שיחה ב

119שיחה ב

יתרו

א. "לאמר" – בני ישראל השיבו על הדברות

לפני התחלת עשרת הדברות, אומרת התורה¹: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". באופן כללי, משמעות המלה "לאמר" היא: כדי לומר (שוב)^*, לדוגמא: ב"וידבר ה' אל משה לאמר" הכוונה היא², שמשה ימסור לבני ישראל את דברי הקדוש־ברוך־הוא אליו. אך בפסוקנו אין להסביר כך, כי במתן תורה דיבר הקדוש־ברוך־הוא אל כל בני ישראל, ובמיוחד כאשר ב"כל ישראל" כאן, הכוונה היא לכל נשמות ישראל בכל הדורות, שכולן נכחו בקבלת התורה ושמעו את הדברות מהקדוש־ברוך־הוא בעצמו^*. ואם כך, למי היו אמורים בני ישראל, או משה, למסור את עשרת הדברות³?

לכן מוסבר במכילתא, שהמשמעות של "לאמר" כאן היא: לענות, שעל כל

ב דיבור השיבו בני ישראל שהם יצייתו לציווי זה.

ולגבי האופן, שבו ביטאו בני ישראל את קבלת הדברות, מובאות במכילתא שתי דעות: רבי ישמעאל אומר "שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו" – שעל הדברות מסוג של "קום ועשה" (הן) ענו ישראל "הן", שהם יעשו זאת, ועל הדברות שנצטוו לא לעשות (לאו), השיבו בני ישראל "לאו", שהם לא יעשו את מה שהקדוש־ברוך־הוא אוסר. ואילו רבי עקיבא אומר, שבני ישראל השיבו "על הן הן ועל לאו הן", שעל כל הדברות – הן דברות של "הן" (עשה) והן דברות של "לאו" (לא תעשה) – הם השיבו באותה לשון "הן", שהם יצייתו לציווי ה' – כל ציווי לפי משמעותו.

אין מובן, מהו תוכן המחלוקת: מהו ההבדל אם התשובה היא בלשון שלילה: "לאו", שהם לא יעברו על האיסור, או בלשון חיוב: "הן", שהם יקיימו את הציווי, כלומר: לא יעשו את האסור, והרי כוונת שתי התשובות זהה, לכאורה?

ב. "רואים את הקולות..."

– שתי דעות

יש מחלוקת נוספת בין אותם תנאים, רבי ישמעאל ורבי עקיבא, ואף היא בקשר למתן תורה:

119על הפסוק "וכל העם רואים את הקולות"⁴, אומר רבי ישמעאל "רואין הנראה ושומעין הנשמע" – שהמלה "רואים" אינה מתייחסת למלה "קולות", אלא ל"לפידים", המוזכרים בהמשך הפסוק, ואילו את הקולות, שהם דבר ה"נשמע", אכן שמעו בני ישראל (ולא ראו). ואילו רבי עקיבא אומר: "רואין (הנשמע⁵) ושומעין הנראה", שאת הקולות, שהם דבר "נשמע" באופן טבעי, הם ראו, ואת הלפידים, שהם דבר "נראה", הם שמעו⁶.

ידוע⁷ הכלל "לא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא" – וכיון שכך הכרחי לומר, שהנס של "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה", לשיטת רבי עקיבא, לא היה דבר בנוסף למתן תורה, שהרי אז היה זה "ניסא למגנא", אלא נס זה היה חלק מענין מתן תורה: מתן תורה רומם את בני ישראל לדרגות נעלות ביותר, וחלק מתוצאת התעלות גבוהה זו, לדעת רבי עקיבא, הוא "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה"⁸.

וכך הכרחי לומר גם לשיטת רבי ישמעאל, שלפי פירושו, כיון שהתורה מספרת על כך בקשר למתן תורה, הרי בהתעלות הגבוהה של מתן תורה, חלק מהתוצאה הוא דוקא האופן של "רואין את הנראה ושומעין את הנשמע" – בני ישראל זכו לאופן זה של גילוי בעת מתן תורה. ולכאורה, הרי זהו הטבע?!

ג. שתי המחלוקות כרוכות זו בזו

כיון ששתי מחלוקות אלו הן בין 120אותם התנאים, ובאותו ענין – מתן תורה – סביר לומר, ששתי הדעות כרוכות זו בזו, ובני הפלוגתא נוקטים כל אחד בשיטתו: לפי השיטה של "רואין את הנראה ושומעין את הנשמע", יש לומר שהם השיבו "על הן הן ועל לאו לאו", ולפי השיטה של "רואין (את הנשמע) ושומעין את הנראה" הכרחי לומר שהם השיבו "על הן הן ועל לאו הן".

אין הדבר סותר לפירוש רש"י על התורה, אשר בפסוק "לאמר" הוא סובר כרבי ישמעאל: "מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו", ואילו על "רואים את הקולות" הוא אומר "רואין את הנשמע", כדעת רבי עקיבא⁹, כי ההכרח של רבי עקיבא להסביר שהשיבו "על לאו הן" אינו מפני שיטת הלימוד שבפרט "רואין את הנשמע", אלא מהפרט השני – "שומעין את הנראה". וכיון שרש"י מביא בפירושו על התורה רק את הענין של "רואין את הנשמע"¹⁰, לכן הוא יכול להסביר בפסוק "לאמר" כדעת רבי ישמעאל – "על לאו לאו". והוא בוחר פירוש זה ב"לאמר", כי הוא מתאים יותר לפשוטו של מקרא.

ד. ההבדלים בין ראיה לשמיעה

הדברים יובנו על ידי הבהרת ההבדלים שבין ראיה לבין שמיעה:

א) ההבדל לגבי האדם הרואה או השומע: ראיה "חודרת" עמוק יותר בנפשו של הרואה – ולפיכך ביתר מודעות – מאשר השמיעה. כאשר האדם רואה בעיניו שכך הוא הדבר, לא ישכנע אותו שום הסבר הגיוני, שהדבר הוא אחרת. כי הבירור על ידי ראיה חודר לנפש ביתר עומק וביתר ודאות מאשר הבירור השכלי, כפי שמתבטא בפסק הדין הלכה למעשה, ש"אין עד נעשה דיין"¹¹. לעומת זאת, השמיעה אינה חודרת כה עמוק לנפש האדם, 121ודבר שבשמיעה אינו נחרט כל כך חזק, ובודאי שכך הוא כאשר מדובר בשמיעה – הבנה שכלית, שאין בה תוקף וודאות כראיה¹².

ב) ההבדל ביניהם לגבי הדבר הנשמע או הנראה: הראיה "תופסת" גשמיות – רואים את הדבר הגשמי. לעומת זאת, השמיעה אינה יכולה "לתפוס" דבר גשמי – הקול הנשמע הוא רוחני לעומת הדבר הנראה, וקל־וחומר שמיעה שכלית של ענין רוחני.

שני הבדלים אלו בין ראיה לשמיעה כרוכים זה בזה¹³: האדם הוא מציאות גשמית, ולכן הוא "תופס" בטבעו דבר גשמי – על ידי חוש הראיה – ביתר קלות וביתר עומק מאשר דבר רוחני. האדם אינו כלי מוכן לקליטת ענין רוחני, ולכן הוא קולטו על ידי השמיעה, על ידי השכל, הרחוקים יותר ממציאותו.

ה. "רואין את הנשמע..." – עקב הגילוי של מתן תורה

ואת זאת חידש מתן תורה – "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה"¹⁴: ה"נשמע", שאפשר לקבלו רק על ידי שמיעה – רוחניות, אלקות – אותו קבלו בני ישראל בודאות ובאופן מוחשי של ראיה, הם ראו אלקות. והדברים הגשמיים, שהיו תמיד בבחינת "נראה", היו אצלם אז באופן של "שומעין" – כדבר שנקלט רק על ידי שמיעה או הבנה שכלית¹⁵.

בכך מובן, שהנס של "רואין את הנשמע" לא היה דבר נפרד מהגילוי של מתן תורה, אלא חלק ממנו: כיון שבמתן תורה זכו בני ישראל לגילוי עצמות אור אין סוף ברוך הוא, "אנכי¹⁶ הוי'¹⁷ – אלקיך"¹⁸, לכן הם "קלטו" אלקות, רוחניות, באופן של ראיה – "רואין את הנשמע". וממילא, בזמן של גילוי אלקות זה, איבדה אצלם גשמיות העולם את מציאותה הנראית, והם רק שמעו והבינו אותה – "שומעין את הנראה". בדומה למוסבר בתורת החסידות¹⁹: הקדוש־ברוך־הוא הוא 122יחיד ומיוחד לגמרי ומלבדו אין שום מציאות אחרת, ואם כך, אולי כל העולם הוא כדמיון? על כך משיבה תורת החסידות ומסבירה, שההוכחה – אחת ההוכחות – למציאות העולם היא מה שנאמר בתורת אמת: "בראשית ברא אלקים".

ו. ה"נראה" וה"נשמע" – תלוי בנקודת המבט

מעין דוגמא לכך:

כאשר באים שני בעלי דין לדין תורה – כגון: "שנים אוחזין בטלית..." – מעיין הדיין בדינם, בודק את טענותיהם ופוסק את הדין – "זה ישבע... ויחלוקו"²⁰, ואז מחייב השוטר את בעלי הדין לקיים את פסק הדיין. יש בכך שלושה ענינים: הסברות (המחייבות את הפסק), פסק הדין, ולאחר מכן השבועה וחלוקת הטלית.

בחלקים אלו יש הבדל בין בעלי הדין, לבין השוטר והדיין, שאצל כל אחד מהם ה"ודאות" וה"מציאות" בענין זה היא שונה:

לגבי בעלי הדין: ב"עולם" שלהם קיימות רק השבועה וחלוקת הטלית. אצלם זוהי כל ה"מציאות" של הענין. אמנם, גם אצלם, כאשר הם "יתעניינו" ויחקרו, הם יבינו שהגורם לחלוקת הטלית הוא פסק הדין שהועבר לשוטר, שנקבע כתוצאה מן הדעות השונות – אך כל זה הוא אצלם בבחינת מחשבות ושכל.

השוטר, שעליו לוודא את קיום פסק הדין – הרי לגביו ה"ודאות" וה"מציאות" של כל הענין הוא פסק הדין.

ואילו אצל הדיין, הפוסק את הדין, אצלו "מציאות" הענין אלו הן הסברות והדעות, שהובילו לפסק הדין, והפסק וביצועו הם רק תוצאה מהדיון והעיון בדעות השונות.

ז. הארת האלקות דוקא בעולם כפי שהוא

לפי זה יש להבין את דעת רבי ישמעאל: איזו מעלה, ובמיוחד בזמן מתן תורה – שהוא שיא ההתעלות – מתבטאת באופן הטבעי של "רואין את הנראה ושומעין את הנשמע"?

ההסבר לכך הוא: החידוש של מתן תורה הוא "וירד ה' על הר סיני" – עליונים ירדו למטה, "אני המתחיל"²¹ – המשכת אלקות למטה בעולם, דוקא כאשר העולם נשאר בגבולותיו הטבעיים, ושם יורגש (על־ידי תורה – נותן התורה) אלקות.

לכן, סובר רבי ישמעאל שבעת מתן תוקרה עמדו ישראל בדרגת העולם כפי שהוא במגבלותיו הטבעיים. אך דוקא 123בכך התבטא החידוש הנעלה ביותר, שלמרות ש"רואין הנראה ושומעין הנשמע", הרי בזמן מתן תורה, האירה כל כך בראיה זו ובשמיעה זו ה"אמת הוי' לעולם" של אלקות, עד שהדבר הביא את בני ישראל להתבטלות המוחלטת – "וינועו ויעמדו מרחוק".

ח. עבודת הצדיקים ועבודת בעלי התשובה

מהי הסיבה לכך שלדעת רבי ישמעאל תכלית המעלה היא דוקא ב"רואין הנראה ושומעין הנשמע", ואילו לדעת רבי עקיבא – תכלית המעלה היא דוקא ב"רואין הנשמע ושומעין הנראה"?

ההסבר לכך הוא:

רבי ישמעאל היה כהן²² (גדול²³), אשר הוא בטבעו "קדוש הוא לאלקיו"^*. כלומר, עבודתו היא כעבודת הצדיקים. לכן הוא סובר, בהתאם למהותו ולדרגת עבודתו, שהמעלה הגדולה היא ב"רואין הנראה ושומעין הנשמע" – המשכת אלקות בעולם כפי שהוא למטה במגבלותיו, כי זוהי העבודה המסודרת של הצדיקים – המשכת אלקות מלמעלה למטה²⁴.

ואילו עבודתו של רע היתה בכיוון של תשובה. מוצאו היה ממשפחת גרים²⁵, והתחיל ללמוד תורה בהיותו בן ארבעים שנה²⁶. לכן עבודתו היא כעבודת בעלי התשובה²⁷ – יציאה מן העולם²⁴

– כפי שאנו מוצאים²⁸, ש"כל ימיו" השתוקק רבי עקיבא למסור את נפשו בפועל, ובמיוחד לפי הידוע, ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו"²⁹, יוצא, שכל ימיו הוא פעל במסירות נפש –

ודוקא היא הנותנת, שלפי דעתו המעלה הגדולה היא ב"רואין הנשמע ושומעין הנראה" – יציאה מכל מגבלות העולם.

ט. עצם קיום רצון ה', או היחודיות של כל מצוה

במצוות יש שני ענינים³⁰: (א) 124הנקודה המשותפת והשווה בכל המצוות – שכולן הן ציווי של הקדוש־ברוך־הוא³¹. (ב) חלוקתן של המצוות לסוגים שונים, ועד ליחודיות המסויימת שבכל מצוה, אשר באמצעותה מזדככים כוחות מסויימים אלו של האדם, ודברים גשמיים אלו, הקשורים במיוחד למצוה זו^*.

שני ענינים אלו מתבטאים באופני העבודה ובשיטות השונות של רבי ישמעאל ושל רבי עקיבא:

לפי שיטת רבי ישמעאל, "רואין הנראה ושומעין הנשמע", שהמעלה היא בכך שהעולם "קולט" אלקות דוקא על ידי כליו הטבעיים בכל פרטיהם, מובן, שגם קיום המצוות על ידי ישראל אינו צריך להתבטא רק בקבלת עול מלכות שמים בכללות, אלא בעיקר צריך להגיע ולהתמסר להשגת כל ענין וזיכוך פרטי על ידי כל מצוה ומצוה.

ולכן סובר רבי ישמעאל, שבני ישראל השיבו "על הן הן ועל לאו לאו". שבכל מצוה הם הבחינו במהותה המיוחדת: במצוות עשה – "הן" – הם הכירו ב"הן", בענין החיובי, בטוב ובמעלה שבהן. ובמצוות לא תעשה – "לאו" – הם הכירו ב"לאו", בענין השלילי, בהיפך הטוב שבאיסורים אלו.

לעומת זאת, לדעת רבי עקיבא, הסובר שהמעלה היא דוקא ב"יציאה" מן העולם וממגבלותיו, צריך לומר, שהדגש בקיום המצוות אינו בפרטים המיוחדים לכל מצוה, והשפעתם בעניני העולם, אלא עצם קיום ציווי הבורא – דבר הנעלה מהפרטים ומהגבולות.

לכן סובר רבי עקיבא, שהם השיבו "על הן הן ועל לאו הן"³², הודגש בעיקר הציווי הכללי של הקדוש־ברוך־הוא, השווה בכל המצוות, ולא הפרט המסויים של כל מצוה. ולכן הם לא עשו הבחנה בתשובתם בין מצות עשה למצות לא תעשה, והשיבו על כל הציוויים – הן על "עשה" והן על "לא תעשה" – באותה תשובה: "הן": הם יקיימו את הציווי של הקדוש־ברוך־הוא³³.

125במלים אחרות: בעבודתו של רבי ישמעאל בקיום המצוות, עבודת הצדיקים, ניכרת המצוה והשפעתה בעולם, ולכן נבדלות המצוות לפי פרטיהן לסוגים שונים, ואף, בכללות, לשני הסוגים של "הן" ו"לאו". ואילו בעבודתו של רבי עקיבא, עבודת התשובה ומסירות הנפש, ניכרת במצוה רק עצם קיום רצון ה' – "הן"^*.

י. ראיית החיובי בכל דבר

הסבר נוסף לשיטתו של רבי עקיבא "על הן הן ועל לאו הן": תשובתם "הן" גם על "לאו", מצוות לא תעשה", אינה רק מפני הצד השווה שבמצוות לא תעשה ובמצוות עשה – קיום ציווי הבורא – אלא גם מצד הענין של "הן" אשר ב"לאו" עצמו³⁴: גם בדברים האסורים, שעליהם נצטוינו ב"לא תעשה", הם ראו והרגישו רק ב"הן" – הטוב והקדושה המתגלים על ידי קיום ה"לא תעשה"³⁵.

הדבר מתאים לשיטה של "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה": כאשר נמצאים בדרגה של "שומעין את הנראה", שהגשמיות ה"נראית" של העולם מתקבלת רק באופן של "שמיעה" רחוקה, כלומר, שמציאות העולם נשללת בעצם, והיא רק נשמעת 126מפני שהתורה מוכיחה זאת – הרי אז מובן, שבכל מציאות מורגשת רק מהותה בקשר לתורה ולמצוות.

וממילא, כאשר נתקלים ב"לאו", דבר המתנגד לקדושה, ועד ל"לאו" כ"אלקים אחרים" – התנגדות הגדולה ביותר לאחדות ה' – הרי אפילו בכך אין חשים כל כך ב"לאו", בצד השלילי, אלא בעיקר ב"הן", בצד החיובי, שעל ידי התנגדות זו אפשר לקיים את ציווי ה' "לא יהיה לך" – "על לאו הן".

שיטתו זו של רבי עקיבא לגבי הענינים של "לאו", משתקפת גם בסיפור המובא בגמרא³⁶: כאשר ראו רבי עקיבא ותנאים נוספים "שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", הרי כאשר התנאים האחרים בכו על כך ש"מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת, ועכשיו שועלים הלכו בו", אז רבי עקיבא "צחק". ולשאלת התנאים "מפני מה אתה מצחק"? השיב והסביר להם רבי עקיבא, שבראותו שמתקיימת נבואת אוריה על חורבן ירושלים ובית המקדש, מתחזקת ודאותו בקיום נבואת זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". כלומר, גם בענין כל כך שלילי, "לאו", "שועל יוצא מבית קדשי הקדשים", לא ראה רבי עקיבא את ה"לאו", אלא את ה"הן", את היות הדבר עדות לקיום נבואת זכריה.

יא. לגבי "בן חמש" רק "רואין את הנשמע"

שני אופנים אלו בעבודה – שיטת רבי ישמעאל, עבודת הצדיקים, ושיטת רבי עקיבא, עבודת התשובה – קיימים אצל יהודים שכבר נמצאים באמצע העבודה. אך אצל "בן חמש למקרא", אף כאשר בשנים הוא כבר "גדול", אך בעבודת ה' הוא עדיין בדרגה של "בן חמש", שצריך להתחיל בעבודת ה' – וגם זאת, עדיין באופן של חינוך –

ממנו נדרש רק האופן של "רואין את הנשמע", שהוא ירגיל את עצמו בעבודה של ההתחלה³⁷ וההקדמה של כל חלקי ה"שולחן ערוך" – תחילת סימן א' של חלק א' (אורח חיים): "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שהאמת של האלקות ("נשמע") תהיה אצלו באופן של ראיה – אלקות בפשיטות.

אך עדיין אין דורשים ממנו להגיע לדרגה של "שומעין את הנראה", שהוא לא "יראה" את עניני העולם, ויקלוט את מציאות העולם רק בדרך של "שמיעה", "מציאות בהתחדשות", כי בתחילת העבודה, אף כאשר הענינים הרוחניים כבר מתקבלים אצלו בפשיטות, עדיין תופסים אצלו מקום גם הענינים הגשמיים, וגם זאת – בפשיטות.

127כלומר: אצל "בן החמש" אכן ברור ופשוט שהוא צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, והדבר כה ברור לו, שאין הוא צריך לכפות זאת על עצמו. אך גם הענינים הגשמיים, אכילה שתיה וכדומה, קיימים אצלו בו זמנית בפשטות. הוא עדיין אינו בדרגה, שצרכיו הגשמיים לא יתפסו אצלו כלל מקום, והוא יקיים אותם רק לשם שמים^*.

ולכן בפירוש רש"י על התורה, שכאמור פעמים רבות, רש"י כתב את פירושו בראש ובראשונה בדרך הפשט, ובאופן המתקבל גם על ידי "בן החמש" – מובא רק הענין של "רואין את הנשמע", ולא "שומעין את הנראה", כי בתחילת העבודה, הן ה"נשמע", רוחניות, והן ה"נראה", גשמיות, קיימים באופן של ראיה – בפשיטות,

וזהו גם ההסבר לכך, שרש"י מסביר בפירושו, שהאופן של "לאמר" היה "על לאו לאו" – כיון שמדובר כאן לגבי הנמצאים בתחילת העבודה, כאשר העולם עדיין תופס אצלם מקום, הם עדיין רואים ב"אלקים אחרים", ובדברים האסורים האחרים, את ה"לאו" שבהם.

128יב. "רואין את הנשמע" – בתחילת העבודה, גם לדעת רבי ישמעאל

הסברו של רש"י, שבני ישראל השיבו "על הן הן ועל לאו לאו", ושהגיעו רק ל"רואין את הנשמע" – משום שמדובר בתחילת העבודה הרוחנית – אינו מתאים רק לדעתו של רבי עקיבא, כדלעיל, שלשיטתו המעלה הגדולה היא דוקא ב"שומעין את הנראה" – "על לאו הן", אלא גם לשיטתו של רבי ישמעאל:

לפי שיטת רבי ישמעאל, המעלה הגדולה היא כאשר "שומעין את הנשמע", שהמשכת האלקות מלמעלה למטה היא עד לדרגה הנמוכה ביותר "שאין תחתון למטה ממנו"³⁸. כלומר, האלקות אינה נמשכת ומתגלית רק במקום שבו ההעלם של העולם הוא באופן של "רואין את הנראה", שמציאות העולם מתקבלת כראיה פשוטה, ואין ניכר שמציאות זו מתחדשת תמיד על ידי הקדוש־ברוך־הוא, המהווה אותה תמיד מאין ואפס מוחלט³⁹, אלא גם במקום שבו ההסתר הוא כה עצום, עד כדי כך שרק "שומעין את הנשמע" – מקום המלא בקליפות ובסטרא אחרא המכריזות "אני ואפסי עוד"⁴⁰, שמציאותם מבטאת את ההיפך, ח"ו ור"ל, מאחדות וממציאות הבורא, וזקוקים שם להוכחות שכליות, בבחינת "שומעין", גם לקיומה של האלקות – "נשמע".

וכל זה אמור לגבי יהודי שכבר הגיע לכך, שיוכל – על ידי דרגת "צדיק" שבו – להביא לידי המשכת אלקות גם במקום כה "תחתון", אשר אלקות קיימת שם באופן של שמיעה. אך כאשר מדובר עדיין ב"בן חמש", בדרגה של חינוך, הרי אין הוא מגיע לדרגת העבודה שבמקום ובמצב שבו "שומעין את הנשמע", שעדיין אינה לפי כוחו, והדבר עלול להפריעו בלימוד התורה ובקיום המצוות. אצלו צריך להיות עדיין האופן של "רואין את הנשמע", שעניני אלקות יתקבלו אצלו בפשיטות.

יג. בהמשך העבודה: שתי השיטות

מכל האמור לעיל מובן, שאופן העבודה שעליו מדובר בפירוש רש"י על התורה – שעניני אלקות צריכים להתקבל בפשיטות, "רואין את הנשמע", כאשר גם עניני העולם עדיין תופסים מקום, ולכן: "על לאו לאו" – הוא רק בתחילת העבודה. אך לאחר 129מכן צריך להתקדם ולהגיע לאחד משני אופני העבודה – לעבודה של המשכת אלקות מלמעלה למטה, עד למטה שהוא בדרגת "שומעין את הנשמע"; או לעבודה של העלאה מלמטה למעלה, העלאת עצמו והעולם מהמגבלות הטבעיות, עד שהוא לא יסתיר ויעלים את האלקות, אלא אדרבה: רואין את הנשמע, ואף העולם עצמו לא ייראה כלל כמציאות בפני עצמו – "שומעין את הנראה", ו"על לאו הן".

וכיון ששתי השיטות – שיטת רבי ישמעאל ושיטת רבי עקיבא – הן בתורה (שבעל־פה), שהיא הוראה לכל אחד ואחד מישראל, צריכים להיות אצל כל אחד שני אופני עבודה אלו: המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה,

וזוהי ההכנה המתאימה והכלי לקיום היעוד "ושמתי כדכד שמשותיך – להוי כדין וכדין"⁴¹, שיתממש בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.