137

יהיו נפוצות בדיוק באותה מדה. ובמקרה כזה יש לומר, שהתורה מתכוונת דווקא לפרטים אלו בלבד³⁷, ולא מפני הכלל "דיבר הכתוב בהווה".

ולכן, כאשר מגיעים לפסוק "כל אלמנה ויתום לא תענון" שואל "בן חמש למקרא": מכך שבפסוק מוזכרות שתי דוגמאות, מובן, שהדוגמאות אינן מפני הכלל "דיבר הכתוב בהווה", אלא הכוונה היא דווקא למקרים אלו, ותמוה: האם מותר לענות אנשים אחרים, שמשום כך אומרת התורה דווקא "כל אלמנה ויתום לא תענון"?

על כך אומר רש"י, בניסוח אחר, "הוא הדין לכל אדם"³⁸. ודאי, שהדין הוא, שאכן אסור לענות שום אדם, אך התורה מזהירה במיוחד לגבי "אלמנה ויתום", ומזכירה רק³⁹ אותם, ולגביהם עצמם: "כל אלמנה ויתום", מפני ש"דיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כוח ודבר מצוי לענותם", לפיכך יש צורך להזהיר במיוחד שאותם לא יענו.

י. "שור או חמור" – דוגמאות נפוצות, כדי למעט

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע זקוק רש"י בפסוק "ונפל שמה שור או חמור" ללימוד מיוחד ש"הוא הדין לכל בהמה וחיה", וצריך לפרש ש"שור או חמור" מוזכרים כדי למעט אדם וכלים: כיון שבפסוק זה מוזכרות שתי דוגמאות – "שור" ו"חמור" – הרי ללא הלימוד "שור שור משבת", ניתן היה לחשוב, שהדין "בעל הבור ישלם..." הוא דווקא במקרה של שור וחמור, ורק לפי ה"לימוד" המיוחד, יודעים ש"הוא הדין לכל בהמה וחיה". ושתי דוגמאות אלו, המובאות בפסוק, באות למעט שני דברים: "שור ולא אדם, חמור ולא כלים".

לפי זה יש לומר, שגם בפסוק זה קיים הענין של "דיבר הכתוב בהווה". כי, רק כדי למעט שני דברים, אפשר היה לומר "ונפלה שמה בהמה או חיה" וכדומה, וגם אז ניתן היה ללמוד ש"בהמה ולא אדם, חיה ולא כלים"⁴⁰.