112
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
רוחני, מתבטאת במספר אופנים, ומהם:
א) דבר רוחני אינו סותר מציאות אחרת40. כפי שרואים לגבי סברות ומחשבות עדינות, רוחניות ו"מופשטות", שככל שהסברות רוחניות יותר, כך הן מפריעות זו לזו פחות41.
ב) מפני רוחניותו נמשך הדבר לנעלה ממנו, כפי שאנו רואים אף ברוחניות שבגשמיות, לגבי האש, למשל, שזהו היסוד הרוחני ביותר מארבעת היסודות42, שמפני שהיא רוחנית, לכן היא נוטה בטבעה43 לעלות למעלה44, כי מטרתו האמיתית45 של הדבר הרוחני איננה להישאר במציאותו שלו, אלא, להיפך, לצאת ממציאותו ולהיכלל במקורו למעלה.
ז. המדבר – יתרון השכל
זהו ההסבר לכך שדוקא ל"מדבר" יש מהות אמיתית של נפש ורוחניות, כי יתרונו של האדם על ה"חי" הוא השכל46, ולפיכך יש בו שתי המעלות שהוזכרו לעיל:
(א) שכל אינו מוגדר ואינו מוכתב על ידי ההגבלות של טבע המדות. לפיכך, כיון שהאדם הוא בעל שכל47,
הערות
- 40. ונוסף לזה שכמה דברים רוחניים נמצאים במקום אחד (ראה לקו"ת נצבים מט, א. ד"ה כי חלק תרצ"ד (תשי"א) פ"י. קונט' לימוד החסידות פי"ז ואילך) – אבל מזה אין הוכחה כ"כ, כי התכללות זו היא (לא בעצם מהותם, רק) מה שנמצאים ושורים באותו המקום – הנה גם מצד עצם מהותם אינם מוגדרים ומצויירים כ"כ, כבהערה הקודמת.
- 41. ראה ד"ה שלח תער"ב.
- 42. ולהעיר מהמבואר בכ"מ, שבד' היסודות ארמ"ע, יסוד האש הוא כנגד סוג המדבר (תו"ח בראשית יט, ג. ובד"ה נ"ח תרס"ו (ריש ע' קטו) שבתניא רפי"ט הוא ע"פ דיעה זו שהיא דעת הע"ח שער דרושי אבי"ע פ"א) ועולם האצילות (לקו"ת שה"ש ד, ד. אוה"ת יתרו ע' תתכו. ד"ה זה היום תר"ס. והר סיני תרס"ב קרוב לתחלתו).
- 43. ראה גם במדב"ר פי"ד, יב. תניא שם. וע"פ מ"ש בפנים שטבע זה הוא מצד הרוחניות שבו – י"ל, שזהו ג"כ מה שמדייק אדה"ז בתניא שם "שאור האש חפץ בטבע כו'", כי אף שגם חומר האש הוא רוחני (לגבי מים רוח ועפר), הרי רוחניות זו אינה בדומה להרוחניות שבאור האש. ולכן מדייק שהחפץ ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו, הוא (בעיקר) באור האש.
- 44. ד"ה כבוד מלכותך תרס"א.
- 45. ראה שם, שמ"ש בתניא שם "הוא חפץ בטבעו" משמע שטבע העלי' שבו היא [לא (כמו דבר נוסף עליו) לפי שמרגיש את מעלת מקורו, כי אם לפי] שמצד עצם ענין הרוחניות (בחי' העדר המציאות) שבו הוא רוצה להיות בבחי' העדר המציאות לגמרי. וצ"ע אם אפשר לתווך זה עם המובא בכ"מ שכל דבר נמשך לשרשו ולכן עפר נופל למטה כו'. ואש עולה למעלה כו'. ואולי זהו החילוק בין חומר האש ואורו.
- 46. ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד, ה"ח. ד"ה ויבא עמלק תש"ט ספ"א ואילך (ע"פ הקדמת הרמב"ם לפי' המשניות) ובכ"מ. וכן משמע בתניא פל"ח (נא, סע"א). וראה לקמן סעיף י', שעיקר היתרון שבאדם (במה שנבדל מהחי) הוא ב(שרש) כח הדבור שבו, שלכן נקרא "מדבר". ובתו"א ג, סע"ד: ובמדבר נוסף עוד על כולם נפש השכלית נפש המדברת.
- 47. בלקו"ת אמור (לח, ב), שכח הבחירה שבאדם הוא מצד שיש בו השראת אוא"ס [שלמעלה מבחי' חב"ד – ראה שם ע"א]. אבל מהמבואר שם שהשראת אוא"ס היא בעולם התיקון דוקא, מובן שזה שייך לענין השכל (מתלבש בשכל?) כי תיקון עיקרו מוחין. וראה רמב"ם הל' תשובה רפ"ה (הובא בלקו"ת שם) שיהא הוא מעצמו יודע כו' ועושה כל מה שהוא חפץ. וראה גם תניא שם: המדבר שהוא בעל שכל ובחירה. ועייג"כ תו"ח תולדות יד, ב ואילך. וראה בארוכה ד"ה מן המיצר תר"ס ובהמאמר שלאחריו.
תניא, ליקוטי אמרים י״ט - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב מַה שֶּׁכָּתוּב: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.
פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל הַקְּרוּיִם ״אָדָם״, נִשְׁמָתָם הִיא, לְמָשָׁל, כְּאוֹר הַנֵּר שֶׁמִּתְנַעְנֵעַ תָּמִיד לְמַעְלָה בְּטִבְעוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאוֹר הָאֵשׁ חָפֵץ בְּטֶבַע, לִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשׁוֹ לְמַעְלָה בִּיסוֹד הָאֵשׁ הַכְּלָלִי שֶׁתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים.
וְאַף שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִכְבֶּה וְלֹא יָאִיר כְּלוּם לְמַטָּה, וְגַם לְמַעְלָה – בְּשָׁרְשׁוֹ, יִתְבַּטֵּל אוֹרוֹ בִּמְצִיאוּת בְּשָׁרְשׁוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּכָךְ הוּא חָפֵץ בְּטִבְעוֹ.
כָּךְ נִשְׁמַת הָ״אָדָם״, וְכֵן בְּחִינַת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, חֶפְצָהּ וְחֶשְׁקָהּ בְּטִבְעָהּ לִיפָּרֵד וְלָצֵאת מִן הַגּוּף וְלִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ – בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא; הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה אַיִן וָאֶפֶס וְתִתְבַּטֵּל שָׁם בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, וְלֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנָּה מְאוּמָה מִמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן, אַף־עַל־פִּי־כֵן, זֶה רְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ בְּטִבְעָהּ.
וְטֶבַע זֶה הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת.
וְגַם כָּאן, הַכַּוָּונָה, שֶׁרָצוֹן וְחֵפֶץ זֶה בַּנֶּפֶשׁ אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג וּמוּבָן, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת וְשֵׂכֶל הַמּוּשָּׂג וְהַמּוּבָן, וְהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְזֶהוּ כְּלָל בְּכָל סִטְרָא דִקְדוּשָּׁה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁנִּמְשָׁךְ מֵחָכְמָה, שֶׁנִּקְרָא ״קוֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַבָּטֵל בִּמְצִיאוּת בְּאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בּוֹ, וְאֵינוֹ דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָא ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וְהוּא הֵפֶךְ מַמָּשׁ מִבְּחִינַת הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁמִּמֶּנָּה נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ, וְאָמְרִין: ״הַב הַב״ וְ״הַלְעִיטֵנִי״, לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, הֵפֶךְ בְּחִינַת הַחָכְמָה; וְלָכֵן נִקְרָאִים ״מֵתִים״, כִּי ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה״, וּכְתִיב: ״יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה״, וְכֵן הָרְשָׁעִים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל קוֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן לְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם; כִּי בְּחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִיצוֹץ אֱלֹהוּת מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, הֵם בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּגוּפָם בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִצַּד הַקְּלִיפָּה שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, הַמּוֹלֶכֶת וּמוֹשֶׁלֶת בְּגוּפָם בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרֵאת אַהֲבָה זוֹ בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁרְצוֹנָהּ וְחֶפְצָהּ לִדָּבֵק בַּה׳ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, בְּשֵׁם ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״, כִּי הִיא מְסוּתֶּרֶת וּמְכוּסָּה בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִמֶּנָּה נִכְנָס בָּהֶם רוּחַ שְׁטוּת לַחֲטוֹא, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין אָדָם חוֹטֵא כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁגָּלוּת הַזֶּה לִבְחִינַת חָכְמָה – אֵינוֹ אֶלָּא לַבְּחִינָה הַמִּתְפַּשֶּׁטֶת מִמֶּנָּה בַּנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, אֲבָל שֹׁרֶשׁ וְעִיקָּר שֶׁל בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית הוּא בַּמּוֹחִין, וְאֵינָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ שַׂק דִּקְלִיפָּה שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת שֵׁינָה בָּרְשָׁעִים, וְאֵינָהּ פּוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בָּהֶם – כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִים בְּדַעְתָּם וּבִינָתָם בְּתַאֲוֹת הָעוֹלָם.
אַךְ כְּשֶׁבָּאִים לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַדַּעַת, וְנָגְעָה עַד הַנֶּפֶשׁ – לִבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, אֲזַי הִיא נֵיעוֹרָה מִשְּׁנָתָהּ, וּפוֹעֶלֶת פְּעוּלָּתָהּ בְּכֹחַ ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה׳״, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן בֶּאֱמוּנַת ה׳ בְּלִי שׁוּם טַעַם וָדַעַת וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג לוֹ, לְהִתְגַבֵּר עַל הַקְּלִיפּוֹת וְתַאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה בְּהֶיתֵּר וּבְאִיסּוּר שֶׁהוּרְגַּל בָּהֶם, וְלִמְאוֹס בָּהֶם, וְלִבְחוֹר לוֹ ה׳ לְחֶלְקוֹ וּלְגוֹרָלוֹ, לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמוֹ.
וְאַף כִּי הַקְּלִיפּוֹת גָּבְרוּ עָלָיו כָּל יָמָיו וְלֹא יָכוֹל לָהֶם, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, מִכָּל מָקוֹם, כְּשֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן בִּדְבַר אֱמוּנָה בַּה׳ אֶחָד, שֶׁיְּסוּדָתָהּ בְּהַרְרֵי קוֹדֶשׁ, הִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁבָּהּ מְלוּבָּשׁ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הֲרֵי כָּל הַקְּלִיפּוֹת בְּטֵלִים וּמְבוּטָּלִים וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ מַמָּשׁ לִפְנֵי ה׳, כְּדִכְתִיב: ״כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ ה׳, כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ״.
וְהִנֵּה, אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בַּחָכְמָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ – גָּדוֹל וְעָצוּם כֹּחוֹ כָּל כָּךְ, לְגָרֵשׁ וְלִדְחוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ יִגְּעוּ אֲפִילוּ בִּלְבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד; דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד בַּנִּסָּיוֹן, לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת רַק אֵיזֶה מַעֲשֶׂה לְבַד נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, כְּגוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה, אַף שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ כְּלָל בְּלִבּוֹ, וְכֵן שֶׁלֹּא לְדַבֵּר תּוֹעָה חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחְדּוּת ה׳, אַף שֶׁאֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, רַק לִבּוֹ שָׁלֵם בֶּאֱמוּנַת ה׳.
וְזֶה – נִקְרָא ״דְּחִילוּ הַנִּכְלָל בִּרְחִימוּ״, שֶׁהִיא אַהֲבָה הַטִּבְעִית שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁחֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ בְּטִבְעָהּ לִידָּבֵק בְּשָׁרְשָׁהּ וּמְקוֹרָהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁמִּפְּנֵי אַהֲבָה זוֹ וְרָצוֹן זֶה, הִיא יְרֵאָה וּמְפַחֶדֶת בְּטִבְעָהּ מִנְּגוֹעַ בִּקְצֵה טוּמְאַת עֲבוֹדָה־זָרָה חַס־וְשָׁלוֹם, שֶׁהִיא נֶגֶד אֱמוּנַת ה׳ אֶחָד, אֲפִילוּ בִּלְבוּשֶׁיהָ הַחִיצוֹנִים שֶׁהֵם דִּבּוּר אוֹ מַעֲשֶׂה, בְּלִי אֱמוּנָה בַּלֵּב כְּלָל:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ד׳:ח׳ - הטקסט מספריא
נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו ועל צורה זו נאמר בתורה נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעינים שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף שזו תואר שמה ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר אלא הדעה שהיא צורת הנפש ובצורת הנפש הכתוב מדבר בצלמנו כדמותנו ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח ולפיכך צריך להזהר בשמותן שלא יטעה אדם בהן וכל שם ושם ילמד מענינו.
משנה תורה, הלכות תשובה ה׳ - הטקסט מספריא
רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו.הוא שכתוב בתורה: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא "פן ישלח ידו".
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.הוא שירמיהו אמר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: "מה יתאונן אדם חי" וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" וגו'.
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה - בין טובים בין רעים.ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.
אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים - היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים "עשה כך ואל תעשה כך", "הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם", והוא מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו? ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?".ואל תתמה ותאמר: היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ולא חפצו, והכתוב אומר: "כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"? דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו! כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו, ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.לפיכך דנין אותו לפי מעשין: אם עשה טובה - מטיבין לו, ואם עשה רעה - מריעין לו. הוא שהנביא אומר: "מידכם היתה זאת" לכם, "גם המה בחרו בדרכיהם" ובענין זה אמר שלמה: "שמח בחור בילדותך... ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין.
שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע - הרי לא ידע הדבר על בוריו?דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.