שיחה א

130שיחה א

משפטים

א. "דיבר הכתוב בהווה"

בארבעה מקומות שונים בפרשתנו אומר רש"י את הכלל: "דיבר הכתוב בהווה"¹. בפעם הראשונה הוא מציין כלל זה לגבי הפסוק "וכי יגח שור"²: "אחד שור, ואחד כל בהמה וחיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה". לאחר מכן מביא רש"י כלל זה בשלושה פסוקים נוספים כדלהלן בסעיף ג'.

יש להבין: אף לפני הפסוק "וכי יגח שור", ובאותה³ פרשה, יש פסוקים שצריך להניח, לכאורה, שמובאת בהם הדוגמא המסויימת, מפני ש"דיבר הכתוב בהווה", ולא מפני שהדין המוזכר בפסוק זה הוא דווקא באופן המפורט.

למשל, בפסוק "וכי יכה איש את עבדו... בשבט..."⁴, מובן שהדין של "נקום ינקם, אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם..."⁵ חל בפשטות⁶, גם כאשר מכים את העבד לאו דווקא בשבט, אלא במשהו אחר⁷, ובפסוק מופיעה המלה "בשבט", רק מפני ש"דיבר הכתוב בהווה".

כך אנו מוצאים בפסוק קודם יותר: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו..."⁸ – בודאי חשוב כאן רק הענין של "והכה איש את רעהו", וכל ההקדמה "וכי יריבון אנשים" כתובה רק משום ש"דיבר הכתוב בהווה".

אם כך, אין מובן: מדוע מעכב רש"י את פירושו "דיבר הכתוב בהווה" עד הפסוק "וכי יגח שור", ואינו אומר זאת מיד בפעם הראשונה, (ולפחות – בפרשה זו)?

כן יש להבין מדוע שונה רש"י אותו כלל ארבע פעמים במקומות סמוכים זה לזה, כפי שיפורט להלן?

130ב. לגבי נפילה לבור – רש"י מוכיח מדוע "שור או חמור"

כלל זה לקוח, לכאורה, מהמשנה⁹: "אחד שור ואחד כל בהמה... וכן חיה ועוף כיוצא בהם, אם כן למה נאמר שור או חמור, אלא שדיבר הכתוב בהווה".

אך לגבי כל הפסוקים שמפרשת המשנה, שהפרט המופיע בפסוק ("שור" וכדומה) הוא רק מפני ש"דיבר הכתוב בהווה", מביאה הגמרא¹⁰ הוכחות המראות שדינים אלו אינם אמורים דווקא לגבי הפרט המוזכר בפסוק.

לעומת זאת, רש"י קובע זאת ככלל, ש"דיבר הכתוב בהווה", ואיננו מביא שום הוכחה שכך הוא הדין גם לגבי פרטים אחרים. לדוגמא, לגבי "וכי יגח" אין רש"י מביא שום הוכחה שדין זה חל לאו דווקא לגבי "שור"¹¹. וכך גם בפסוקים האחרים רש"י מציין את הכלל ללא שום הוכחה¹².

הקושי אף גדול יותר: מספר פסוקים מאוחר יותר¹³, על הפסוק "ונפל שמה שור או חמור", שאף על כך מפרש רש"י "הוא הדין לכל בהמה וחיה", הוא אכן מביא הוכחה לכך "שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת...".

ולכאורה: מצוי יותר ששור או חמור יפלו לבור מאשר "כל בהמה וחיה", כנאמר במשנה שם, שהסיבה לכך שמוזכרים דוקא "שור או חמור" לגבי "נפילת הבור" היא משום "דיבר הכתוב בהווה", והרי לגבי "מציאות" (הווה) אין להבדיל בין דרך הפשט לבין דרך ההלכה. ואם כך, כיון שרש"י קובע את הענין של "דיבר הכתוב בהווה" ככלל, לשם מה הוא זקוק להוכחה "שור שור משבת"?

אם נרצה לומר, שלגבי נפילה לבור ניתן לחשוב ש"בעל הבור ישלם" דוקא כאשר "ונפל שמה שור או חמור", משום שמפני שנפילתם לבור נפוצה, הרי כריית הבור או פתיחתו מהווים פשיעה דוקא לגביהם¹⁴. ולפיכך צריך רש"י להוכיח "שור שור משבת", כי, כמובן, הכלל "דיבר הכתוב בהווה" 131קיים רק כאשר אין סיבה הגיונית להבדיל בין הפרט של הפסוק לבין פרטים אחרים¹⁵,

- הרי אין מובן, מדוע לאחר שרש"י כבר מביא הוכחה ש"הוא הדין לכל בהמה וחיה", הוא מסיים "ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא אדם, חמור ולא כלים". והרי, לכאורה, יש להסביר בדרך הפשט, שזוהי דרכו של רש"י בפירושו על התורה, ש"ולא נאמר שור או חמור – אלא מפני שדיבר הכתוב בהווה". מנין לומד רש"י שמלים אלו באות למעט אדם וכלים?

ג. רש"י מביא את הכלל פעמים נוספות

את הכלל "דיבר הכתוב בהווה" מציין רש"י, כאמור, שלוש פעמים נוספות בפרשתנו:

על "מכשפה לא תחיה" ¹⁶ מפרש רש"י: "אחד זכרים ואחד נקבות ¹⁷, אלא שדיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות" ¹⁸. פעם נוספת אומר

17) בפרש"י לסנה' סז, א: "דהא גבי אוב וידעוני דמכשפים הם לא חלק בין איש לאשה דכתיב איש או אשה". אבל, מזה שבפירושו עה"ת אינו מביא הוכחה זו [ובפרט שהתלמיד לא למד עדיין הפסוק שנאמר גבי אוב וידעוני], מוכח שראייתו ל"אחד זכרים ואחד נקבות" ע"פ דרך הפשט היא מפסוק זה עצמו (ודלא כבש"ח כאן). כי מכיון שאין סברא לומר שהדין "לא תחי'" [שפירושו הוא "תומת בב"ד"*] הוא רק במכשפה ולא במכשף, צ"ל שזה שנאמר מכשפה הוא לפי שדבר הכתוב בהוה, כנ"ל ס"ב והערה 15.

18) כ"ה גם בסנה' שם. אלא ששם ליתא "דבר הכתוב בהוה". וראה לקמן הערה 34.

עוד שינוי בפרש"י לגבי לשון הגמרא שם: בסנה' שם "שרוב נשים כו'" ורש"י משמיט תיבת "רוב" – כי ע"ד הפשט והמציאות הנראה לעין

*) עפ"ז אפשר לבאר גם ההמשך ברש"י של "אחד זכרים כו'" ל"אלא תומת בב"ד", ששני הענינים כתבם בדיבור א', ועד שכותב "ואחד זכרים כו'" – בוא"ו המוסיף:

באנשים יש סברא לומר שעונשם חמור יותר [שלכן הוצרך הכתוב להשוות אשה לאיש לכל עונשין וכו' שבתורה (קידושין לה, א (עיי"ש). וש"נ). והאשה ה"ה עזר כנגדו (בראשית ב, כ) ונאמר בה: והוא ימשל בך (שם ג, טז). וראה גם רש"י לעיל כא, טז: אין לי אלא איש .. אשה .. מנין]. ולכן באם פי' "לא תחי'" הי' (רק) שלא להחיותה [היינו לא לספק לה מים ומזון – ראה רש"י לעיל (שמות א, יז) בפירוש ותחיין] לא הי' קשה להתלמיד מה שנאמר "מכשפה" (ל' נקבה), כי הי' אומר אולי יבוא לאח"ז פסוק במכשף שענשו גדול יותר – מיתה בב"ד. אבל לאחרי שרש"י מפרש "אלא תומת בב"ד", מקשה התלמיד בפשטות: מדוע רק 132זאת רש"י על הפסוק "כל אלמנה ויתום לא תענון" ¹⁹: "הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי ²⁰ לענותם". לאחר מכן, על הפסוק "ובשר בשדה טריפה" ²¹ הוא אומר שוב: "אף בבית כן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף" ²².

בכך אין מובן: מדוע צריך רש"י לומר אותו כלל ארבע פעמים. בשלושת הפסוקים האחרים אפשר כבר לדעת זאת, לכאורה, מפירושו של רש"י על "וכי יגח שור"²³?

לגבי "מכשפה לא תחיה" ניתן להשיב, ש"בן חמש (למקרא)" אינו מודע לנושא הכישוף²⁴, ואינו יודע שהכישוף מצוי יותר אצל נשים מאשר אצל אנשים, ולפיכך הוא עלול לטעות ולחשוב שהדין של "לא תחיה" הוא דווקא לגבי מכשפה, ולא לגבי מכשף. לכן צריך רש"י לחדש, שבפסוק נאמרת המלה "מכשפה" רק משום ש"דיבר הכתוב בהווה, שהנשים מצויות מכשפות"²⁵.

אך לגבי "כל אלמנה ויתום לא תענון" ולגבי "ובשר בשדה טריפה" יודע כל תלמיד, לכאורה, שהדוגמאות המובאות בפסוק נפוצות יותר, ומדוע, אפוא, הוא יטעה ויחשוב שהאיסור "לא תענון" הוא דוקא לגבי "אלמנה ויתום", והאיסור "לא תאכלו" הוא דוקא לגבי בשר הנטרף "בשדה", כך שרש"י צריך 133לחדש ש"הוא הדין לכל דבר" וש"אף בבית כן"?

ד. "בשדה" – הוכחות ופירוש שני

התמיהה אף קשה יותר: כאשר מפרש רש"י, בפעם הרביעית, על הפסוק "ובשר בשדה טריפה", שהדוגמא "בשדה" מובאת מפני ש"דיבר הכתוב בהווה", הוא מרחיב ואומר "וכן... וכן..." – שישנם מקומות נוספים שבהם "דיבר הכתוב בהווה", כדלהלן בסעיף ה', כדי להוכיח שאין זה ענין אשר "לא מצאתי לו חבר". ולאחר מכן הוא מביא פירוש שני: "ואונקלוס תרגם...", שבמלה "בשדה" הכוונה היא דווקא לשדה, ולא ש"דיבר הכתוב בהווה".

ואין מובן כלל: מדוע קשה יותר לקבל את הכלל "דיבר הכתוב בהווה" לגבי הפסוק "ובשר בשדה טריפה" מאשר בכל הפסוקים הקודמים, עד אשר משום כך: א) רש"י צריך כאן להביא הוכחות לכך. למרות שבפסוקים הקודמים הוא מקבל זאת כפירוש פשוט, שאינו טעון הוכחות, ב) אף לאחר ההוכחות, עדיין יש צורך בפירוש שני?

ה. הוכחות מפרשת תצא

ההוכחות שמביא רש"י על הפסוק "ובשר בשדה טריפה" לפירושו "דיבר הכתוב בהווה" הן משני פסוקים בפרשת תצא: (א) "כי בשדה מצאה"²⁶ – שזה הדין בכל מקום שבו "אין מושיע לה"²⁷, אך הפסוק מציין "בשדה" כי "דיבר הכתוב בהווה"; (ב) "אשר לא יהיה טהור מקרה לילה"²⁸ – "הוא הדין למקרה יום, אלא שדיבר הכתוב בהווה".

בפשטות הכרחי לומר, שרש"י צריך להביא הוכחות מפסוקים המופיעים מאוחר יותר בפרשת תצא, ואינו מביא הוכחות מפסוקים קודמים, שהוזכרו לעיל, מפרשתנו עצמה, וכן לא מפסוקים רבים הכתובים לאחר מכן, לפני "כי בשדה מצאה"²⁹, מפני שהפירוש "דיבר הכתוב בהווה" בפסוק זה שונה וקשה יותר מסיבה כלשהי מאשר במקומות אחרים, כדלעיל בסעיף ד, ולכן צריך רש"י לצטט את הפסוקים "כי בשדה מצאה" ו"אשר לא יהיה טהור מקרה 134לילה", אשר בהם הפירוש "דיבר הכתוב בהווה" דומה לכלל זה בפסוקנו.

אך אין מובן:

א) כיון שהפירוש "דיבר הכתוב בהווה" בשני פסוקים אלו שבפרשת תצא דומה לכלל זה בפסוק "ובשר בשדה טריפה" – מדוע צריך רש"י לצטט את שני הפסוקים הללו, ואינו מסתפק באחד מהם?

ב) אם יש לכלל "דיבר הכתוב בהווה" המפרש את "ובשר בשדה טריפה" "חבר" בשני מקומות נוספים, מדוע נזקק רש"י גם לפירוש של "ואונקלוס תרגם"?

ו. השאלות על ההוכחות המובאות

לכאורה, ניתן היה להסביר את הקושי של "דיבר הכתוב בהווה" בפסוק "ובשר בשדה טריפה", לגבי אותו פירוש בשלושת הפסוקים הקודמים:

בפסוק "וכי יגח שור", הרי על ידי הזכרת הדוגמא הנפוצה – שור – אין מתווספת שום מלה מיותרת: הרי התורה אינה יכולה לומר "וכי יגח" בלבד, בלי ציון הנוגח³⁰, ואם כך, היא מזכירה את ה"שור", כי אצלו נפוצה יותר הנגיחה.

כך גם בפסוק "מכשפה לא תחיה": התורה צריכה לציין את אחת המלים – מכשף או מכשפה – והיא בוחרת את המלה "מכשפה", בלשון נקבה, כי "הנשים מצויות מכשפות".

וכך גם לגבי "כל אלמנה ויתום לא תענון". על ידי הדוגמא "אלמנה ויתום" אין נוספים דבורים מיותרים בפסוק, כי הכרחי לציין נושא כלשהו בהמשך ל"לא תענון".

לעומת זאת בפסוק "ובשר בשדה טריפה", הרי לולא הכלל "דיבר הכתוב בהווה", היתה התורה אומרת רק "ובשר טריפה לא תאכלו", וקשה לומר שהתורה מוסיפה מלה מיותרת רק מפני הכלל "דיבר הכתוב בהווה", שהשדה הוא "מקום שדרך בהמות ליטרף". לכן זקוק רש"י להוכחה שמפני הכלל "דיבר הכתוב בהווה" התורה אף מוסיפה מלה שנראית מיותרת.

ולכן מציין רש"י הוכחות מ"כי בשדה מצאה" ו"אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", אשר אף שם מופיעות הדוגמאות של "בשדה" ו"מקרה לילה" על ידי הוספת מלים בפסוק (וראה להלן בסעיפים י"ב וי"ג).

אך לפי הסבר זה קשה יותר השאלה, שהוזכרה לעיל בסעיף א', המתעוררת על הפסוקים "וכי יכה... בשבט..." ו"וכי יריבון אנשים ...". אף המלה "בשבט" מיותרת, לכאורה³¹, ובודאי המלים "וכי יריבון אנשים" מיותרות.

135וכיצד ייתכן, אפוא, ששם מקבל רש"י את הכלל "דיבר הכתוב בהווה" כדבר פשוט שאין כלל צורך לבארו. ואילו בפסוק "ובשר בשדה טריפה" הוא מחשיב זאת לפירוש שקשה לקבלו, ושיש הכרח בהוכחות, ואשר אף לאחר ההוכחות יש צורך בפירוש שני?

אף אם נאמר, שהמלים "וכי יריבון אנשים" ו"בשבט" מופיעות מסיבה אחרת, ולא מפני הכלל "דיבר הכתוב בהווה", ואף בכל שאר הפסוקים שנראה שיש בהם מלים נוספות מפני כלל זה נמצא סיבה אחרת להופעתן – הרי בפסוק "כי יסיתך... בסתר לאמר"³², אומר רש"י עצמו: "בסתר – דיבר הכתוב בהווה...". ומובן, שלולא הכלל "דיבר הכתוב בהווה" לא היתה מופיעה שם מלה אחרת. ואם כך, צריך היה רש"י להביא, לגבי "ובשר בשדה טריפה", הוכחה מהפסוק "כי יסיתך גו' בסתר" המופיע לפני הפסוק "כי בשדה מצאה"?

ז. פירוט הדוגמא – בסיפור או בדין

ההסבר לכל האמור לעיל הוא:

כאשר התורה מציינת דין מסויים באופן של "סיפור דברים להבא", שאם יקרה כך, יהיה הדין כך וכך, אז יש להניח, שהפרטים שמציינת התורה בסיפור זה מובאים כדי להמחיש את הארוע באופן הנפוץ ביותר, "בהווה".

אך כאשר התורה מציינת פרט מסויים בדין, יש לומר, שיש כוונה דווקא בפרט זה.

ולפיכך: על הפסוק "וכי יריבון אנשים..." אין רש"י צריך להדגיש שהדין "והכה... ונקה... רק..." חל גם ללא "וכי יריבון", כי הפרט "וכי יריבון" מובא כחלק מהסיפור, ומובן, גם ללא פירוש רש"י, שהוא מובא רק כדי להמחיש את המאורע באופן המצוי.

וכן גם בפסוק "וכי יכה... בשבט", רש"י אינו צריך לציין שאותו הדין חל גם כאשר ההכאה אינה בשבט, אלא במשהו אחר, כי הפרט "בשבט" הוא חלק מתיאור הארוע בלבד.

אך בפסוק "וכי יגח שור", כאשר הדין איננו רק לגבי בעל השור, אלא גם ובעיקר לגבי השור עצמו – "סקול יסקל השור..." – הרי יוצא, שהפרט "שור", על אף שהוא בסגנון של 'סיפור', הרי הוא פרט גם בדין עצמו, כאילו היה נאמר בפסוק שדינו של שור שנוגח הוא סקילה – וניתן לחשוב שהתורה קובעת דין זה דוקא לגבי שור נוגח, ולא לגבי בעל חיים אחר, ולכן צריך רש"י להבהיר "אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף, אלא שדיבר הכתוב בהווה".

ח. "מכשפה לא תחיה" – קביעת דין בלבד

על פי האמור לעיל יובן מדוע בפסוק "מכשפה לא תחיה" אומר רש"י שוב את הכלל "דיבר הכתוב בהווה", ואינו 136בפסוק "וכי יגח שור"³³:

אילו היה רש"י מביא את הכלל "דיבר הכתוב בהווה" רק על "וכי יגח שור", ניתן היה לחשוב, שזאת משום שבפסוק זה מובאים הדברים, לפחות, בסגנון של סיפור, למרות שהפרט "שור" הוא חלק גם מהדין עצמו. לעומת זאת, בפסוק "מכשפה לא תחיה" אין כלל סיפור של ארוע, אלא רק קביעת דין, ש"מכשפה לא תחיה", וניתן היה לחשוב שדין זה הוא דווקא לגבי מכשפה,

לכן אומר רש"י "אחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדבר הכתוב בהווה³⁴, שהנשים מצויות מכשפות".

ט. הדין – לכולם; האזהרה – במיוחד לגבי "אלמנה ויתום"

הסיבה לכך שבפסוק "כל אלמנה ויתום לא תענון" צריך רש"י להדגיש שוב "הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה", היא³⁵:

בדרך הפשט, מתאים הכלל "דיבר הכתוב בהווה" רק כאשר התורה מציינת דוגמא אחת, אך כאשר יש בפסוק שתי דוגמאות, אי אפשר לומר שהפסוק מדבר "בהווה", כי אז היתה מופיעה דוגמא אחת בלבד, המצויה יותר, כי נדיר מאד³⁶ ששתי דוגמאות 137יהיו נפוצות בדיוק באותה מדה. ובמקרה כזה יש לומר, שהתורה מתכוונת דווקא לפרטים אלו בלבד³⁷, ולא מפני הכלל "דיבר הכתוב בהווה".

ולכן, כאשר מגיעים לפסוק "כל אלמנה ויתום לא תענון" שואל "בן חמש למקרא": מכך שבפסוק מוזכרות שתי דוגמאות, מובן, שהדוגמאות אינן מפני הכלל "דיבר הכתוב בהווה", אלא הכוונה היא דווקא למקרים אלו, ותמוה: האם מותר לענות אנשים אחרים, שמשום כך אומרת התורה דווקא "כל אלמנה ויתום לא תענון"?

על כך אומר רש"י, בניסוח אחר, "הוא הדין לכל אדם"³⁸. ודאי, שהדין הוא, שאכן אסור לענות שום אדם, אך התורה מזהירה במיוחד לגבי "אלמנה ויתום", ומזכירה רק³⁹ אותם, ולגביהם עצמם: "כל אלמנה ויתום", מפני ש"דיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם", לפיכך יש צורך להזהיר במיוחד שאותם לא יענו.

י. "שור או חמור" – דוגמאות נפוצות, כדי למעט

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע זקוק רש"י בפסוק "ונפל שמה שור או חמור" ללימוד מיוחד ש"הוא הדין לכל בהמה וחיה", וצריך לפרש ש"שור או חמור" מוזכרים כדי למעט אדם וכלים: כיון שבפסוק זה מוזכרות שתי דוגמאות – "שור" ו"חמור" – הרי ללא הלימוד "שור שור משבת", ניתן היה לחשוב, שהדין "בעל הבור ישלם..." הוא דווקא במקרה של שור וחמור, ורק לפי ה"לימוד" המיוחד, יודעים ש"הוא הדין לכל בהמה וחיה". ושתי דוגמאות אלו, המובאות בפסוק, באות למעט שני דברים: "שור ולא אדם, חמור ולא כלים".

לפי זה יש לומר, שגם בפסוק זה קיים הענין של "דיבר הכתוב בהווה". כי, רק כדי למעט שני דברים, אפשר היה לומר "ונפלה שמה בהמה או חיה" וכדומה, וגם אז ניתן היה ללמוד ש"בהמה ולא אדם, חיה ולא כלים"⁴⁰.

138ואמנם, נאמר דווקא "שור או חמור", כי נפילתם לבור נפוצה יותר, כדלעיל בסעיף ב'⁴¹.

יא. כלל זה חל גם כשהדוגמא היא בדין עצמו

אמנם, הכלל "דיבר הכתוב בהווה", כפי שפירש רש"י בפסוקים הקודמים, אינו חל רק כאשר הדוגמא מובאת בדרך של "סיפור", אלא גם כאשר הדוגמא היא חלק מהדין עצמו,

למשל, בפסוק "מכשפה לא תחיה", המלה "מכשפה" היא חלק מהדין עצמו, אך למרות זאת מוזכרת הדוגמא בלשון נקבה, כי "הנשים מצויות מכשפות",

אך יש לומר, שכאשר הדוגמא היא חלק מהדין, יש הגבלות מסויימות לגבי הכלל "דיבר הכתוב בהווה":

כאשר התורה עוסקת בסיפור מאורע שיתרחש, היא מתארת את המאורע באופן המצוי ביותר, אף כאשר יש צורך להוסיף לשם כך מלים, כגון בפסוק "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו...", שהתורה מתארת גם את האופן של ההתרחשות – "וכי יריבון אנשים" – כיון שהדברים מתוארים כסיפור, למרות שיש צורך להוסיף לשם כך מלים.

אך כאשר התורה מציינת רק את הדין (לא "ובשר כי יטרף" – אלא "ובשר טריפה"), והדוגמא ("בשדה טריפה") היא חלק מקביעת הדין עצמו, מסתבר לומר, שאף הפרטים של הדוגמא הם חלק מהדין (אף כאשר גם במקרים אחרים הדין הוא כך, ודוגמא זו מובאת מפני "דיבר הכתוב בהווה").

139ולכן, אין זה הגיוני, שכדי לתאר דוגמא מצויה, תוסיף התורה מלים מיותרות אשר אינן קשורות לעצם הדין. וכן יש לומר, שבפסוק יופיע רק הענין שעליו מדובר, אך לא האופן שבו הוא מתרחש, אם אין הדבר חשוב לצורך הדין עצמו (אף כאשר אין הדבר כרוך בהוספת מלים).

ועל־פי־זה צריך היה לפרש בפסוק "ובשר בשדה טריפה", שהמלה הנוספת "בשדה" (כמו המילים "ובשר טרפה") חשובה לעצם הדין, כלומר, שהאיסור הוא דווקא לגבי בשר שנטרף בשדה. ולפיכך מחדש רש"י, ש"אף בבית כן⁴², אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף", שהכלל "דיבר הכתוב בהווה" חל גם כאשר יש צורך להוסיף לשם כך מלה, ואף כאשר המלה הנוספת אינה פרט בעצם הענין, אלא רק לגבי "מקום שדרך בהמות ליטרף".

יב. שתי הוכחות – שני ענינים

לפי האמור לעיל יובן גם מדוע צריך רש"י להביא שני פסוקים כדי להוכיח שגם במקרה שלנו חל הכלל "דיבר הכתוב בהווה" – כי כל אחד מן הפסוקים מוכיח היבט אחר⁴³:

מן הפסוק "כי בשדה מצאה" מוכיח רש"י, שכדי לתאר את האופן המצוי יכולה התורה להוסיף מלים גם בדין. ומן הפסוק "אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" מוכיח רש"י, שהכלל "דיבר הכתוב בהווה" אף לגבי דין, חל גם לגבי אופן הענין, שבו חל הדין, כדלהלן.

יג. יש צורך בכל ההוכחות ובפי' שני

הפסוק "כי בשדה מצאה" איננו "סיפור דברים", אלא "כי" – סיבה לדין, וזהו חלק מהדין "ולנערה לא תעשה דבר". הסיבה לכך שלא מגיע לה עונש היא "כי בשדה מצאה", מפני שנמצאה "בשדה", במקום ש"אין מושיע לה".

ומתעוררת השאלה: אותו דין קיים גם כאשר "בעיר מצאה" אם "אין מושיע לה". מדוע, אפוא, מציינת התורה כטעם "כי בשדה מצאה"?

אמנם, יותר מצוי ש"בשדה" "אין מושיע לה", אך מספיק לומר "כי צעקה... ואין מושיע לה". מדוע מוסיפה התורה "בשדה מצאה"? מכך מובן, שלצורך "דיבר הכתוב בהווה" מוסיפה התורה מלים אף בדין⁴⁴.

140אך רש"י אינו יכול להסתפק בהוכחה זו בלבד. שהרי, כיון שהסיבה ל"ולנערה לא תעשה דבר" היא המקום אשר "אין מושיע לה", יוצא שהדוגמא "בשדה", שהיא המקרה הנפוץ שבו "אין מושיע לה" איננה בקשר לענין צדדי, אלא בקשר לדין עצמו.

ולפיכך, למרות שהמלים "כי בשדה מצאה" מיותרות, לכאורה, אין זה "חבר" ממש למלה "בשדה" שבפסוקנו, שבו המקום שבו נטרפה הבהמה הוא ענין שולי לחלוטין, שאינו קשור לדין "ובשר טריפה לא תאכלו".

לכן מוסיף רש"י "וכן אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", שבו הדוגמא "לילה" היא ענין צדדי, ולגבי הדין של "מקרה" אין כלל חשיבות לזמן שבו ארע הדבר.

אך גם בפסוק זה אין רש"י מסתפק. שהרי, המלה "לילה" אינה מיותרת⁴⁵, כי לפני כן נאמר "ונשמרת מכל דבר רע" ומיד לאחר מכן, ללא הקדמה "והיה אם לא תשמע", נאמר "כי יהיה... מקרה", ואין מובן, כיצד ייתכן הדבר, ולכן מוסיפה התורה את המלה "לילה", כפי שמדייק רש"י "הוא הדין למקרה יום", אך בפסוק עצמו מדובר רק על לילה, כאמור לעיל לגבי אלמנה ויתום.

משום כך אין זו הוכחה למלה "בשדה" שבפסוקנו, שהיא מיותרת לחלוטין, וגם בלעדיה ברורה המשמעות של "ובשר טריפה",

לפיכך מביא רש"י גם את הפסוק "כי בשדה מצאה", שאף בו לא יחסר דבר אילו נאמר "כי צעקה... ואין מושיע לה", והמלים "בשדה מצאה" באות רק לצורך "דיבר הכתוב בהווה".

לפי האמור לעיל יובן מדוע צריך רש"י להביא פירוש שני, אף לאחר ציטוט שני הפסוקים מפרשת תצא – כי שתי הוכחות אלו עדיין אינן מראות באופן ברור, שהתורה מוסיפה מלה מיותרת בעצם הדין לגבי ענין צדדי לחלוטין.

יד. גם הטבע הוא מדבר ה'

מהענינים של "יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

כשמתרחש מאורע יוצא דופן, קל יותר לאדם לקבל שמאורע זה בא מלמעלה, אך בהתרחשויות רגילות מפתה היצר הרע "עולם כמנהגו – במנהג ובטבע שלו עצמו – נוהג"⁴⁶.

141ועל תמיהתו הגדולה של אברהם⁴⁷ "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?!" – הוא טוען, שעליו "לשוטט בדעתו" ולחשוב ביום ובלילה⁴⁸ וכו', ואשר לכך שכבר התגלתה האמת, ולגבי אלו שלא הודו בכך מלכתחילה כבר "גבר עליהם בראיותיו"⁴⁸, - הרי ה"זקן וכסיל"⁴⁹ מכניס רוח שטות⁵⁰ בלב כסיל לשמאלו⁵¹ – וממילא אין לו כלל כל תמיהה ושאלה, והאמת נעדרת.

על כך מביא רש"י את הכלל "דיבר הכתוב בהווה", שאף ה"הווה", הדבר הנפוץ ביותר, אינו מצד הטבע ח"ו, אלא מפני "דיבר הכתוב"⁵², מפני עשרה מאמרות שבכתוב, אשר מחיים ומהווים ("הווה" מלשון מהווה) את כל פרטי הנבראים בכל רגע ורגע⁵³.

ורש"י מדגיש כלל זה אפילו לבן החמש למקרא, כי אף הוא בין אלו שעליהם נאמר בלשון הרמב"ם⁵⁴ "בחר ה' ישראל לנחלה", כאשר "נתנבא משה רבינו" – כלומר, במתן תורה – "והודיעם דרך עבודתו".

טו. החידוש – דווקא לאחר מתן תורה

ענין זה רש"י מפרש ומגלה בפשטות רק בפרשת משפטים, כי לפני מתן תורה, כאשר היתה ה"גזירה" (גם מלשון חיתוך) בין "עליונים" ל"תחתונים"⁵⁵, לא ניתן היה לראות בגלוי ממש ש"דיבר הכתוב" - "עליונים" – בענינים של "הווה", "תחתונים" לגמרי, שבהם יש יותר מקום לטעות ש"עולם כמנהגו בלי מנהיג נוהג". רק לאחר מתן תורה, כאשר ה"כתוב" (התורה) בא למטה, ונוצר "חיבור עליונים ותחתונים" – אז אפשר לראות גם ב"הווה", בתחתונים, בגלוי ש"דיבר הכתוב".

בכל זאת אין רש"י מציין את הכלל "דיבר הכתוב בהווה" בפרשת יתרו, אלא בפרשת משפטים שלאחר פרשת מתן תורה, כי החידוש העיקרי של "חיבור עליונים ותחתונים" שהתחדש במתן תורה הוא, שאף לאחר מתן תורה⁵⁶, לאחר "במשוך היובל"⁵⁷, 142יוכלו ישראל באמצעות עבודתם לחבר בין עליונים לתחתונים – לגלות ב"הווה" את "דיבר הכתוב".

לכן אומר רש"י את הכלל "דיבר הכתוב בהווה" בפרשת משפטים, כי בנוסף לכך שזוהי הפרשה הראשונה לאחר מתן תורה, הרי תוכנה⁵⁸ של פרשה זו הוא, שגם לגבי ה"משפטים", שהם מצוות שכליות, יש לגלות שהם "מסיני"⁵⁹.

טז. השגחה פרטית על הכל

עדיין אפשר לחשוב שההשגחה העליונה היא רק על הענין עצמו, ולא על האופן שבו יתרחש הדבר. על כך אומר רש"י בפסוק "ובשר בשדה טריפה", שהכלל "דיבר הכתוב בהווה", אינו רק לגבי הענין עצמו, אלא אף לגבי המקום והזמן ("שדה" ו"לילה") שבהם יתרחשו המאורעות.

מכך מובן גם לגבי כל שאר הפרטים והנסיבות של המאורע, כמאמר הבעל־שם־טוב⁶⁰, שלא רק המעבר ממקום למקום, אפילו של קש, הוא בהשגחה פרטית, אלא אף האופן שבו הוא יתרחש, אם ברגלי אדם ובהמה או על ידי רוח סערה וכדומה – הכל, כל פרט קטן בכך, הוא בהשגחה פרטית.