה בחמשה קולות".

ג. דומם, צומח, חי ומדבר

כיון שאיננו יכולים להשיג ענינים רוחניים כפי שהם, אלא שבאמצעות הענינים הגשמיים המשתלשלים מהם, ביכולתנו להגיע להשערה ולהבנה מסויימת של מקורם²², שהם הענינים הרוחניים, לפיכך, כדי להבין מעט את המשמעות של ארבע האותיות של שם הוי' (ועל ידי כך – את מעלתה המופלאה של התורה, אשר "ניתנה בחמשה קולות", שמעל שם הוי', כדלעיל), אפשר להשיג זאת על־פי הבנת ארבעת הסוגים – דומם, צומח, חי ומדבר – כאן למטה, שהם "כנגד²³ ארבע אותיות שם הוי' ברוך הוא שממנו מושפעים".

ההבדל בין "דומם" לבין "צומח" הוא: בדומם ניכרת רק חומריות הגוף, ללא שום תנועה חיונית, למרות שיש לו גם נפש הדוממת, נפש וחיות רוחנית²⁴. לעומת זאת, בצומח ניכרת החיות שבו, חיות רוחנית שאין להשיגה בחמשת החושים.

הבדל זה גדול הרבה יותר, מבחינה מסויימת, מההבדל שבין "צומח" לבין "חי" ו"מדבר"²⁵: כי לשלושת הסוגים האחרונים יש "צד שווה" בכך שאצל כולם באה לידי גילוי החיות הרוחנית, וההבדל ביניהם הוא רק באופן הגילוי, כדלהלן, ואילו בדומם אין כלל גילוי של רוחניות.

אך, בכל זאת, בהשוואה הכללית ביניהם, קרוב יותר הצומח לדומם מאשר לחי ולמדבר²⁶, עד שכאשר 110מחלקים את ארבע הדרגות – דומם, צומח, חי ומדבר, לשתי ההבחנות הכלליות של "גוף" ו"נפש", נחשב הצומח בסוג של "גוף" ביחד עם ה"דומם", ולא בסוג של "נפש" שאליו משתייכים החי והמדבר²⁷. כפי שמבטא השם עצמו, ש"צומח" איננו "חי", עד כדי כך שעד לאחר המבול היה חובה לאכול מן הצומח, ואסור לאכול מן החי²⁸.

ההסבר לכך הוא: בסוג של "חי" הרי (א) החיות היא נפשית, אשר משום כך יש לבעל חיים כוח רצון²⁹, שבו מתבטאת ה"נפש"³⁰, וכן (ב) אף בגופו של החי מתבטא ממילא³¹ רצון הנפש, אשר מאוחד³² עמו³³, עד שהוא במהותו (איננו חומריות, אלא) נפש³⁴.

לעומת זאת, ב"צומח", לא זו בלבד שחיותו אינה משפיעה וגורמת לשינוי במהות הגוף, אלא החיות אצלו היא חיות גופנית – כי כל מהותה היא, שהיא מצמיחה ומגדילה את הגוף.

ד. חיותו של הצומח – במקום מוגדר

ההבדל בין הצומח לבין החי, שהוזכר לעיל, מתבטא, בין היתר, גם בכך, שחיותו וצמיחתו של הצומח תלויה בהיותו שתול במקום מסויים, וכאשר עוקרים אותו ממקומו הוא "מאבד" את היותו "צומח", ואילו חיותו של החי אינה מוגבלת בהגבלה זו³⁵ של גדילה במקום מסויים.

הסיבה לכך היא: דבר "גשמי" מוגבל 111ל"מקום", וכיון שחיותו של הצומח היא, כאמור לעיל, חיות גופנית, לכן הוא מוגבל למקום מסויים. לעומת זאת, כיון שחיותו של ה"חי" היא רוחנית, כדלעיל, לפיכך אין הוא מוגבל כל כך במקום.

ה. בדומם ניכר ה"גוף";

במדבר ניכרת ה"נפש"

כשם שההבדל שבין הדומם לבין הצומח גדול, במובן מסויים, הרבה יותר מאשר ההבדל שבין הצומח לבין החי, כדלעיל בסעיף ג', למרות ששניהם משתייכים לסוג של "גוף", כך, ואף יותר מכך, לגבי שתי הדרגות בסוג של "נפש", חי ומדבר, שהמדבר שונה לחלוטין מן החי. כי האדם הוא בחיר הנבראים, וכל הנבראים, כולל ה"חי", נבראו כדי לשרת את האדם³⁶.

וכשם שהמבדיל את הדומם מכל שאר הסוגים, ואף מה"צומח", מתבטא בכך שניכרת בו רק החומריות, ה"גוף" של הדומם, כפי שהוסבר (לעיל שם), כך גם מן הצד השני: המבדיל את המדבר מכל הנבראים, ואף מן ה"חי", הוא שב"מדבר" ניכרת האמיתיות של "נפש" ורוחניות, כדלהלן.

ו. רוחניות – נעלית מ"תפיסתה"

המשמעות האמיתית של "רוחניות" היא עליונותה מכל הגבלה מוגדרת, שבאמצעותה ניתן יהיה "למשש" ולתפוס את המציאות הרוחנית, אף בכוחות שמעל לחמשת החושים אשר "קולטים" דבר גשמי.

כי אמנם, גם דבר רוחני מוגדר בהגדרה מסויימת הקובעת את מציאותו ומבדילה בינו לבין דבר רוחני אחר³⁷, אך למרות זאת מפני "רוחניותו" מורגשת בו "פשיטות"³⁸, הנעלית מאפשרות של ירידה וקליטתה בדרך כלשהי³⁹.

ו"פשיטות" זו, המורגשת בדבר 112רוחני, מתבטאת במספר אופנים, ומהם:

א) דבר רוחני אינו סותר מציאות אחרת⁴⁰. כפי שרואים לגבי סברות ומחשבות עדינות, רוחניות ו"מופשטות", שככל שהסברות רוחניות יותר, כך הן מפריעות זו לזו פחות⁴¹.

ב) מפני רוחניותו נמשך הדבר לנעלה ממנו, כפי שאנו רואים אף ברוחניות שבגשמיות, לגבי האש, למשל, שזהו היסוד הרוחני ביותר מארבעת היסודות⁴², שמפני שהיא רוחנית, לכן היא נוטה בטבעה⁴³ לעלות למעלה⁴⁴, כי מטרתו האמיתית⁴⁵ של הדבר הרוחני איננה להישאר במציאותו שלו, אלא, להיפך, לצאת ממציאותו ולהיכלל במקורו למעלה.

ז. המדבר – יתרון השכל

זהו ההסבר לכך שדוקא ל"מדבר" יש מהות אמיתית של נפש ורוחניות, כי יתרונו של האדם על ה"חי" הוא השכל⁴⁶, ולפיכך יש בו שתי המעלות שהוזכרו לעיל:

(א) שכל אינו מוגדר ואינו מוכתב על ידי ההגבלות של טבע המדות. לפיכך, כיון שהאדם הוא בעל שכל⁴⁷, 113אין הוא מוכרח להישאר באותו "קו" אשר הוא נטייתו הטבעית⁴⁸, ככל הנבראים האחרים שאינם יכולים לשנות את טבעם⁴⁹, אלא בידו בחירה חפשית לבחור את דרכו.

וזהו ג"כ הטעם שהאדם כולל בתוכו כל סוגי הנבראים הנמצאים בהבריאה [שמפני זה הוא נקרא "עולם קטן"]⁵⁰ כי אין הוא מוגבל בגדרים⁵¹.

(ב) תכונתו של השכל היא לצאת מעצמו ולהתרומם יותר למעלה. גם בכך מתבטא ההבדל העיקרי בין האדם, שעיקרו שכל, לבין בעל החיים, שעיקרו תכונות ומדות, ש"רוח האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה"⁵² – בהמה נמשכת לענינים גופניים, של "מטה", ואילו האדם נמשך לעלות למעלה.

ח. ה"אותיות" – ללא חיות בגלוי

מכך שהאדם הוא "עולם קטן", כדלעיל בסעיף ז', מובן, שכל ארבעת הסוגים – דומם, צומח, חי ומדבר – שמהם מורכב ה"עולם גדול", קיימים בגלוי⁵³ בעולם הקטן, באדם, ולא רק בגופו, אלא אף בנפשו. כנאמר בתורת החסידות⁵⁴, שהאותיות הן בבחינת הדומם שבנפש, המדות – צומח, השכל – חי, ושורשו של כוח הדיבור – מדבר.

ההסבר לכך הוא:

מהותן של ה"אותיות" – מלשון "אתא⁵⁵ בוקר"⁵⁶ – היא המשכה וגילוי. כלומר, ייחודן של ה"אותיות" מכל שאר כוחות הנפש הוא בכך, שהכוחות האחרים קשורים לאדם עצמו (לדוגמא: המדות מתארות את האדם: האם הוא איש חסד, או בקו הגבורה), ואילו 114האותיות הן רק כלים שבאמצעותן מתגלים כוחותיו, אך אין הן נוגעות לאדם עצמו⁵⁷.

וכיון שהאותיות הן ענין חיצוני, לפיכך אור הנפש "מלובש" בהן באופן מצומצם ביותר, ובהעלם עצום, עד אשר אין מורגשת בהן כלל חיות (בגלוי), ואפילו לא חיות של צמיחה, ולפיכך הן נקראות "דומם".

מבחינה זו, ההבדל בין האותיות לבין כל שאר כוחות הנפש הוא עמוק הרבה יותר מההבדל של כוחות הנפש האחרים בינם לבין עצמם. כי כל הכוחות האחרים, כיון שהם קשורים ומבטאים את האדם עצמו – הרי אור הנפש קיים אצלם בגלוי, וההבדל ביניהם הוא רק לגבי גודל וסוג הגילוי, כדלהלן. ואילו האותיות, שהן רק כלי להמשכה וגילוי, הן כמציאות המנותקת מהנפש,

כשם שבדומם, צומח, חי ומדבר של ה"עולם גדול", שמבחינה זו בדומם אין מורגשת כלל חיות, וההבדל בינו לבין הסוגים האחרים גדול הרבה יותר מאשר ההבדלים שבין הסוגים צומח, חי ומדבר עצמם, אשר בכל אלו ניכרת חיות.

ט. מדות – קבועות ומוגדרות; שכל – אינו מוגדר

הסוג השני, ה"צומח" שבנפש – המדות (הרגש), קשורות לנפש האדם, כדלעיל, ולכן אינן "דומם" כאותיות, ואדרבה: רואים בבירור שבמדות יש חיות והתלהבות רבה, אך למרות זאת, החיות שב"מדות" אינה שווה, ובאין־ערוך, לחיות שב"שכל":

כי עצם העובדה, שתכונת המדות היא התלהבות ו"התפעלות" (מלשון פעולה), שהמדות משפיעות על האדם ו"מוציאות" אותו ממעמדו וממצבו, בשונה מהשכל, שככל שרבות יהיו מחשבותיו, אין הן מוציאות אותו ממצבו הנינוח – מוכיחה, שהמדות אינן נוגעות רק במקום שהנפש היא לעצמה, אלא במקום שהנפש קשורה לזולת. ובכך היא ה"התפעלות" שמעוררות המדות:

מעלותיו של הזולת, או ההיפך מכך, משפיעות על האדם כך, שהוא נמשך אל הזולת במשיכה של אהבה, או שהוא מתרחק ממנו בתחושת יראה.

ובפרט זה, שהמדות משפיעות רק במקום שהנפש קשורה לזולת – בשונה מהשכל, הקשור ומשפיע רק על הנפש כשלעצמה – בכך קרובות המדות אל האותיות יותר מאשר אל השכל, כי הן האותיות והן המדות אינן קשורות אל הנפש כפי שהיא לעצמה, וקשורות ל"זולת". אלא, שבאותיות יש רק המשכה מהנפש, ואילו במדות מורגשת גם הנפש, כפי שהיא בהמשכה.

דבר זה הוא בדומה לתכונת ארבעת הסוגים – דומם, צומח, חי ומדבר – שב"עולם גדול": סוג הצומח, כיון שיש 115בו חיות גופנית, לכן הוא שייך ביחד עם הדומם לסוג של "גוף", כדלעיל, ולא לסוג של "נפש", שאליו משתייכים החי והמדבר.

וכשם שההבדל בין "צומח" לבין "חי" הוא, שה"צומח" קבוע במקומו, וה"חי" יכול לנוע לכל מקום, כדלעיל בסעיף ד' – כך גם לגבי "מדות" ו"שכל", שהם ה"צומח" וה"חי" ב"עולם קטן":

למדות, כולל השכל השייך למדות, יש הגדרה קבועה, שאין הן יכולות לצאת ממנה: מי ששייך בטבעו לקו החסד – אהבה, מוכרח להישאר בקו זה. אלא, בקו זה עצמו מתרחשת צמיחה מקטנות לגדלות – שהאהבה הקטנה צומחת מאוחר יותר לאהבה גדולה. וכך גם בקו הגבורה וכדומה.

לגבי השכל שונה הדבר: לא זו בלבד שהשכל עצמו אינו מוגדר בקו מסויים, כפי שרואים, שאדם מסוגל להבין גם ענין שהוא אינו יכול לסובלו אפילו מצד תכונת שכלו, אלא, שיותר מכך, מפני אמיתיות השכל ועיקרו, בדרגה שמעל לשכל הקשור למדות, הוא יכול לשנות גם את ההגבלות של טבע המדות⁵⁸, ובשכל עצמו – הרי יש אנשים רבים שהם גם חכמים וגם מבינים וגם ידענים, בשונה מהמדות חסד וגבורה וכו', שזה רק כאשר השכל מתערב בכך⁵⁹.

י. כוח הדיבור – רוחניות הנפש

אך עם כל זאת, גם השכל אינו יותר מאשר בבחינת "חי" בנפש האדם. והמעלה העיקרית של סוג ה"מדבר", השונה לחלוטין מסוג החי, מתבטאת בשורש של כוח הדיבור שבנפש, שמשום כך נקרא האדם בשם "מדבר", ולא בשם "משכיל"⁶⁰.

ההסבר לכך הוא:

ה"רוחניות" וה"פשיטות" שיש באדם מצד שכלו, המאפשרת לו לצאת מהמגבלות ולבחור בדרך שבה הוא חפץ, אפילו בזו שאינה לפי טבעו, ועד כדי שינוי טבעו עצמו – היא בכל זאת רוחניות שעדיין קשורה למציאות, כי אף בחירתו של האדם, לפי שכלו, בדבר הנוגד לטבע מדותיו, נובעת מכך שהמציאות של הבנתו מחייבת זאת.

וכך גם לגבי הענין השני שבו מתבטאת הרוחניות של האדם מצד שכלו – התכונה של "רוח האדם העולה היא למעלה": אמנם, על ידי עלייתו 116למעלה הוא יוצא ממציאותו העצמית, אך כיון שהדבר נובע מכך ששכלו מבין את המעלה שיש במה שמעליו, כי השכל עצמו מחייב את הכרתו של האדם במגבלותיו ואת ידיעתו שיש דברים שמעליו – הרי בעצם עליה זו עצמה מעורבת "מציאותו".

לעומת זאת, ב"כוח הדיבור", כיון שהאדם אינו מוגבל במציאותו שלו וביכולתו לדבר עם הזולת, שהרי אי־הגבלה זו אינה קשורה למציאותו של האדם, כי הכוח לדבר עם הזולת אינו נובע מכך שמציאותו שלו מחייבת להתקשר לזולת, אלא משום ששורשו של כוח הדיבור הוא במקום כה נעלה בנפש, שאין בו שום מגבלות, אפילו לא ההפרדה בינו לבין זולתו – ולכן מתבטאת בכוח הדיבור הרוחניות האמיתית של הנפש.

יא. ההבחנות בין ארבעת העולמות

הסבר זה על מהותם של ארבעת הסוגים – דומם, צומח, חי ומדבר – ב"עולם גדול" וב"עולם קטן", וההבחנות שביניהם, מבהיר לנו את ההבחנה שבין ארבעת העולמות – עשיה, יצירה, בריאה ואצילות:

ההתחלה הראשונה⁶¹ של "יש" היא בעולם הבריאה, אך כיון שבעולם הבריאה עדיין מאיר ה"אין", לפיכך מורגש שם שהאמת איננה ה"יש", אלא ה"אין" המהווה אותו, ומפני הרגש זה הוא מתבטל מישותו. בדומה לסוג החי, שגופו בטל לנפשו, עד שמהותו היא הנפש (כדלעיל בסעיף ג'), או כמציאות השכל – החי שבאדם – הנמשך למה שמעליו ו"מאבד" את מציאותו העצמית⁶².

לפיכך ה"יש" שבעולם הבריאה הוא "חומר הפשוט", ללא צורה, בשונה מה"יש" שביצירה ובעשיה שיש לו צורה: ביצירה – צורה כללית, ובעשיה – צורה פרטית. בדומה לצומח ולדומם, שה"גוף" שלהם ניכר, כדלעיל שם, שגם בצומח, הגוף אינו בטל לחיותו, או בדומה לאותיות ולמדות, שמורגש בהן ה"זולת" –

אך עם זאת, גם ה"חומר הפשוט" של הבריאה הוא "יש", ורוחניותו – "פשיטותו" – היא רק רוחניות של ישות – חומר הפשוט", בדומה לפשיטות השכל, שאף הפשיטות עצמה היא מציאות, כדלעיל בסעיף י'.

לעומת זאת, עולם האצילות הוא אלקות ממש⁶³, ש"מתפשט" לחלוטין מישותו, בבחינת "אין".

117יב. כוח האין־סוף מעל לארבעת העולמות

כשם שהדברים אמורים לגבי ארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה ועשיה – שלמרות שהם (כולל עולם העשיה הרוחני) עולמות רוחניים, ובכל זאת יש שויון מסויים בין ארבע הדרגות שבעולמות ובין ארבעת הסוגים דומם, צומח, חי ומדבר, ולא רק בדומם, צומח, חי ומדבר שבנפש, אלא אפילו בדומם, צומח, חי ומדבר של "עולם גדול", בגשמיות

– כך גם בשורש ובמקור המהווה ומחיה את ארבעת העולמות, והוא נעלה מהם – ארבע האותיות של שם הוי', שגם בהן יש דמיון (אם כי, כמובן, בדרגה נעלית ב"אין־ערוך") לארבעת הסוגים, דומם, צומח, חי ומדבר, המקבלים מהן את השפע לאחר השתלשלות וצמצומים וירידות רבות.

מכך מובן, שכל ארבע האותיות, כולל ה"יו"ד", עדיין אינן אמיתות ה"פשיטות" של אור אין־סוף ברוך הוא, כי יש להן קשר כלשהו למציאות של הגבלות.

וזוהי מעלת התורה, המתבטאת בכך שהיא "ניתנה בחמשה קולות": זוהי הוכחה שיש בה גם הדרגה החמישית, הנעלית מכל ארבעת הסוגים האפשריים – אמיתות ה"פשיטות", שזוהי עצמיות התורה, כפי שהיא מאוחדת עם עצמות אור אין סוף ברוך הוא.

וזהו ההסבר לכך, שהקשר בין "חתן" לבין "תורה" הוא בכך שבשניהם יש אותו מספר של חמשה קולות, כי גם בחתן מתגלה כוח ההולדה (אשר "פרו ורבו" היא תכלית הנישואין⁶⁴), "כוח האין־סוף"⁶⁵ הנעלה מ"מציאות" של ההגדרות של ארבעת הסוגים הללו.

יג. הדרגה החמישית – ביחד עם כל הדרגות

אך למרות המעלה העצומה של דרגת העצמיות וה"פשיטות" שבתורה, הנעלית מארבע האותיות של שם הוי', בכל זאת ניתנה התורה "בחמשה קולות". כלומר, במתן תורה ניתנו גם הדרגות הקשורות לאותיות של שם הוי', ויותר מכך: הדרגה החמישית והנעלה ביותר ניתנה ביחד עם כל ארבע הדרגות האחרות, שהרי כללות התורה ניתנה "בחמשה קולות".

וההסבר לכך הוא: על ידי ארבע הדרגות שבתורה מתעוררות ארבע הדרגות: נפש, רוח, נשמה וחיה. ועל ידי עצמיות התורה מתעוררת הדרגה של "יחידה" הקשורה ל"יחיד" –

ולכן ניתנו כל חמש הדרגות שבתורה ביחד⁶⁶, כדי שבחינת 118ה"יחידה" תאיר גם בארבע הבחינות נפש, רוח, נשמה וחיה – במציאות של האדם, שעל ידי כך בכוחו להפוך את העולם, המורכב מארבעת הסוגים דומם, צומח, חי ומדבר, לדירה לעצמותו יתברך.