130

ב. לגבי נפילה לבור – רש"י מוכיח מדוע "שור או חמור"

כלל זה לקוח, לכאורה, מהמשנה⁹: "אחד שור ואחד כל בהמה... וכן חיה ועוף כיוצא בהם, אם כן למה נאמר שור או חמור, אלא שדיבר הכתוב בהווה".

אך לגבי כל הפסוקים שמפרשת המשנה, שהפרט המופיע בפסוק ("שור" וכדומה) הוא רק מפני ש"דיבר הכתוב בהווה", מביאה הגמרא¹⁰ הוכחות המראות שדינים אלו אינם אמורים דווקא לגבי הפרט המוזכר בפסוק.

לעומת זאת, רש"י קובע זאת ככלל, ש"דיבר הכתוב בהווה", ואיננו מביא שום הוכחה שכך הוא הדין גם לגבי פרטים אחרים. לדוגמא, לגבי "וכי יגח" אין רש"י מביא שום הוכחה שדין זה חל לאו דווקא לגבי "שור"¹¹. וכך גם בפסוקים האחרים רש"י מציין את הכלל ללא שום הוכחה¹².

הקושי אף גדול יותר: מספר פסוקים מאוחר יותר¹³, על הפסוק "ונפל שמה שור או חמור", שאף על כך מפרש רש"י "הוא הדין לכל בהמה וחיה", הוא אכן מביא הוכחה לכך "שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת...".

ולכאורה: מצוי יותר ששור או חמור יפלו לבור מאשר "כל בהמה וחיה", כנאמר במשנה שם, שהסיבה לכך שמוזכרים דוקא "שור או חמור" לגבי "נפילת הבור" היא משום "דיבר הכתוב בהווה", והרי לגבי "מציאות" (הווה) אין להבדיל בין דרך הפשט לבין דרך ההלכה. ואם כך, כיון שרש"י קובע את הענין של "דיבר הכתוב בהווה" ככלל, לשם מה הוא זקוק להוכחה "שור שור משבת"?

אם נרצה לומר, שלגבי נפילה לבור ניתן לחשוב ש"בעל הבור ישלם" דוקא כאשר "ונפל שמה שור או חמור", משום שמפני שנפילתם לבור נפוצה, הרי כריית הבור או פתיחתו מהווים פשיעה דוקא לגביהם¹⁴. ולפיכך צריך רש"י להוכיח "שור שור משבת", כי, כמובן, הכלל "דיבר הכתוב בהווה"