121

ודבר שבשמיעה אינו נחרט כל כך חזק, ובודאי שכך הוא כאשר מדובר בשמיעה – הבנה שכלית, שאין בה תוקף וודאות כראיה¹².

ב) ההבדל ביניהם לגבי הדבר הנשמע או הנראה: הראיה "תופסת" גשמיות – רואים את הדבר הגשמי. לעומת זאת, השמיעה אינה יכולה "לתפוס" דבר גשמי – הקול הנשמע הוא רוחני לעומת הדבר הנראה, וקל־וחומר שמיעה שכלית של ענין רוחני.

שני הבדלים אלו בין ראיה לשמיעה כרוכים זה בזה¹³: האדם הוא מציאות גשמית, ולכן הוא "תופס" בטבעו דבר גשמי – על ידי חוש הראיה – ביתר קלות וביתר עומק מאשר דבר רוחני. האדם אינו כלי מוכן לקליטת ענין רוחני, ולכן הוא קולטו על ידי השמיעה, על ידי השכל, הרחוקים יותר ממציאותו.

ה. "רואין את הנשמע..." – עקב הגילוי של מתן תורה

ואת זאת חידש מתן תורה – "רואין את הנשמע ושומעין את הנראה"¹⁴: ה"נשמע", שאפשר לקבלו רק על ידי שמיעה – רוחניות, אלקות – אותו קבלו בני ישראל בודאות ובאופן מוחשי של ראיה, הם ראו אלקות. והדברים הגשמיים, שהיו תמיד בבחינת "נראה", היו אצלם אז באופן של "שומעין" – כדבר שנקלט רק על ידי שמיעה או הבנה שכלית¹⁵.

בכך מובן, שהנס של "רואין את הנשמע" לא היה דבר נפרד מהגילוי של מתן תורה, אלא חלק ממנו: כיון שבמתן תורה זכו בני ישראל לגילוי עצמות אור אין סוף ברוך הוא, "אנכי¹⁶ הוי'¹⁷ – אלקיך"¹⁸, לכן הם "קלטו" אלקות, רוחניות, באופן של ראיה – "רואין את הנשמע". וממילא, בזמן של גילוי אלקות זה, איבדה אצלם גשמיות העולם את מציאותה הנראית, והם רק שמעו והבינו אותה – "שומעין את הנראה". בדומה למוסבר בתורת החסידות¹⁹: הקדוש־ברוך־הוא הוא