122

יחיד ומיוחד לגמרי ומלבדו אין שום מציאות אחרת, ואם כך, אולי כל העולם הוא כדמיון? על כך משיבה תורת החסידות ומסבירה, שההוכחה – אחת ההוכחות – למציאות העולם היא מה שנאמר בתורת אמת: "בראשית ברא אלקים".

ו. ה"נראה" וה"נשמע" – תלוי בנקודת המבט

מעין דוגמא לכך:

כאשר באים שני בעלי דין לדין תורה – כגון: "שנים אוחזין בטלית..." – מעיין הדיין בדינם, בודק את טענותיהם ופוסק את הדין – "זה ישבע... ויחלוקו"²⁰, ואז מחייב השוטר את בעלי הדין לקיים את פסק הדיין. יש בכך שלושה ענינים: הסברות (המחייבות את הפסק), פסק הדין, ולאחר מכן השבועה וחלוקת הטלית.

בחלקים אלו יש הבדל בין בעלי הדין, לבין השוטר והדיין, שאצל כל אחד מהם ה"ודאות" וה"מציאות" בענין זה היא שונה:

לגבי בעלי הדין: ב"עולם" שלהם קיימות רק השבועה וחלוקת הטלית. אצלם זוהי כל ה"מציאות" של הענין. אמנם, גם אצלם, כאשר הם "יתעניינו" ויחקרו, הם יבינו שהגורם לחלוקת הטלית הוא פסק הדין שהועבר לשוטר, שנקבע כתוצאה מן הדעות השונות – אך כל זה הוא אצלם בבחינת מחשבות ושכל.

השוטר, שעליו לוודא את קיום פסק הדין – הרי לגביו ה"ודאות" וה"מציאות" של כל הענין הוא פסק הדין.

ואילו אצל הדיין, הפוסק את הדין, אצלו "מציאות" הענין אלו הן הסברות והדעות, שהובילו לפסק הדין, והפסק וביצועו הם רק תוצאה מהדיון והעיון בדעות השונות.

ז. הארת האלקות דוקא בעולם כפי שהוא

לפי זה יש להבין את דעת רבי ישמעאל: איזו מעלה, ובמיוחד בזמן מתן תורה – שהוא שיא ההתעלות – מתבטאת באופן הטבעי של "רואין את הנראה ושומעין את הנשמע"?

ההסבר לכך הוא: החידוש של מתן תורה הוא "וירד ה' על הר סיני" – עליונים ירדו למטה, "אני המתחיל"²¹ – המשכת אלקות למטה בעולם, דוקא כאשר העולם נשאר בגבולותיו הטבעיים, ושם יורגש (על־ידי תורה – נותן התורה) אלקות.

לכן, סובר רבי ישמעאל שבעת מתן תוקרה עמדו ישראל בדרגת העולם כפי שהוא במגבלותיו הטבעיים. אך דוקא