136

הערות

1. 33. גם י"ל: דרך הכתובים בכל מקום [כשמדברים בענין שזכר ונקבה שווים בו] לכתוב בלשון זכר. ולכן הי' סברא לומר, שמחמת "דבר הכתוב בהוה" לא הי' הפסוק משנה מדרך הכתובים בכ"מ, ולכן אין ללמוד נדו"ד מ"וכי יגח שור", שהרי בהלשון "שור" אין הכתוב משנה מדרכו בכ"מ.
2. 34. ועפ"ז מובן גם מה שרש"י כותב ש"דבר הכתוב בהוה" [ואינו מסתפק ב"שהנשים מצויות מכשפות" – ראה לעיל הערה 25] – אף שכתב זה כבר לעיל (כא, כח) – כי כאן מחדש שגם בכגון דא דבר הכתוב בהוה. ועפ"ז יובן גם מה שהוזקק רש"י להוסיף "שהנשים מצויות מכשפות" (ראה לעיל הערה
3. 35. גם יש לומר (נוסף למ"ש לקמן בפנים): (א) הכלל "דבר הכתוב בהוה" שייך לאמרו לכאורה, כאשר ה"הוה" הוא בהמאורע (ולא בהציווי והדין שצ"ל בדיוק ביותר, כמובן). וכמו: "מכשפה (לא תחי')", שה"הוה" הוא בהענין ד"מכשפה" – שהנשים מצויות מכשפות (ולא בהציווי "לא תחי'"), שאז מובן מה שכתוב (בנוגע לעושה הכישוף) "מכשפה" – אף שהציווי הוא גם בנוגע למכשף. משא"כ בנדו"ד, דאף שאלמנה ויתום דבר מצוי הוא לענותם, הרי בהכתוב "אלמנה ויתום לא תענון" ה"הוה" (תענון) הוא בענין הציווי, והציווי הוא בנוגע לעינוי דכל אדם. ולכן קס"ד שאין סברא לומר שהציווי "אלמנה ויתום לא תענון" כוונתו – לא תענון לכל אדם. (ב) באם כוונת אזהרת הכתוב היא לכל אדם, אין פירוש לכאורה לתיבת "כל אלמנה ויתום" (יעדער אלמנה און יעדער יתום), מכיון שהכוונה היא לכל אדם.
4. 36. להעיר מהפלוגתא האפשר לצמצם (בכורות יז, א). אבל בנדו"ד – הרי תורת אמת בודאי יכולה לצמצם. אלא שי"ל (עכ"פ בדוחק) שמשתנה מזמן לזמן ולכן בכתובים שאאפ"ל באופן אחר – עכצ"ל דנקט ב' דוגמאות מפני השינוי כו'.
5. 23. – וגם מ"ש "שהנשים מצויות מכשפות" (ועד"ז בש"ס) ולא "שהכישוף מצוי בנשים" – כי מכיון שתיבת "מכשפה" כאן היא חלק מהדין כנ"ל, באם הנשים לא היו מצויות מכשפות וה"הוה" ד"מכשפה" הי' שמאורע הכישוף מצוי בנשים יותר, לא הי' נאמר (בלשון נקבה –) "מכשפה" (ובפרט ע"פ המבואר בהערה הקודמת), ולכן מוסיף ומדגיש "שהנשים מצויות מכשפות", היינו שזהו ענין בהנדון ולא בהמאורע.